כל הדברים גדולים כקטנים

אתמול כתבתי כך(בפייסבוק)  -
שאלה לחידות טריוויה של שעשועוני טלוויזיה:
מי הי סבא של יריב?
שאלה ל-20 השאלות של "הארץ":
מי היה אבא של יריב?

והיום המשכתי - 
מכיוון שמצאתי את עצמי מעיין בויקיפדיה (צריך להמציא לזה מילה. דחוף. כמו מגגל, אבל רק בויקיפדיה) בעניינו של יריב בן אליעזר, מאד הצחיק אותי שהתמונה שבחרו לשים היא דווקא זאת. ההקשר הכי חסר הקשר שניתן לשער.

הזכיר לי את האלבומים שהיינו מכינים בבית הספר היסודי (שלי, בלי אינטרנט/מחשב/מדפסת) על כל מיני מדינות והתמונות שהיינו גוזרים ומדביקים שם ומאיפה היינו מגרדים אותן (חוץ מאלה של האוסף הגיאורפי היפה של מרגרינה גולד-בנד, עם דף קטן לכל מדינה). למשל אם באלבום על איטליה כתוב שמגדלים זיתים אז צריך למצוא תמונה של זיתים שאפשר גם לגזור אותה. נראה לכם פשוט - הפתרון במקרה הזה היה לקחת מעטיפה של צנצנת או של קופסאות שימורים. מדבקה על קופסת שימורים - גם זה שייך לטכנולוגיה עתיקה. מי שלא מכיר אותה לא יבין את הסיפור על רוני ארנון מירושלים, בחור חמד יצירתי ומבריק שכשכעס על אמו בילדותו ורצה להעניש אותה קילף את הניירות מכל קופסאות השימורים שהיו בבית. למרבה המזל, רוני הספיק להפוך לאגדה בגיל כל כך צעיר, כי גיל אחר כמעט לא היה לו, וזמן קצר לאחר שסיים את קורס טייס נהרג באחת התאונות הכי מיותרות ומטופשות שאפשר להעלות על הדעת.

וכאן הסיפור היה יכול להסתיים, אלמלא התגובה שקיבלתי מאחת החברות שלי בפייסבוק -
"רוני היה החבר הכי קרוב שלי כל התיכון."

_________________________________________________________________________

הפלייליסט:

The Carpenters - Yesterday Once More

פרק ראשון – המסע הביתה
פיתוי הלואו קוסט ב-130 שקל כיוון (ועוד 300 למזוודה), יחד עם חנוכת הדרכון הרומני קבעו  את היעד, והמורשת הטבועה בגנים הוכיחה ששם (בגֵני) יש יערות ועיירות, כפריים בורים ומאירי פנים, סוסים ועגלות עמוסות חציר וזקנים על ספסל (למרות שיש לי הרגשה שאת רובם אמי לא ראתה מעולם). לא זו אף הרומנית שמזמן לא באה אל פי הושמשה כמו רכב שהחליד עשרים שנה במוסך. והדיבור בפי איש ממקום אחר פותח דרך ודלת ואפשר לאשתי הצלמת להתקרב עד כדי קלוז-אפ של הלב (ובכך לאיים על התמונות, ובמקום תעוד צילומי של אנשים מהורהרים חרושים קמטים של שנות סבל, כולם מחייכים בחיוך יצוגי אל המצלמה). מכל אלה, בלטה זקנה שאינני זוכר את שמה (וזה החלק העיקרי בסיפור) שמתוך הבדידות של הספסל שבחזית ביתה המת ליפול, סיפרה על בעלה שאילמן אותה, על ילדיה שהלכו לחפש עתיד מעבר לנהרות רבים (כי מעבר-לים ברומניה לא מגיע לאן שרוצים) והיא יושבת שקטה ומקומטת ורק מחכה. למה? למה היא מחכה? ההבנה של אשתי ללא הרומנית הבינה את מה שהרומנית שלי ללא הבנה לא הבינה. הזקנה חיכתה למותה, כלומר למנוחתה. ובכמעין בקשה אחרונה, ביקשה צילום שלה שיונח על הארון, או על המזנון במסדרון.
יולי 2016

נכון לעכשיו:
פנקס קטן
קשה כריכה
מלא הערות, מחשבות, רשימות ורעיונות
שלוש השנים האחרונות
אבד
נראה לאחרונה
לבוש כריכה שחורה
.
חצי נחמה:
כמה וכמה קבצי וורד צפופים במחשב
(ללא גיבוי)
הערות שוליים בכמה מחברות
פתקים מפוזרים פה ושם
שולי עיתונים
ארכיון פייסבוק
המעיין שעדיין לא יבש

נכון לתמיד: הפנקס לא נמצא. שמה של הזקנה (ליתר דיוק של מקורב כלשהו מהכפר) כתבתה (כתבתו) בתוכו אבדו לעד. הפנקס לקח את סודו לקבר. הזקנה לא תוכל למות לעולם.

