כל הדברים גדולים כקטנים

תסלחו לי (ביום כיפור) אבל עוד כמה מחשבות בעקבות ההופעה של פול מקרטני.

למה אנשים הרגישו כזאת התעלות בהופעה והרבה אחריה? כי מעבר למוסיקה וכל מה שכרוך בה, יש כאן ניצחון קטן על הזמן. אחרי כל כך הרבה תבוסות, גם לנו מגיע נצחון קטנטן. שער כבוד. הנה, ארבעים שנה אחרי הביטלס, כשרב הצופים עדיין לא נולדו, אנחנו יכולים לעמוד כאן בפארק, ולקבל מנה של ביטלס אוריגינל (ולא ביגלס, או קיטלס, ולא אוריגינם).  הנצחון הזה על הזמן שהוא תמיד כובש ושוחק ומכסה ודורס ולא מוותר, הוא מנה של מתיקות ישר לורידים.

והמחיר, היקר, לא רק שהרב המוחלט של מי שהיה הרגיש שקיבל תמורה מלאה להשקעה אלא הרבה מעבר לכך – מי שהיה קיבל משהו שאי אפשר לקנות בכסף. הכרטיס היה רק עבור הזכות לקבל אותו, אבל מה שקיבלת לא נמדד בכסף ולא בשום דבר. כמו שאי אפשר היום ללכת להופעה של ג'ון לנון, פאבארוטי או מוצרט, ולא משנה כמה תשלמו. כך אתם יודעים שבעוד זמן לא רב, גם להופעה של מקרטני לא תוכלו ללכת, וביטלס כבר לא תקבלו. לכן זה אירוע של פעם בחיים. לכן אי אפשר לקנות אותו בכסף. ואתם כבר יודעים שאת הדברים הכי שווים אי אפשר לקנות. לא בכסף.