כל הדברים גדולים כקטנים

שמאלנים מכינים מצות

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Joni Mitchel - Both Sides Now

אם אתם חובבי הוכחות בגימטריה וירקות אחרים ממין זה, אז הנה -
עוד מימי אדם הראשון, הדעת היא זו מקדמת את האנושות. עץ הדעת פקח את עיניו, שנאמר, מיד לאחר שטעמו מן הפרי "ותיפקחנה, עיני שניהם, ויידעו, כי עירומים הם" (בראשית, ג, פסוק זין (כמה אירוני)). 
הדעת תמיד מבקשת מאתנו לפקוח עיניים ולראות, להביט ולחקור, להתבונן וללמוד. 
ועצימת העיניים היא ההיפך מדעת. היא חשכה ובורות. היא עיוורון שלא מאפשר תנועה עצמאית אלא מחייב תלות והסתמכות על אחרים. 
לכן, כאשר לוקחים את הדעת ומעלימים ממנה את העי"ן, מקבלים דת. 
ד(ע)ת - מה יותר ברור מזה.

נקמתה של הדת בדעת

* שוב, הבכורה ניתנה לפייסבוק, אבל זה קטע שבנשמה שלו שייך לכאן

_________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Wallace Collectin Daydream

המושלים בכיפה

בכל שני וחמישי עולה לזירה פרשן תורן ומנסה להסביר מה צריך השמאל לעשות כדי לשוב לשלטון (וכמובן מאשים את אנשי השמאל שאינם מבינים זאת ולכן לעולם לא יוכלו לשוב ולשלוט).
וסוף הסבר-למעשה בהבנת המצב תחילה – כלומר, מדוע השמאל נכשל. ומספר התרוצים וההסברים עולה כבר על מספר מצביעי השמאל עצמם.

השמאל מנותק מהקול המזרחי
השמאל לא שכנע את המצביעים כמה הממשלה הנוכחית רעה ופגעת בו
השמאל מתבצר במגדלי השיניים במקום להתחבר לפריפריה
השמאל מפנה עורף לציבור הערבי
השמאל שמאלי מדי ומזוהה עם בצלם
השמאל איבד את זהותו ומציג עמדה מטושטשת, ימין-לייט
לשמאל אין אג'נדה בטחונית
השמאל מפוצל מדי ונלחם נגד עצמו
רשימה חלקית.
מה משותף לכל הסעיפים ברשימה? בכולם יש מידה של אמת, אבל אף אחד מהם אינו מצביע על הסיבה האמיתית. כי הטעות הגדולה היא המחשבה שהשמאל מתמודד נגד הימין כאידאולוגיה (אולי כמסקנה מוטעית מהעובדה ששלטון הימין משסה את הציבור בשמאל).
התשובה הנכונה היא שהשמאל עומד מול אלוקים (זה שם החיבה שהציבור שלעולם לא יצביע לשמאל נתן לאלוהים). והמפלגה של אלוקים היא הדת, בכל רבדיה, סוגיה וניואנסיה. ובכל הדרכים המשונות שינסו להסביר מהו שמאל, תמיד התשובה המהותית והאמיתית היא "כי באדם אאמין". כי לשמאל אין אלוהים. ומי שבצד של אלוהים לעולם לא יצביע לשמאל (ואל תתלו בשגיאה סטטיסטית נוסח צדיק בסדום). ו"העם" היום מאמין באדם רק אם הוא משוח מטעם האל. נכון שאפשר למצוא גם קורלציה לחלוקה מזרחים/אשכנזים ובמידה מסוימת מרכז/פריפריה, ונשמעים דיבורים על כלכלה ואבטלה, אבל הדבר שקובע הוא חשיבותה של הדת (ולכן, אף הערבים שבאוטובוסים, שבפי המסיתים מימין הם חבריו של השמאל, לא יצביעו עבורו אלא במספרים קטנים אף יותר). והיום יותר מאי פעם מאז קום המדינה, ובכל יום יותר, כאשר 80% מהאזרחים מאמינים לאלוהים כל מחשבה על מהפך פוליטי-דמוקרטי מופרכת מיסודה (וכנראה שיאיר לפיד מבין את זה ולכן התחיל להפריש חלה). כמו הקיבוצים, שהם היום פחות מ-2% מתושבי המדינה (כמו אחוז היהודים בארה"ב), כמו "דבר" ו"על המשמר", השמאל נכחד יחד עם החילוניות (וזה לפני שהזכרנו שגם חלק מהציבור החילוני ואפילו זה הקיבוצי הוא לא בדיוק מה שהייתי מכנה "שמאל").
המצב הנוכחי הוא רק זמני (כי הוא ימשיך להקצין בהתמדה) משתי סיבות. אלו שתי הסיבות שהביאונו עד הלום. הדמוגרפיה והחינוך.
הדמוגרפיה אינה דורש הסבר ולכן כדאי להקדיש כמה מילים לחינוך. כי המהפך האמיתי ב-77 לא היה נצחון בגין הליכוד. בתחום הזה, הפוליטי, אכן התרחשה תנועת מטוטלת שיצרה את האשליה כי על השלטון נאבקים שני גושים גדולים, פעם זה גובר ופעם זה. המהפך האמיתי והמשמעותי היה החלטתו של בגין לוותר על תיק החינוך ולהפקי(ד/ר) אותו בידי זבולון המר, איש המפד"ל – המפלגה הדתית-לאומית  (לעתיד "הבית היהודי"). ב-77 התחילה ההדתה במערכת החינוך, ועם כל מיעוט הערך שאנו לעיתים מייחסים לה, היא הצליחה לאורך זמן לייצר עם דתי יותר ויותר. הרגל הגסה בה מחסל היום משרד החינוך של ה"בית היהודי" את השאריות האחרונות של החינוך החילוני הוא רק שלב וידוא ההריגה (שלב מיותר, כאשר המערכת כבר פועלת באופן עצמוני, מטעם ההורים) כאשר החינוך המכונה ממלכתי ממילא הולך ומתכווץ.
ומה שסימן כיוון מאז 1977 הפך בחלוף 40 שנה לעובדה מוגמרת.
אני (לשמחתי) רחוק מחוגי השלטון, אך כל מבט בחדשות המצולמות מסביבת ראש הממשלה מגלה כיפות, כיפות וכיפות (ומקבילותיהן הנשיות) חלקן על ראשים מוכרים לכל ורובן רק ליודעי דבר. אבל זו המציאות.

