בארץ נהוג לחגוג את "ראש השנה
המקומי" לצד "ראש השנה הבינלאומי". מדובר בשתי חגיגות שונות לגמרי.
כל ראש-שנה הוא מעין "יום הולדת לעולם", אבל בעוד הראשון הוא חג דתי-מסורתי בעל הקשר לאומי-משפחתי, הרי
שהשני הוא שמחה וציון דרך אישי מצד אחד (נשיקת חצות) ואוניברסאלי מצד שני. (מעניין
מאד שבמובן הזה הוא מקיף את ה"דתי-לאומי-מקומי" משני צידיו, כי
ה"אישי" הוא פחות מזה, וה"אוניברסלי", הרבה יותר (כמו
האופוזיציה המקיפה את הממשלה משני צידיה, מימין ומשמאל (אם כי, צריך להודות,
בניגוד לימי "בלי חרות ומק"י, היום שוב לא קיימת אופוזיציה מימין,
והממשלה היא הסמן הימני בכנסת))).
מכל מקום, מדובר בשני חגים שונים ויש
סיבה טובה לחגוג את שניהם, כל אחד בתורו.
מה שפחות מובן הוא שני ימי שואה. בשנים האחרונות נוסף ליום השואה המקומי זה
הבינלאומי, אבל פרט לטקסים הממלכתיים, אין הרי הבדל ביניהם - מזכירים למי שנוטה
לשכוח. ואני לא בטוח שצריכים שניים. ובכל זאת אני נתקל בהרבה מאד אזכורים, ציטוטים
ושימושים בהקשר אצל חברי בפייסבוק, ואני מנסה לחשוב למה. התשובה האפשרית היא שהיום
הזה, הבינלאומי, הוא מין מפלט לרגע מהממלכתיות המעיקה. אפשרות לחזור לרגע לטעם של
פעם – להיות חלק מקולקטיב שאנחנו חשים ורואים בו מקום טבעי. אפשרות שהולכת ונעלמת
מחיינו תחת השלטון הנוכחי.
ההשתתפות ביום השואה הבינלאומי היא עוד דרך, קטנה,
פרטית, להביע מחאה, להזדהות עם מה שהיה כאן פעם וכנראה אבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
