כל הדברים גדולים כקטנים

אמנת ג'נבה, וחוקי המלחמה בכלל – במובן של מותר ואסור, הם דבר והיפוכו. מנסים לאכוף כללי מוסר והגינות בעולם שכולו מוות אכזרי ורצח המוני.  אין פלא שכמעט כל גבול שהם מנסים להציב נראה מלאכותי ומופרך ונוגד את האינסטינקט הבסיסי (זה הרצחני, אבל גם זה השרדותי (ואם לרגע נראה כאילו אני מתחיל להכשיר את אלאור אזריה אל דאגה, זה יגמר בהכשרת החמאס)).

מותר להרוג לובשי מדים – גם אם הם טירונים שהתגייסו לפני שעתיים ואין להם מושג מאיזה צד יורה הרובה, אבל אסור לפגוע בנערים שיהפכו ללובשי מדים בעוד שעתיים, או ילדים שיאחזו בנשק בעוד שנתיים. מותר להפציץ מטבח צבאי שמאכיל חיילים אבל אסור להפציץ מאפיה או מחסני מזון בעיר. מותר לירות בחיילים אבל אסור לירות באמא שלהם. ההגיון מאחורי כל זה הוא יחיד – לנסות להפוך את המלחמה לתחרות הגונה והוגנת. לחייב את כולם לפעול לפי אותם כללים ולא לאפשר בעיטה מתחת לחגורה, כאילו מדובר בספורט אולימפי וכאילו יש פרס ניחומים לזוכה במקום השני.

הבעייה שאם מאמצים את ההגיון הזה, של הקרב-ההוגן, הוא חייב לחול גם על האמצעים. ואני לא מדבר, למרות האקטואליה, על נשק כימי. רק על הדדיות. כמו שכל חובב מערבונים יודע, כשמישהו נלחם באגרופים, חייבים להלחם נגדו באגרופים ואת האקדח מניחים בצד. מלחמה שבה לאחד הצדדים יש אמצעי שובר שוויון היא פסולה. היא שבירת כלים. היא מחייבת גם את הצד השני לשבור. אחרת מקבלים את כיבוש יבשת אמריקה בכח של מאה רובים.

השיא של אי השוויון הוא הטכנולוגיה, וגולת הכותרת שלו – הרובוטים, החיילים הלא אנושיים, המושלמים, היעילים, חסרי החסרונות והרחמים. אין שום אפשרות להלחם בהם ולנצח אותם במגרש שלהם. אלפי סרטים, ממאטריקס ועד אווטאר, ממלחמת הכוכבים ועד שר הטבעות, הוכיחו זאת שוב ושוב. המוצא היחיד היא לנסות לשנות את כל הכללים – להגיע בדרך עוקפת לא דרך, באמצעים פשוטים ומיושנים (ואנושיים במהותם, פחות או יותר) למוקד וללב המערכת, לאותו עקב אכילס שתמיד קיים, ולהכות שם.

לכן, כאשר באים בטנקים ובמטוסים להכות בארגון טרור אך טבעי הוא שאנשיו לא ילבשו מדים ושינסו בכל דרך להכות באזרחים שבעורף. לכן, ברוח המלחמה ההוגנת אני חושב שאמנת ג'נבה חייבת לאסור שימוש ברובוטים. כאשר צד אחד נלחם ומוצא מולו חלליות לייזר, רובוטריקים חכמים וכטב"מים קטלניים התגובה האפשרית היחידה היא להכות בנקודה הרכה היחידה – באזרחים, ואם אפשר במרכזי השלטון והכח, במלך ובבנותיו. זה הכרח מתמטי ממש.

להרצח בידי רובוט (אפילו שאין לו ידיים) זאת השפלה שאי אפשר להכיל. את הזעם, בסופו של דבר, חייבים להוציא על בני אדם. לא בכדי אמר החוק הראשון של הרובוטים (ע"ע)  "לא יפגע רובוט לרעה בבן אדם". אם מוכרחים לגייס את הרובוטים למאמץ המלחמתי, שיושיבו אותם ללמוד תורה. הם יעשו את זה הכי טוב.

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Pink Floyd - Welcome to the Machine

מצד אחד.