המושלים – בכיפה.

כיפה בסלע

אנחנו עדיין לא תורכיה אבל הכיוון דומה. התחושה של רבים וטובים ממני ש"לקחו" לנו את המדינה משקפת את המציאות, בעיקר משום שאותו שמאל הוא זה שהקים אותה בדמו ובדמותו.
עכשיו מאוחר מדי, אבל לטובת הפעם הבאה, אם מנסים לחשוב "איפה טעינו?" התשובה שלי עד לא מזמן היתה "חוקה". אילו טרחו והתעקשו המייסדים לנסח חוקה אשר תגדיר באופן מחייב את המדינה ואת ערכיה, היה נשמר חוט השדרה שלה במקום להשבר. בא משאל העם בתורכיה והוכיח שגם בזה טעיתי.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

להקת הנח"ל - הבן יקיר לי

זה שהחד-גדיא מטעה לכאורה, ובסוף יוצא שאלוהים לטובת הרעים, זה סיפור ישן. אבל מסתבר שהחברים של אלוהים מנסים לפרש ולהוציא אותו זכאי. לא נותר אלא להוסיף עוד אי אילו פרשנויות לטקסט.

אז מי הם הרעים בסיפור? הבדיקה השיפוטית "מי התחיל" כדי לקבוע "מי צודק" מצביעה תמיד על החתול. אבל ברוח  רבי עקיבא מן ההגדה (שבמקום לספור "עברה צרה וזעם משלחת מלאכים רעים" מוסיף חידוש מהפכני וסופר גם את "חרון אפו") מי אמר שהספירה מתחילה מהחתול?? הרי הסיפור, שכל כולו רצף של חטאים ואלימות מיד ליד נפתח באבא שזבן לו גדי בתרי זוזי. לא נאמר מה תכנן אבא לעולל לאותו גדי (צעיר מאד, אם נטרף על ידי חתול), אבל היותו כלול ברשימה השחורה הזאת של פשעים וחוטאים אומרת חד-משמעית - זה החטא הראשון. בין אם תכנן לבשל אותו בחלב אמו, או שסתם העליב במעשהו את משה רבנו, אולי הוא זה שחונך את מחנה "הרעים"? או שמא הגדי, שהוא בהגדרה "שעיר לעזאזל" שסופח אליו את חטאי האב? בכל מקרה, החתול ואלוהים שניהם בצד של הטובים.

