כאשר אתה מגיע למקום
בו ניצב ספסל, אתה יודע שהיו שם לפניך. גם בפסגת ההר, תל האבנים אומר את אותו הדבר
"הייתי כאן לפניך". אבל זה בדיוק הסיפור של תל האבנים. הוא אומר הייתי
כאן. כבשתי את ההר. הצבתי זכרון. הספסל לעומתו הוא הזמנה לשבת. מישהו טרח למענך,
למען כל אורח, שישב. יעצור. הספסל כולו נתינה - נברא למען אחרים.
הספסל הוא תמיד
עצירה. הוא נמצא במרחב הציבורי, היכן שאנו עסוקים בשוטטות ובתנועה, ובפגישה איתו
הוא מצווה "עצור". בא, שב. התבונן. כי ישיבה על ספסל היא ישיבה של
התבוננות. שב ואל תעשה. כמו מרפסת.
ספסל אינו כסא. הוא דומה
לכסא אבל רחב ידיים ורחב לב. ספסל זקוק לאנשים כדי להתממש. הוא מזמין חברה. על
ספסל יושבים שותפים לדרך. נפגשים חברים.
זוג יכול להתנשק. או להתרחק. ספסל ריק הוא תמיד בדידות מזמינה. ספסל עם איש
אחד – בדידות ממומשת. שני ספסלים, זה לצד זה, אינם משוחחים. ואפשר גם לשכב, והספסל
תמיד מסכים (ורק הרשויות לפעמים כופות עליו לסרב).
התבוננות בצילום של
ספסל מעוררת מחשבות. מבט בספסל הוא סיפור. ואין דומה צילום הספסל מצד הגב, מביט
בנוף, לצד החזית, הפונה אליך. הסיפור שהם מספרים כלל אינו דומה.
ספסל נולד לחופש
ולאוויר פתוח. בתוך מרחב סגור הוא מתנוון ולובש תכונות רעות. הוא מתקשח לממתינים,
חסרי הסבלנות, המיואשים, המדוכאים – נצמד לקירות ארוכים ומסדרונות, בקופת חולים,
בשרות התעסוקה ובתחנת המשטרה. בבית המשפט, הוא המקום לנאשמים. אסור לכלוא ספסלים
במקום כזה. אפילו כוונתו טובה, מנוחה לספורטאים, אין היא מתקבלת בברכה.
גם במרחב, הוא לא
תמיד זוכה ליחס נאות. הוא, האחרון שעדיין חס על חסרי הבית, מוקע על ידי העיריה
כמשתף פעולה, ונאלץ לספוג מעקים ועלבונות. מגבילים ומקטינים אותו למימדיו של כסא,
שהשם הראוי לו הוא ספסל-סדום. והגרוע מכל, בעידנים אפלים, כמו עץ מטיל צל, אף הוא אינו
יכול להמלט מכפויי טובה השורפים אותו חי.
הספסל הוא פאר היצירה
האנושית. הוא רוחו של האדם.
ש(כ)בו על הספסל, אהבו
את הספסל, אהבו על הספסל. כבדו את הספסל ואת אחיו, השביל החכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
