רשעים לא מתים. הם רק מחלימים. בכל סיפור או סרט אינסופי שמכבד את
עצמו הרע מובס רק לכאורה. רק עד לפרק ההמשך. גם במציאות. למעשה הוא מתכנס למאורתו,
מלקק את פצעיו, מחלים ואוגר כוחות בסתר. אז, בכוחות רשע מחודשים הוא יוצא שוב
למתקפה במה שהופך לסרט המשך עשיר בצופים קורבנות ודם, עד לתבוסה הבאה. כי כולנו
יורשים גיהנום, אבל הרשעים הגדולים באמת זוכים שם לכבוד מלכים ותמיד נשלחים למשימה
נוספת. כי מַעְיָיני הכוח המולידים אותם מחדש לעולם אינם מתייבשים.
מהגרמנים שהובסו במלחמה"ע הראשונה ושבו בכוחות גדולים ומחודשים, מסאורון, ששב
מן האופל, דארת' ווידר, וולדמורט, הג'וקר, ששיפץ את פניו המושחתות, ועד למוחמד דף,
סטאלין, הנוסע השמיני ועוד רבים רבים ורעים אחרים*.
*שני יוצאים נדירים מהכלל. האחד - הרשע היחיד שאחרי אלפי פרקים חוסל לכאורה באופן
מוחלט ומפתיע הוא וירוס האבעבועות השחורות (אם כי, גם הוא כנראה שמור עדיין במרתפי
מעבדות הגיהנום כנשק יום דין זה או אחר. לא בכדי נבחר דווקא הוביט למשימה של השמדת
הטבעת. לאף בן תמותה אין את האומץ לוותר מרצונו על כוחות על). היוצא מן הכלל השני
הוא Itchy הסאדיסט, כשדווקא
הוא זה שמחסל את Scratchy התמים בכל
פרק מחדש (אם כי יש טוענים שדווקא סקראצ'י הוא הרע האמיתי).
הטובים, חוזרים בכל פעם, בטפשותם, בעצלותם, בעייפותם, בעיוורונם ובשאננותם, על
אותה הטעות, של רחמן המרחם על האכזריים ומוותרים על וידוא הריגה. בטוחים בנצחונם, הם
אוספים את סוס העץ הענק שמשאיר האויב בנסיגתו ומכניסים אותו לביתם. הם שוכחים את
מה שלימד מדע הרפואה על האנטיביוטיקה – גם אם נדמה שהמחלה חלפה והחיידקים חוסלו,
חשוב להקפיד ולהמשיך לקחת את כל הכמות. אחרת, החיידקים פשוט משתנים, ממציאים את
עצמם מחדש, ושוב תוקפים, הפעם חסינים
לאנטיביוטיקה. אפילו את עמלק התעצלו ולא הצליחו למחוק.
כמו הדייגים ששוכחים ובונים מחדש את הכפר שנשטף בצונאמי הם, הטובים,
התמימים, בונים עולם חדש ומופלא כאילו אין בו סכנה, וביום בהיר אחד מחשיכים השמיים
וחוזרים התוהו והבוהו. ואת הנעשה אין להשיב. רק להתחיל מהתחלה, על שרידי חורבות.
הרבה רשעים חוסלו. רובם חזרו. אבל גבוה מעל כולם, ליגה בפני עצמה,
מתנשא אלוהים.
הוא, אחראי-העל לכל הסבל בעולם, לכל הרוע, הבורות והמידות הרעות הוכרע
והובס על ידי ההשכלה והנאורות. קרב אחר קרב נסוג ואיבד אחיזה והתבצר רק במערות נידחות
ובנקיקים נסתרים. הוא מת ונשרף בשואה. וכאילו משום מקום, אנו עדים לקאמבק הגדול.
מתוך מוחם של אנשים, לשם נמלט והסתתר, הוא מגיח שוב כמו ענן, צובר מאמינים, מפתה
תמימים, בונה גייסות, מנצל חולשות, מחסל יריבים אחד אחד. הוא חזר והנה הוא שוב מלך
העולם. ואת הנעשה אין להשיב. אי אפשר עוד להביסו. (רק בסרט אמריקני, אלא
שהאמריקנים היו מהראשונים להכנע). נותר רק
להמתין לבואו של הרשע הערמומי והחזק ממנו – יוהרתו וגאוותו. זה הכח שיפיל את שניהם
ויקח גם אותנו, כמו פלשתים.
וגם הערה. תחילה העלתי את הגירסה האנגלית, ואחר כך חיפשתי (והעלתי) את זו העברית.
הקליפ עלה לפני 3 שנים, ביולי 2013. ובהערות שנוספו לו יש אחת מלפני שנתיים "מאין יש לך את התמונות הנפלאות? אני אישתו של גדעון זינגר, ואם תוכל
לשלוח לי את התמונות, כדי שאוכל להפתיע את גדעון, זה יהי נפלא!" גדעון זינגר נפטר לפני שנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