אבל הטעות הגדולה שלנו היא המחשבה שהצדק הוא חד-צדדי ומוחלט ולכן שייך כולו לצד אחד בסיפור. אולם כמו שקורה בכל המלחמות, כל הנפשות הפועלות בשיר, ללא שייכות למחנה, נגררות לאלימות ולאכזריות. שני הצדדים שוחטים זה את זה. שניהם נושכים וטורפים. רק צדיק אחד יש בסדום של חד-גדיא – המים המכבים את האש. ללמדך שגם בגיהנום, במקום הכי נמוך, אפשר לנהוג במידת החסד. (המים אגב, גם הם בצד של אלוהים והחתול).

אלא שבבואנו לשפוט את אלוהים, בלי קשר להשתייכות שלו למחנה של הרעים (התוקפן הראשון) או הטובים (הקורבן הראשון), לא את הצהרותיו צריך לבדוק אלא את התנהגותו. והמחנה שאליו הוא משתייך בעקביות מוגדר בפשטות על מעשיו (או נכון יותר, מחדליו) – זה שצופה בשרשרת לא נגמרת של מעשי טבח ואלימות, רצח, מכות, שריפות ושפיכות דמים, והוא צופה כאילו לא אכפת לו, או כאילו אינו יכול להתערב ולהשפיע. בסופו של דבר, כמו דונלד טראמפ, הוא הרי כן מחליט לפעול ולעשות סדר. כלומר הוא יכול (יש אומרים אפילו כל-יכול). אז אותו אחד שיכול, אבל מעדיף להסתכל (אולי נהנה מזה) בשרשרת של מעשי טבח ואלימות הגדיר בדיוק לאיזה מחנה הוא משתייך.

_______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט (המתבקש):

Angelo Branduardi - Alla Fiera Dell' Est

אמנת ג'נבה, וחוקי המלחמה בכלל – במובן של מותר ואסור, הם דבר והיפוכו. מנסים לאכוף כללי מוסר והגינות בעולם שכולו מוות אכזרי ורצח המוני.  אין פלא שכמעט כל גבול שהם מנסים להציב נראה מלאכותי ומופרך ונוגד את האינסטינקט הבסיסי (זה הרצחני, אבל גם זה השרדותי (ואם לרגע נראה כאילו אני מתחיל להכשיר את אלאור אזריה אל דאגה, זה יגמר בהכשרת החמאס)).

מותר להרוג לובשי מדים – גם אם הם טירונים שהתגייסו לפני שעתיים ואין להם מושג מאיזה צד יורה הרובה, אבל אסור לפגוע בנערים שיהפכו ללובשי מדים בעוד שעתיים, או ילדים שיאחזו בנשק בעוד שנתיים. מותר להפציץ מטבח צבאי שמאכיל חיילים אבל אסור להפציץ מאפיה או מחסני מזון בעיר. מותר לירות בחיילים אבל אסור לירות באמא שלהם. ההגיון מאחורי כל זה הוא יחיד – לנסות להפוך את המלחמה לתחרות הגונה והוגנת. לחייב את כולם לפעול לפי אותם כללים ולא לאפשר בעיטה מתחת לחגורה, כאילו מדובר בספורט אולימפי וכאילו יש פרס ניחומים לזוכה במקום השני.

הבעייה שאם מאמצים את ההגיון הזה, של הקרב-ההוגן, הוא חייב לחול גם על האמצעים. ואני לא מדבר, למרות האקטואליה, על נשק כימי. רק על הדדיות. כמו שכל חובב מערבונים יודע, כשמישהו נלחם באגרופים, חייבים להלחם נגדו באגרופים ואת האקדח מניחים בצד. מלחמה שבה לאחד הצדדים יש אמצעי שובר שוויון היא פסולה. היא שבירת כלים. היא מחייבת גם את הצד השני לשבור. אחרת מקבלים את כיבוש יבשת אמריקה בכח של מאה רובים.

השיא של אי השוויון הוא הטכנולוגיה, וגולת הכותרת שלו – הרובוטים, החיילים הלא אנושיים, המושלמים, היעילים, חסרי החסרונות והרחמים. אין שום אפשרות להלחם בהם ולנצח אותם במגרש שלהם. אלפי סרטים, ממאטריקס ועד אווטאר, ממלחמת הכוכבים ועד שר הטבעות, הוכיחו זאת שוב ושוב. המוצא היחיד היא לנסות לשנות את כל הכללים – להגיע בדרך עוקפת לא דרך, באמצעים פשוטים ומיושנים (ואנושיים במהותם, פחות או יותר) למוקד וללב המערכת, לאותו עקב אכילס שתמיד קיים, ולהכות שם.