פרק שלישי – החיים ממשיכים כרגיל

בטיול שרובו מעין שוטטות אחת גדולה עם מפה, מה שנרשם בזכרון מתנדף לאיטו. ומה שנשאר הוא מה שמעוגן למקומו בהקשר משלו. כך הכפר של הזקנה, שהיה ביום מאד מסוים (הראשון לטיולנו) ועל דרך מאד מסוימת, מתויירת והכרחית למדי, הפך לשחזור אפשרי. מסוג המקומות שחושבים "יום אחד אגיע שוב", ואם לא אני , אז מישהו אחר. אפשר למצוא מישהו. בינתיים, בחלוף החדשים, אפשר לתהות האם היא חיה או מתה, ואפשר לחשוב על הזדמנות, והתמונות בינתיים ישנות במעטפה.

פרק רביעי – קצב של אחרים

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

14.8 5:48, סטטוס של חן נוי ברקוביץ': ישראלים בקבוצות טיולים בפייסבוק זה כזה: HELP היום הבן שלי שכח את הדובי שלו בחנות המזכרות בכניסה למפלי הריין, נשמח מאד אם מישהו יוכל להביא אותו לארץ, דנקה.
10:50 תגובה שלי: האמת – הזכרת לי משהו
11:10 סטטוס שלי: מישהו מכיר מישהו שנוסע לרומניה לטיול ברכב במזרח הרי הקרפטים?
11:12 תגובה של חן נוי ברקוביץ': Yael Peri תוכלי לסייע?
11:23 יעל פרי מגיבה לתגובה: שחר?Shahar-Kehat Bar
11:30 שחר מצטרף לתגובות: למה הכוונה מזרח? איזה מחוז? אזור? טיילתי ברוב האזורים המזרחיים...
בהמשך הלילה מתפתחת שיחה עם שחר בפרטי. בין היתר הוא אומר: אני מגיע מחר לארץ ליומיים וחוזר לרומניה
אחר כך בוואטסאפ
ולמחרת אני קופץ, חצי שעה מהבית, לבית הוריו  ומפקיד מעטפה עם תמונות אצל אחיו.

בין לבין, נכנס לגוגל סטריט לביקור בכפר הרומני, נוסע לאורך הרחוב, ולמרות הצבע החדש על הגדר והמבנה שצץ מאחור מוצא את המיקום המדויק של הספסל (והוא ריק).

ספסל מלא

 

ספסל ריק

 

קיר עץ ירוק ליד דלת אדומה מיוחדת

 

קיר עץ שדורש צביעה ליד דלת אדומה מיוחדת

 

איזה יום יפה - סיפור בהמשכים עם תמונות

24.8
רצף של צלילי הודעות בוואטסאפ. כשאני מתפנה, זה מה שקיבלתי (משחר)
צהריים טובים
המשימה הושלמה
היתה התרגשות ובכי
מוסרים לך תודה רבה

התרגשות

שמחה

ואת שחר לא פגשתי אף פעם ולא שמעתי את קולו.

כל הפרטים, השמות והצילומים אמיתיים בהחלט.

שני הצילומים האחרונים של שחר.

אלה ללא נפש חיה של גוגל סטריט.

כל היתר של אשתי

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט

Carrickfergus at The Brazen Head

כאשר אתה מגיע למקום בו ניצב ספסל, אתה יודע שהיו שם לפניך. גם בפסגת ההר, תל האבנים אומר את אותו הדבר "הייתי כאן לפניך". אבל זה בדיוק הסיפור של תל האבנים. הוא אומר הייתי כאן. כבשתי את ההר. הצבתי זכרון. הספסל לעומתו הוא הזמנה לשבת. מישהו טרח למענך, למען כל אורח, שישב. יעצור. הספסל כולו נתינה - נברא למען אחרים.

הספסל הוא תמיד עצירה. הוא נמצא במרחב הציבורי, היכן שאנו עסוקים בשוטטות ובתנועה, ובפגישה איתו הוא מצווה "עצור". בא, שב. התבונן. כי ישיבה על ספסל היא ישיבה של התבוננות. שב ואל תעשה. כמו מרפסת. 