מי שחשוף לתקשורת המושמעת נתקל לא מעט בנוכחותו המעצבנת של אראל סגל. והשאלה מדוע היא "מעצבנת" אינה טריויאלית, שכן, בתוך כל הרעש אני דווקא מצליח לזהות סימנים של הומור, שזה הדבר הכי רחוק ממעצבן, אבל אי אפשר להסביר הכל ב "כשצוחקים על השני, זה מצחיק, אבל כשצוחקים עלי זה לא". מה זה באמת משנה על מי צוחקים? ומה הבעיה אם צוחקים דווקא עלי? התשובה היא שהבדיחה והצחוק הם נשקו של החלש. לפעמים אף נשקו היחיד. לכן הצטיינו בכך היהודים מעל ומעבר (והיו מלכים שהכריזו על היהודים בתוך "החלשים שומרי חותם הצחוק" ורק להם לבדם הותר לספר בדיחות בממלכה, פרט לליצן החצר). מותר למדוכא לצחוק על המדכא (גם אם בסתר). מותר לאזרח הפשוט לצחוק על השליט הנפוח (גם באמצעות כותבי הסאטירה). מותר לנביא הצחוק לצחוק על השמים. אבל כשמתחלפים התפקידים, הצחוק הוא סתם השפלה וכיעור. כאשר המפקד לועג לטירונים, מלכת הכיתה לנערה הדחויה, כאשר קלגסים, נוגשים ושוטרים משתינים בקשת על העבד המושפל, זה צחוק של רוע. מלך שנופל לבור שופכין אינו דומה לעבד שנופל לאותו בור (אלא אם הם נופלים יחדיו, ומכורח הנסיבות הופכים שווים זה לזה). כאן יאמר לזכותו של אלוהים, החזק המוחלט, שהוא נעדר הומור ולכן לעולם אינו צוחק על נתיניו (אם כי, במחשבה שניה, אני חושב שכל העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה אותנו הם מתיחה אחת גדולה, כמו עם אברהם והעקדה, ואלוהים מסתיר פניו רק משום שהוא מתפוצץ מצחוק בראותו את אותם נתינים ממלאים את פקודותיו ברצינות תהומית. כן, זה מסביר המון דברים). הדאחקות של סגל ודומיו, הן חלק ממנגנון הכח והשררה שהשתלט על המדינה. וזה רע.

ומצד שני.

תמיד מטיפים – "חכם על חלשים", ובכך רומזים שלפגוע במי שחזק יותר, או חזק מאד – זו גבורה. יתכן שהדחף האלים, גם נגד חזקים, הוא מנגנון הישרדותי. רק כך יכול בכל דור ודור לקום מלך חדש ולהכות את הקודם, שהיה בלתי מנוצח עד כה. כך נקבע אלוף האגרוף. כך נקבע מי הוא באמת מלך החיות. כלב מסתער על פר גדול וכבד פי עשרה ומכניע אותו. אבל בעיני, הדחף להוכחת הגבורה על ידי מאבק בחזק הוא הרסני ובעיקר מדכא. כי הרעיון הבסיסי הוא למצוא חלופה לגודל ולכח, אבל בסופו של דבר להכניע ולנצח את החזק (כלומר, להטיל ספק בהגדרת החוזק והחזקים). לעיתים קרובות, דווקא הגודל והכח מבטיחים לכאורה עמידות ובטחון ולכן בעליהם יכול להיות ידידותי ורגוע. כאשר כוחו מאתגר יריב קטן ומרושע, הוא נגרר בעל כרחו לקרב, ואם הוא מנוצח, הופכת מפלתו לפשע מעציב וגם משפיל. כך הפר הנלחם במטאדור (ומי לא מכיר את פרדיננד). כך, קירות רבים כל כך מציגים לראווה את ראשם המפוחלץ של החזיר והאייל, ועורם של אריות ודובים פרוש על הרצפה. כמעט כל החיות הגדולות, מאריות ונמרים ועד קרנפים ופילים, ניצודו והוכחדו רק כדי להוכיח משהו. בניגוד לדרקונים ומפלצות אחרות, כאן מדובר בענקים טובי לב, ועצם נפילתם מסבה (לבעלי לב רגיש) צער גדול. כגודל החיה וגבורתה גודל העוול הצער. לכן אולי המראה המצער ביותר בטבע הוא גופו גופתו העצומה של לוויתן מוטלת בחוף.

כמו שמספרים על עיתון מיתולוגי שתמיד יצא בדפוס, בגשם ובמלחמה, בשביתה ובחושך - תמיד הפוסטים כאן לוו בתמונה. כאן, בפעם הראשונה, אני עומד מול תקלה כלשהי בישראבלוג ולא יכול להעלות תמונה. אז עשו מה שאני עושה במקרה כזה - דמינו.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

בכל רגע אני שומע על סוג חדש של תראפיה עיסוקית.
טיפול בגינון, באמנות לסוגיה, בקריאה ובכתיבה, בתנועה בתיאטרון ובמוסיקה, במגע, בצחוק, בליטוף (בעלי חיים), במסעות, בטיפוס על עצים ובמשחקי ילדים.

