כל הדברים גדולים כקטנים

שמעתי הבוקר ברדיו אזרח מכפר-סבא שהתלונן על שועלים שמסתובבים בסביבות הפארק העירוני. הוא נזעק וקרא לעירייה להניח מלכודות. למרות שחיסלנו והרחקנו מתחומנו כל תחרות בדמות יצורים חיים, עדיין אנשים רבים מדי נחרדים ונרתעים ממפגש עם בעלי חיים. כל סיפור על חיית בר שהגיעה למקום ישוב זוכה לכותרות, בדרך כלל מוגזמות ומנופחות. חזירים, תנים, שועלים, קיפודים ונמיות, שלא לדבר על נחשים מכל הסוגים, עכברים ומכרסמים, חרקים למיניהם – ג'וקים, נמלים, זבובים ויתושים נתפסים כאיום על הסביבה הסטרילית והנקייה שבנינו בעמל רב. אפילו כלבים משוטטים נלכדים וחתולים מורעלים, ובלבד שנזכה לחיות במקום נקי ובטוח.

בפועל, בעלי החיים המסוכנים ביותר הם קטנים מכדי שנוכל לראות אותם. ככל שהם גדולים יותר, מידת הסכנה בפועל הולכת ופוחתת (עם יוצא מהכלל אחד, ההולך על שתי רגליים). הניתוק וההתרחקות מהטבע הולידו דורות של בני אדם שעבורם בעל חיים הוא איום על הסדר הטוב, פורע חוק ומסיג גבול.

יחד עם בעלי החיים הרחקנו גם את עונות השנה אל מאחורי קירות ומזגנים, את היום והלילה אל תוך נורות החשמל, את המים ואת האוויר. יצרנו דורות של אנשים בתוך סביבה בטוחה וסטרילית. בעברית – מעוקרת. עקרה. עקרנו את עצמנו. הפכנו פליטים בכל מקום. קרועים ממשהו מאד חשוב.

מפגש עם בעל חיים בטבע הוא אחת החוויות העילאיות שניתן להעלות על הדעת. קשר עין, קשר קדמון וקמאי, כאילו מתגלה לפנינו סוד הבריאה.

בסרט המצוין אני והחברה , הגיבור הוא סופר מבוגר אשר מספר על ילדותו. בוקר אחד הוא מתאר כיצד ירד לנחל ופגש שם באייל וכיצד הביטו זה בזה. על דבר המפגש הזה, כך אומר המספר, לא דיבר עם איש מעולם. עד כדי כך, מכל החוויות והעלילות, את המפגש הזה הוא לא הופך למילים, לנושא שיחה. לא משתף איש אלא שומר לעצמו, כאוצר יקר, כל ימיו. מי שרץ להתלונן בעיריה לעולם לא ידע על מה הוא מדבר.