ספסל אינו כסא. הוא דומה לכסא אבל רחב ידיים ורחב לב. ספסל זקוק לאנשים כדי להתממש. הוא מזמין חברה. על ספסל יושבים שותפים לדרך. נפגשים חברים.  זוג יכול להתנשק. או להתרחק. ספסל ריק הוא תמיד בדידות מזמינה. ספסל עם איש אחד – בדידות ממומשת. שני ספסלים, זה לצד זה, אינם משוחחים. ואפשר גם לשכב, והספסל תמיד מסכים (ורק הרשויות לפעמים כופות עליו לסרב).

התבוננות בצילום של ספסל מעוררת מחשבות. מבט בספסל הוא סיפור. ואין דומה צילום הספסל מצד הגב, מביט בנוף, לצד החזית, הפונה אליך. הסיפור שהם מספרים כלל אינו דומה.

ספסל נולד לחופש ולאוויר פתוח. בתוך מרחב סגור הוא מתנוון ולובש תכונות רעות. הוא מתקשח לממתינים, חסרי הסבלנות, המיואשים, המדוכאים – נצמד לקירות ארוכים ומסדרונות, בקופת חולים, בשרות התעסוקה ובתחנת המשטרה. בבית המשפט, הוא המקום לנאשמים. אסור לכלוא ספסלים במקום כזה. אפילו כוונתו טובה, מנוחה לספורטאים, אין היא מתקבלת בברכה.

גם במרחב, הוא לא תמיד זוכה ליחס נאות. הוא, האחרון שעדיין חס על חסרי הבית, מוקע על ידי העיריה כמשתף פעולה, ונאלץ לספוג מעקים ועלבונות. מגבילים ומקטינים אותו למימדיו של כסא, שהשם הראוי לו הוא ספסל-סדום. והגרוע מכל, בעידנים אפלים, כמו עץ מטיל צל, אף הוא אינו יכול להמלט מכפויי טובה השורפים אותו חי.

הספסל הוא פאר היצירה האנושית. הוא רוחו של האדם.

ש(כ)בו על הספסל, אהבו את הספסל, אהבו על הספסל. כבדו את הספסל ואת אחיו, השביל החכם.

 _________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 על קו התפר של המוסיקה

ובתוך תוכה

Leonard Cohen - Bird on The Wire

בכל פעם שבאים לספריה ועוברים על פני המדפים, ומתעורר הרצון, התשוקה, לקרוא את הכל, או לפחות את כל מה שראוי, ולנוכח הזמן הקצר מדי, אני הולך לקרוא בספרים (אך לא תמיד מגיע). והתמורה, האיכות והערך, שאין להם שיעור, הופכים את הזמן למנוצל בחכמה. מעל ומעבר לכל מיני עיסוקים אחרים (נניח מריחת הזמן בפייסבוק).

אבל בדרכי החוצה, אל הספסל המוצל בשמש, אני נתקל בחסרונו הגדול של הספר בשעת הקריאה. הניתוק מן העולם, זה שממשיך בדרכו כמו נהר זורם ואינו משתהה איתנו. ממש כפי שתמיד העדפתי את ההאזנה לרדיו על פני התקליט לסוגיו, בין היתר, או בעיקר, משום החיבור הרציף לעולם. והנה לכאורה, החיבור, הוא שמוליך לפייסבוק. אך מהכיוון ההוא, חיבור, חבר, חברים, הרי פייסבוק מושמץ בצדק וכבר נדרש לפנות את מקומו לטובת חיבור אמיתי, מוצלח ונכון יותר – חברים באמת. כי לשבת עם חבר, זה עיסוק של פנים אל פנים, יד, עיניים, קול, דקויות מבע, הקשבה, מה לא. הרי ברור שעדיף לשבת עם חבר בבית קפה אמיתי, או במרפסת. אז זהו, שיש כאן בעייה. כי בפגישה עם חבר, שנעשית עם כוונה מיוחדת, ובפרט פגישה עם לאו-דווקא-החבר-הכי-טוב, ולא עם מי שפוגשים פעמיים ביום, בפגישה כזאת מדברים ועושים, כמו בתוך "המילה האחרונה". לא יושבים בשקט ומניחים לזמן לעבור על פנינו כמו האנשים ברחוב. האפשרות של לשתוק ביחד, ולהעיר משהו רק בשעת הצורך, במיוחד כשהיא באה מהנאה וברצון, שמורה ליחסים מאד מיוחדים. אולי רק לזוגות שחיים ונמצאים ביחד די והותר. או לחברים על ארבע. ולא רק לשתוק ולהקשיב, אלא אם עולה דבר שתרצה להשמיע, יש מי שישמע (ואין צורך לרשום בפנקס הקטן, לשימוש מאוחר). הנה, דווקא במקום הזה מתגלה כוחו של פייסבוק. כי אפשר לשבת בין חברים, עוברים ושבים לנגד עינינו, ועדיין אפשר לשתוק כשרוצים, ולשוחח אם בוחרים, ולהעיר דבר, ולהגיב, ולהיות בשקט. ואיפה עוד אפשר כך, ועד כדי כך? גם זה, כמו בית קפה שיש בו תמיד מוסיקה טובה, הופך מקום למזמין לבוא ונעים להשאר. אני חושב שזאת הסיבה העיקרית לכך שנח לי להשמיע דווקא שם. באותה הזדמנות, פייסבוק עצמו הופך לפנקס, עם כל חסרונותיו (ארוך, לא ערוך, לא ברור) ויתרונותיו (מפרספקטיבה של זמן אפשר לברור את המוץ מהתבן).