יש גם, לא בדיוק תראפיה ולא בדיוק עיסוק, אבל תשובה לאנשים ש"יש להם הכל" והפתרון לריק הקיומי המכרסם בהם הוא חשיפה להרפתקה וסכנה, החל מהמעשה בספרו של ז'ול ורן "הרפתקאותיו של סיני בקיסרות השמיים" (ספר לא מוכר, שהיה אצלי על המדף יחד עם שאר ספריית "מפרש"), ועד לסרט "המשחק" בכיכובו של מייקל דאגלס.

המשותף לכל אלה, בהכרח ובהגדרה, הוא שימוש בדבר – חוויה, מפגש או פעילות, אשר אינו חלק מחייו של ה"מקולקל" (נקרא לו כך), כדי לנסות לתקן אותו.

ואי אפשר שלא לחשוב, שאילו אותם דברים היו שם מלכתחילה, נוכחים בחיים, לא היה דבר מתקלקל מלכתחילה, ולא היה דורש תקנה.

על כן, חיים בריאים של רפואה מונעת דורשים משהו מכל אלה – צחוק ומשחק, תנועה ומוסיקה, קריאה וכתיבה, עבודה בגינה, גידול בעלי חיים, וגם כנראה, מידה של סכנה והרפתקה*.

ואף אחד מאלה לא נמצא בישיבה מול המסך.

ובאופן מוחשי יותר, זה ממש כמו מי שאוכל בצורה מאוזנת ואינו נזקק להשלמות ותוספי מזון (ואם צריך אנלוגיה למרכיב הסכנה, תמיד אפשר לסיים בכוס יין, קפה, ואפילו סיגריה).

*תושבי הארץ פטורים.

__________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט שילווה אותנו

ושוב סליחה מהמאזינים שכבר ראו בפייסבוק כמעט הכל

___________________________________________________________________________________________________

ומותר הצמח מן הבהמה
שאין לו בפנים את כל האיברים האלה
שנמעכים ונמרחים
וגורמים לנו צמרמורות
בעיקר משום שבסופו של דבר כאלה אנחנו
שק מדוזות חיות בצבע אדום

ומותר האדם מן הרובוט/מחשב עדיין, שבהיותו נצר לממלכת החיים, טמונה בו היכולת המופלאה לקום מתוך ההריסות.

ביפן עלה על הבמה המחזה הראשון המשוחק כולו על ידי רובוטים. הבמאי, בשלב זה, הוא עדיין בן אנוש. כשהרובוט גם יביים, יבצעו כל הצופים חארקירי מתבקש והרובוטים יתפסו את מקומם.
ויש אומרים שכל זה כבר קרה מזמן.

"למרות התרבות - בגלל המשמעת" (תשובה חלקית לשאלה למה דווקא בגרמניה?)

ארץ אוכלת יושביה בחלב ודבש

את העתיד היא קוראת בקפה
את העבר היא כותבת
שופתת כתם שחור

הוא הרי לא יחזור

אהבה שנאה קנאה

מצאתי בעיניה את חינם.

אהבת חינם

שנאת חינם

קנאת חינם

מצאתי בעיניה את כולם

את כל הכעסים היא שמרה בבטן

את כל הכאבים

התסכולים

השנאות והסודות

אז עשתה לה ילד

ושמרה אותו בבטן

לשמחתי ולמזלי הטוב אין רקע צבאי בילדותי. נופלים כמעט ולא הכרתי ובקושי ידעתי מה זה קיבוץ.
על "תחנת האיסוף" למשל למדתי בשיעור ספרות, בשיר הזה, "אלוהים מרחם על ילדי הגן", כשהמורה הסבירה על אלה שצריכים לזחול על ארבע בחול בלוהט.

כמו בשחמט, לפעמים, כדי לנצח, חייבים להקריב את המלך.

גיבור ובניו. והחודש במבצע: יצרים כבושים

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

(יום שוק בעכו, העיר שיכולה להיות לבנה)

כאשר הכל אבוד כל דבר הוא מציאה

"התקווה היא געגועים לעתיד" (נפתלי מגהרץ)

מזגן שעובד ואין איש בחדר האם הוא מקרר?