לכן, כאשר באים בטנקים ובמטוסים להכות בארגון טרור אך טבעי הוא שאנשיו לא ילבשו מדים ושינסו בכל דרך להכות באזרחים שבעורף. לכן, ברוח המלחמה ההוגנת אני חושב שאמנת ג'נבה חייבת לאסור שימוש ברובוטים. כאשר צד אחד נלחם ומוצא מולו חלליות לייזר, רובוטריקים חכמים וכטב"מים קטלניים התגובה האפשרית היחידה היא להכות בנקודה הרכה היחידה – באזרחים, ואם אפשר במרכזי השלטון והכח, במלך ובבנותיו. זה הכרח מתמטי ממש.

להרצח בידי רובוט (אפילו שאין לו ידיים) זאת השפלה שאי אפשר להכיל. את הזעם, בסופו של דבר, חייבים להוציא על בני אדם. לא בכדי אמר החוק הראשון של הרובוטים (ע"ע)  "לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם". אם מוכרחים לגייס את הרובוטים למאמץ המלחמתי, שיושיבו אותם ללמוד תורה. הם יעשו את זה הכי טוב.

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Pink Floyd - Welcome to the Machine

המאבק הוא לכאורה בין שני מחנות פוליטיים, אך הכל מתמקד במועמד שבחר כל מחנה להנהגת המדינה.

בראש מחנה השמאל – מועמד רב נסיון, שהגיע מלב הממסד הפוליטי. כבר בראשית דרכו ליווה ראה מקרוב ומבפנים איך מתפקד המנהיג, ועכשיו סוף סוף, אחרי מאמצים וכשלונות קודמים, הצליח להבחר למועמד להנהגה מטעם מפלגתו. הנצחון נראה כמונח בכיסו, כאשר כולם רואים ביריבו קוריוז פאתטי.

היריב, בראש מחנה הימין, היה מועמד שונה לחלוטין. אדם שמסומן כאויב הממסד, והוא עצמו רואה בממסד השלטוני הותיק אויב  ושורש רע. אדם שראים רואים בו מטורף קיצוני, חסר אחריות, מתלהם ומחרחר מלחמה, שאוי ואבוי אם יזכה לעמוד בראש המדינה (לא שזאת אפשרות אמיתית).

אבל מה שהופך לעניין הקובע הוא הבדלי האישיות בין המועמדים. מועמד הימין הוא אדם חם, בעל ביטחון רב. נואם מוכשר שיודע להלהיב את שומעיו, וגם שואב מהם כח. שפשוט נולד לעמוד בפני קהל גדול. שלעולם אינו קורא מהנייר, ועושה שימוש רב בכפות ידיו. ואת כוחו להלהיב הוא רותם ללעג ליריב ולדמוניזציה שלו. מועמד השמאל אדם מאד אינטילגנטי אך יש בו משהו מסוייג ונח להפגע. כצפוי, הולם בו מועמד הימין ללא רחם וגורם לו להראות לא אמין ולא אחראי, מי שאסור לסמוך עליו בשעת מבחן. (למרבה האירוניה, מי שנעץ את הסכין הראשונה והעמוקה ביותר בתדמיתו  של מועמד השמאל הוא דווקא מתחרהו-עמיתו, בן אותו מחנה, שהתחרה נגדו הבחירות המקדימות. בהמשך, אמנם התייצב לצידו, אך הדבר היה מועט מדי ומאוחר מדי).

חוסר ההתלהבות ממועמד השמאל בקרב מחנהו שלו, יחד עם תחושת מיאוס בשל אווירה של שחיתות שלטונית הביאו באופן בלתי צפוי לחלוטין לנצחון מועמד הימין. התמיכה הרחבה במועמד השמאל בקרב האוכלוסיה העירונית והמשכילה, הקשר לממסד והגבוי הרחב  מהתקשורת לא הספיקו. "שונאי הממסד" בישובים ובמחוזות הנידחים, בעיקר בקרב חסרי ההשכלה, אשר הרגישו שתמיד מזלזלים בהם, מצאו הפעם דמות להאחז בה ולהזדהות אתה והם שהכריעו את הכף יחד עם גורמים דתיים שנטו אחר עמדות הימין.
הנצחון התקבל בתדהמה עצומה וכונה "רעידת אדמה פוליטית". אצל מתנגדיו, נוצרה תחושה של "סוף העולם",  טראומה וחרדה גדולה ממה שצפוי. העם טעה, ובגדול.

אין מוסר השכל לסיפור*

* השנה -1977. בגין מביס בבחירות את פרס ומתמנה לראשות הממשלה.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

זאת אמריקה שאני אוהב

Bob Dylan - Lay Lady Lay