ובכן, הנה, מבחר קטן מהחודש האחרון (ערוך, מסונן, ומסודר לפי נושאים). במחשבה נוספת, זה יותר מדי. הנה רק כמה דברים אקטואליים כמו מזג האוויר ההפכפך והסדר הקרב ובא

1

חבל על השרב שנשבר
הוא היה כל כך קרוב
עכשיו הוא שבור בצד הדרך

2

בסך הכל שבוע
וכבר, קול הגשם
הבוקר, אומר
געגוע
ואיך נעבור את ארבעים השנה
של מדבריות הקיץ?
זה פשוט: אני מתגעגע גם לחומה של החמה

3

הערה לסדר: (21/3 יום השוויון)
הבוקר החל אמנם עם רוחות עזות וגשמים, אבל באופן כללי, למרות הלקוי הזמני (השמש לקתה מעט בזמן ההוא), אני שמח להיווכח ולבשר שהשמש זורחת במועד הרגיל, וגם שוקעת, כאן, שם, בכל העולם, והיום, יותר מבכל יום אחר, הזמן לחגוג את שוויון הנפש

4

וכשתשאלו את ארבע הקושיות, שימו לב מה הן עונות השנה

5

(סוף העונה)
(ובינתיים) מדענים ביפן גילו את קיומה של עונה חמישית.
  בינתיים היא מופיעה רק בתנאי מעבדה, וברמה המולקולארית בלבד ועדיין לא ברורות ההשלכות של התגלית, אבל היא מעוררת עניין רב בקרב בני כל הגילאים.

פינת הקלישאות. והפעם: "הכדור הוא עגול"

רגע לפני הפלייליסט

אם מדברים על הפער בין ההתנשאות והזלזול בו התקבלה אוכלוסיה של עולים ממדינה כלשהי (ובהתאם התדמית בה צוירה של אותה מדינה) ובין היותה ארץ זבת חלב ודבש, שופעת עושר תרבותי ואיכות, אני חושב שגיאורגיה (ע"ע גרוזינים) מועמדת ראויה למקום הראשון.

________________________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Hamlet Gonashvili - Gaprindi Shavo Merckhalo

(אחרי שהמצב יגמר)

הנה סיפור ידוע ורב גירסאות בעולם האינטרנט (ומעניין אם יש לו קיום גם מחוצה לו).

הוא הולך כך -

מרצה זקן בעל שם הוזמן לשאת הרצאה על "ניהול זמן יעיל". הוא בחר לערוך ניסוי.

המרצה הניח מיכל זכוכית גדול על השולחן. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים בגודל אגרוף, והניחן לאט ובעדינות בתוך המיכל.  כאשר התמלא המיכל, הרים המרצה הזקן מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין המרצה הזקן מספר שניות והוסיף: "האומנם?"

שוב התכופף המרצה הזקן והוציא מתחת לשולחן דלי מלא אבני חצץ קטנות. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער בזהירות את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו לקהל ושאל: "האם המיכל מלא?"

חזר המרצה הזקן והתכופף והוציא מתחת שולחנו סיר מלא בחול.  בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. שוב ניער המרצה הזקן את המיכל, אף ביתר עדינות וסבלנות והוסיף עוד ועוד חול עד שהחול חדר לכל פינה במיכל. אז שאל שוב: "האם המיכל מלא ?"