"יום יבוא, נאום יהוה, וקמו פסלים מרבצם והמשיכו בכל מלאכתם אשר קפאה"

בשורות טובות: השיח כמעט מת אך הודות לטיפול מסור והשקיה נדיבה הוא עכשיו במצב של צמח

כתוב בספרים

פנקס מהודר בחנות, עם כריכה מעוטרת,
עולה כמו ספר חדש
מה אם כן הערך של כל מה שנכתב?

שלילי אומר המומחה, הערך שלילי
כשהדפים היו עדיין ריקים
יכולתי לרשום דברים חדשים

"אני רוצה לעשות איתך מה שעושים לך השירים של נרודה" (למחפשים תרגום - שיר אהבה מס 14 - "כל הימים את משחקת")

בגן עדן – יום או לילה? גשם או שרב? בגן עדן הכל על פי הרצון. יושב לו יחד זוג מאוהב. היא מביטה בשקיעה והוא סופר כוכבים ברקיע (או שבגן העדן הכוכבים הם למטה?)

_____________________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

והפעם - פרסומת סמויה

ההופעה הקרובה - במבו וילאג' - חוף פולג - יום א' 26/7 בשעה 20:00 (ולא ב-19:00)

ולמחרת

עוד לקט, פחות או יותר פייסבוקי, מהשבועות האחרונים, בעיקר למי שהחמיץ (ע"ע בצק)

והפעם, אלוהים, כאן שם ובכל מקום, כמעט (חוץ מהיכן שבאמת צריך אותו)

מחשבות על מוצא האדם: (הדרך בה הוא הולך היא ללא מוצא)

לא-טוב היות האדם לבדו;
ויעשה-לו עזר, כנגדו.
וייצר לו יהוה אלוהים מן-האדמה

מחשבה שניה על מנשקי הקמיעות:
אם כבר מדברים על אלוהים,

אני מעדיף עובדי אלילים, עגלי זהב,

עובדי אדמה עובדי שדות ועצים ואבנים.

איפה הם, עובדי האלילים כולם?

אלוהים שחט אותם

אם כבר מדברים על אלוהים.

Event

כולם מוזמנים לטקס החגיגי של שריפת מכשפות
היכן? בכיכר
על הפרק - שריפות
מכשפות
ספרים
סופרים
כופרים

משיח צילצל
ביקש להודיע שלא יבוא

ובינתיים, בקברו

אלוהים שוב מתהפך
ויש אומרים
צוחק
בחלום

שור לא געה

זה שזה צילום נפלא ומעורר מחשבה, זה ברור
אז הנה מחשבה שהתעוררה
הצילום הזה, אם הוא אותנטי, משרה חסד ונראה כאילו אלוהים מדבר מתוכו
אולם, גם האפשרות שהוא מבויים אומרת את אותם הדברים בדיוק
אך בנוסף לכך, בהיות הסצנה פרי רוחו של האמן,
אף כוחה של אמנות וגדולתה של הרוח האנושית באות לידי בטוי

רגע האמת של האדם החושב

ואשת אלוהים אומרת: "אם אין לחם תאכלו עוגות-מצות"

______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

ברי סחרוף - אמונה עיוורת

בהמשך לפוסט הקודם

אין לי ספק שמידת הצער, בדיעבד, על דברים שבעבר, היא תמיד גדולה על הדברים שלא נעשו (והשאירו אפשרות) מאשר הדברים שכן נעשו (והיו לוודאות). כשמדובר ברגש, הדמיוני מנצח את הממשי (שָאלו את הפחד מפני הלא-נודע. לכו לראות מפלצות בחושך).

ומכיוון שטפשים מועדים יותר להסתבך במעשים בהשוואה לחכמים (שנזהרים לא ליפול לבורות), אין ספק שהחכמים אוגרים להם מנה הולכת ומצטברת של צער (והצער על מה שלא היה הוא כזה שאינו מתפרק. הוא רק הולך ונאסף ואינו מתנקה, כמו שגיאה, כמו נזק גנטי, כספית בגופו של דג, רעל, כמו זמן, כמו סידן על דפנות העורק, שכבת זפת בריאות, כמו האנטרופיה). 

על כן, לעולם יהיה הטיפש שלם ומאושר יותר במותו.

וכבר נאמר שהפיקח יודע להחלץ מצרות שהפחדן לא היה נכנס אליהם. לא החכם.

החכם באמת, רק יחפש עוד בורות ליפול בהם.

זה הבור שלי

________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

The Beatles - The full on the hill