בכל שני וחמישי עולה לזירה פרשן תורן ומנסה להסביר מה צריך השמאל לעשות כדי לשוב
לשלטון (וכמובן מאשים את אנשי השמאל שאינם מבינים זאת ולכן לעולם לא יוכלו לשוב
ולשלוט).
וסוף הסבר-למעשה בהבנת המצב תחילה – כלומר, מדוע השמאל נכשל. ומספר התרוצים
וההסברים עולה כבר על מספר מצביעי השמאל עצמם.
השמאל מנותק מהקול המזרחי
השמאל לא שכנע את המצביעים כמה הממשלה הנוכחית רעה ופגעת בו
השמאל מתבצר במגדלי השיניים במקום להתחבר לפריפריה
השמאל מפנה עורף לציבור הערבי
השמאל שמאלי מדי ומזוהה עם בצלם
השמאל איבד את זהותו ומציג עמדה מטושטשת, ימין-לייט
לשמאל אין אג'נדה בטחונית
השמאל מפוצל מדי ונלחם נגד עצמו
רשימה חלקית.
מה משותף לכל הסעיפים ברשימה? בכולם יש מידה של אמת, אבל אף אחד מהם אינו מצביע על
הסיבה האמיתית. כי הטעות הגדולה היא המחשבה שהשמאל מתמודד נגד הימין כאידאולוגיה
(אולי כמסקנה מוטעית מהעובדה ששלטון הימין משסה את הציבור בשמאל).
התשובה הנכונה היא שהשמאל עומד מול אלוקים (זה שם החיבה שהציבור שלעולם לא יצביע
לשמאל נתן לאלוהים). והמפלגה של אלוקים היא הדת, בכל רבדיה, סוגיה וניואנסיה. ובכל
הדרכים המשונות שינסו להסביר מהו שמאל, תמיד התשובה המהותית והאמיתית היא "כי
באדם אאמין". כי לשמאל אין אלוהים. ומי שבצד של אלוהים לעולם לא יצביע לשמאל
(ואל תתלו בשגיאה סטטיסטית נוסח צדיק בסדום). ו"העם" היום מאמין באדם רק
אם הוא משוח מטעם האל. נכון שאפשר למצוא גם קורלציה לחלוקה מזרחים/אשכנזים ובמידה
מסוימת מרכז/פריפריה, ונשמעים דיבורים על כלכלה ואבטלה, אבל הדבר שקובע הוא חשיבותה
של הדת (ולכן, אף הערבים שבאוטובוסים, שבפי המסיתים מימין הם חבריו של השמאל, לא יצביעו
עבורו אלא במספרים קטנים אף יותר). והיום יותר מאי פעם מאז קום המדינה, ובכל יום
יותר, כאשר 80% מהאזרחים
מאמינים לאלוהים כל מחשבה על מהפך פוליטי-דמוקרטי מופרכת מיסודה (וכנראה שיאיר
לפיד מבין את זה ולכן התחיל להפריש חלה). כמו הקיבוצים, שהם היום פחות מ-2% מתושבי
המדינה (כמו אחוז היהודים בארה"ב), כמו "דבר" ו"על
המשמר", השמאל נכחד יחד עם החילוניות (וזה לפני שהזכרנו שגם חלק מהציבור
החילוני ואפילו זה הקיבוצי הוא לא בדיוק מה שהייתי מכנה "שמאל").
המצב הנוכחי הוא רק זמני (כי הוא ימשיך להקצין בהתמדה) משתי סיבות. אלו שתי הסיבות
שהביאונו עד הלום. הדמוגרפיה והחינוך.
הדמוגרפיה אינה דורש הסבר ולכן כדאי להקדיש כמה מילים לחינוך. כי המהפך האמיתי
ב-77 לא היה נצחון בגין הליכוד. בתחום הזה, הפוליטי, אכן התרחשה תנועת מטוטלת
שיצרה את האשליה כי על השלטון נאבקים שני גושים גדולים, פעם זה גובר ופעם זה.
המהפך האמיתי והמשמעותי היה החלטתו של בגין לוותר על תיק החינוך ולהפקי(ד/ר) אותו
בידי זבולון המר, איש המפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית (לעתיד "הבית היהודי"). ב-77 התחילה
ההדתה במערכת החינוך, ועם כל מיעוט הערך שאנו לעיתים מייחסים לה, היא הצליחה לאורך
זמן לייצר עם דתי יותר ויותר. הרגל הגסה בה מחסל היום משרד החינוך של ה"בית
היהודי" את השאריות
האחרונות של החינוך החילוני הוא רק שלב וידוא ההריגה (שלב מיותר, כאשר המערכת
כבר פועלת באופן
עצמוני, מטעם ההורים) כאשר החינוך המכונה ממלכתי ממילא הולך ומתכווץ.
ומה שסימן כיוון מאז 1977 הפך בחלוף 40 שנה לעובדה מוגמרת.
אני (לשמחתי) רחוק מחוגי השלטון, אך כל מבט בחדשות המצולמות מסביבת ראש הממשלה
מגלה כיפות, כיפות וכיפות (ומקבילותיהן הנשיות) חלקן על ראשים מוכרים לכל ורובן רק
ליודעי דבר. אבל זו המציאות.
המושלים – בכיפה.
כיפה בסלע
שמאל? תשכחו מזה. תגידו תודה לאל על כל יום שאתם חוקיים.
אנחנו עדיין לא תורכיה אבל הכיוון דומה. התחושה של רבים וטובים ממני
ש"לקחו" לנו את המדינה משקפת את המציאות, בעיקר משום שאותו שמאל הוא זה
שהקים אותה בדמו ובדמותו.
עכשיו מאוחר מדי, אבל לטובת הפעם הבאה, אם מנסים לחשוב "איפה טעינו?"
התשובה שלי עד לא מזמן היתה "חוקה". אילו טרחו והתעקשו המייסדים לנסח
חוקה אשר תגדיר באופן מחייב את המדינה ואת ערכיה, היה נשמר חוט השדרה שלה במקום
להשבר. בא משאל
העם בתורכיה והוכיח שגם בזה טעיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