הוציא המרצה הזקן מתחת שולחנו כד מלא מים ויצק אותם בזריזות אל תוך המיכל עד לשפתו. ואז לנגד עיניהם המוקסמות של תלמידיו הרים מבטו ושאל: "האם כעת המיכל מלא" ? "כן" שאגו כל תלמידיו.

אז הרים המרצה הזקן מבטו לעבר הכיתה ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה"?"

קם אחד התלמידים וענה "אנו למדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש, אם רק מתאמצים מספיק, תמיד ניתן להוסיף פגישות נוספות".

"נו טוב..." הפטיר המרצה הזקן וחיוך על פניו. אז אמר:

"האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא נכניס למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך, אך אם נכניס תחילה את האבנים הגדולות, נוכל להכניס עוד קטנות מהן ועוד קטנות מהן ....".

התבונן המרצה הזקן בשומעיו ושאל:

"מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? משפחתכם? חבריכם? חלומותיכם? החופש שלכם? מאבק למען מטרה נעלה? משהו אחר?"

לנגד עיניהם התוהות של תלמידיו המשיך ואמר כך:

"מה שעליכם לזכור הוא לתת משקל בכורה לדברים הגדולים שבחייכם. אם לא תעשו זאת, אתם עלולים חלילה להחמיץ את החיים. אם תתנו עדיפות לדברים הקטנים יתמלאו חייכם בהם ולא יישאר די מהזמן היקר שלכם עלי אדמות כדי להשיג את הדברים החשובים לכם באמת. משום כך לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: "מהן האבנים הגדולות בחיי?" וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות והן תמלאנה את חייכם, אך גם תאפשרנה לכם להכניס אחר כך את כל השאר".

בתום ההרצאה נטל את ילקוטו ועזב את החדר ללא אומר ודברים כשתלמידיו יושבים בכיתה נרגשים ומהורהרים".

כשניסיתי לחזור על הניסוי בבית ערכתי שנוי קל, ובניתי לסיפור גרסת 2.0. ראשית וראשון מילאתי את המיכל במים. והנה, למרות שפגעתי בסדר, אפשר היה להמשיך בכל שלבי הניסוי. המים יכולים להקדים את האבנים הגדולות. המים יכולים להיות בראשית, והם נשארים עד לאחרית. הם ששוהים בכל מקום, ממלאים כל מרווח, בשקט ובענווה קובעים את הסביבה והרקע, ואף נספגים ומרטיבים את כל האבנים שיוכנסו לתוכם.

"מהם המים של חיי?" זו השאלה. המים שקדמו אף לאבנים הגדולות, אך תמיד נשארים. מי אני? מה אני? אני המים. לפני שבוחרים את האבנים הגדולות ומכניסים אותם – שאלו "מהם המים שאתם?".

ומה על המים שנשפכים כאשר מכניסים את כל האבנים? מה אנחנו מאבדים? על מה מוותרים? האבנים הם הבחירות שלנו. מהו המחיר של כל בחירה?

לזאת, הנה עוד סיפור (זכיתם בשני סיפורים באבן אחת).

מנהל יפני רצה ללמוד על תורת הזן והלך למורה מפורסם.

המורה קיבל אותו בברכה והזמין אותו לכוס תה.

המורה מזג תה, והמשיך למזוג גם לאחר שהכוס עלתה על גדותיה. לאחר מספר רגעים התפרץ המנהל: "תפסיק למזוג, אין יותר מקום בכוס".

"כפי שכוס זאת אין בה יותר מקום", אמר לו המורה, "כך גם אתה מלא בדעות ובאמונות שלך. כיצד תוכל לשמוע על תורת הזן לפני שתרוקן את הכוס שלך?"

לפעמים עומד אדם מול כלי מלא וגדוש והוא נבוך ובידו אבן גדולה.

זכרו תמיד– כאשר אוגרים מיכל מלא מים חול ואבנים הוא הופך כבד מאד וחלקלק. אי אפשר להרים אותו. הוא שביר ובעייתי. אפשר לרוקן אותו. אפשר להשליך עליו את האבן, ולשבור הכל.

לפעמים הצעד הנכון הוא להשאיר את המיכל על השולחן ולצאת מהחדר.

והנה עוד סוד גדול. אם לא ממלאים את המיכל באבנים, אם משאירים מקום פנוי, המים יכולים להתמלא בדגים צבעוניים ואפשר להתבונן בהם שעות ארוכות.

