באחד הימים, די מזמן,
אחרי שהאזנתי לארבע העונות, אמרתי לעצמי שאם אוצא להורג יום אחד, ותינתן לי זכות
הבקשה האחרונה (חסד יפה שעושים עם המוצאים להורג, שמעטים מהמתים בהפתעה או לכל
המאוחר זוכים לו, בפרט אם הם במצב שאינו מאפשר לבקש, ודאי שלא לקבל דבר) אבקש
לשמוע את היצירה הזאת.
אחר כך, כששיכללתי את
אותה הרגשה, אחרי האזנה לקטע נפלא ומרגש, אמרתי לעצמי "עכשיו אני יכול למות
בשקט". Great
minds think alike, וכשהבן שלי הקליט לי שיר
ביום הולדתי, ואמר לאחר ההשמעה "עכשיו אתה יכול למות בשקט", לא ידע
שבמילים אלה ממש אני מדבר לעצמי, ואף זומם לספר על זה, כי אולי פיענחתי את אותה
התחושה. מתי "אפשר למות בשקט" – לאחר שביצענו והשלמנו את מה שהחיים
הטילו עלינו, כלומר – חיינו. והאזנה למוסיקה היא לפעמים כל כך "חיים",
שהמשפט הזה עולה מעצמו. כי המוסיקה, היא היא היא טעם החיים.
לא תמיד זוכים לבקשה אחרונה
יש כל
מיני שירים וקטעים מוסקליים שנדמים אינסופיים. בכל האזנה הם ממלאים אותי מחדש (אז מה
הפלא שאני יכול להקשיב בלופ, יום שלם, יום אחר יום (בניגוד לאורגזמה רגילה (של אנשים
רגילים), שרק מרוקנת, וכופה מנוחה), והם אינם מתרוקנים. כמו ים שהולך להרבה נחלים והוא
אינו מתרוקן. פרט לרגע אחד - כשקול נודם. תחת מתקפה של הזמן כשגיבורי ילדותנו ונערותנו
מתים. ואנחנו איתם, בכל פעם קצת. אך רק לזמן קצר. כמו עוף החול, או ישוע שהורד מן הצלב,
הם שבים לתחיה, והפעם לנצח. תקשיבו למוצארט, שום דבר לא מת במוסיקה שלו. רק אנחנו,
החיים עדיין, נגזר עלינו למות כך, בכל פעם קצת.
הקטע הזה התגלה לי במגרה וירטואלית, ונכתב כנראה ביום בו עוד מוסיקאי מת. לא הצלחתי לזכור אם פרסמתי אותו, אז אם כן - אפשר למות פעמיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