__________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט: (המוסיקה היא אבן גדולה. לא, המוסיקה היא מים. לא, המוסיקה היא דג צבעוני במים)

Bach - Siciliana BWV 1031

-

לקחתי מהספריה את העותק היחיד של ה-35 במאי, ומאוד הופתעתי לראות שהוא מ-1974, כי הדפים צהבהבים כאלה, והציורים של פעם. כך בדיוק נראו ספרי הילדים הישנים של ילדותי, אשר בדיוק נגמרה באותה כבר שנה. אבל כשקראתי את התרגום של א.קפלן הלכתי ובדקתי ואכן התרגום והמהדורה הראשונה הם כנראה מ-1947. השילוב בין שנת הלידה שלי וזו של הספר יצר חוויה קצת מיושנת (אם כי פנינים כמו "הכניסה חינם; ילדים בחצי המחיר" יעמדו לנצח). מה שמכריע ומציל את המצב הוא התרגום המשונה, שלא הסתפק בעִברות של כל השמות (ע"ע חנניה ברווזי) אלא התאמץ לתת לכל החוויה נופך "לוקאלי", כזה שידבר אל לבו של הקורא הארצישראלי הצעיר. כך, לדוגמא, בוּרוּת ספרותית באה לידי ביטוי בסְבָרה התמוהה שביאליק הוא המחבר של "אהבת ציון"! (סימן הקריאה במקור). אבל השיא ששבה את ליבי הוא הזיווג המשונה בטורניר הטניס לזוגות גברים – יהודה הלוי ("שהיה חלש בבקהנד") ושייקספיר. זהו זיווג שלא חשבתי שאתקל בעוד אחד כמוהו, עד שנתקלתי לפתע בנחמן ("נ נח נחמ") מברסלב ובנפוליאון.

מעשה שהיה, כך היה. ביקרתי אתמול בעכו. מפאת מזג האוויר, שהיה נעים – קריר ובהיר, נהניתי מכל רגע, ואני נאלץ לקבוע כך – עכו, שהוכרזה כאתר מורשת עולמי, ראויה להיות אתר התיירות מספר אחד (או שתיים) של ישראל והעובדה שאין עשרה מליוני מציפים אותה מדי שנה היא אות קלון ובזיון למדינה, לשרי התיירות והפנים לתולדותיהם, עם חשד עמוק בשרים לביטחון הפנים, הדתות, החינוך ועוד אי אילו מתחמי הטיה פוליטית. לא אפרט בכל נפלאות העיר שממילא מצויים באינטרנט, אך כאשר עליתי על החומות האדירות ועיינתי בשרידי השילוט שהוצב במקום וסיפרו על ניסיונו וכישלונו של נפוליאון בכיבוש העיר הופתעתי למצוא את רבי נחמן שבדיוק ביקר בארץ ישראל ונקלע לעכו בדיוק בזמן המצור שהטילו הצרפתים על העיר (ולפתע, הסיפורים של קסטל-בלום ב"דולי סיטי" נשמעים פחות הזויים). הנה, נפוליאון ונחמן מברסלב נפגשים בארץ ישראל.

הדבר היה ב-1799 (שאני בטוח, כמו בכל מאה, הוליכה בהתרגשות לקראת תחילתה של מאה חדשה). מוזר, כיצד העובדות ההיסטוריות החודרות למוחנו מצליחות להשאר מבודדות. אנחנו מטמיעים הרבה עלילות, בזירות השונות, אבל לא ממש מפנימים איך דברים שונים מאד התרחשו בו זמנית. באותה שנה ממש, זמן לא רב לאחר מותו של מוצארט, פירסם בטהובן את הסונטה לפסנתר "הפאתטית". אבן הרוזטה המפורסמת, המפתח לכתב החרטומים, לא רק שנתגלתה באותה שנה, אלא היה זה באותו מסע כיבושים של נפוליאון (המפענח של הרוזטה, שמפוליון, היה אז רק ילד בן תשע).  בלזק ופושקין נולדו (בהפרש של שבוע) וג'ורג' וושינגטון מת בארצות הברית הצעירה.

עכו העתיקה בלילה*

גלוי מפתיע (עבורי) – באותה עת נפוליאון לא היה כלל שליט צרפת אלא מפקד צבאי בשליחות ממשלתו. רק בשובו לצרפת הפך לשליט הכל יכול שכולנו מכירים וקנה את זכותו לשבת לצידו של יוליוס קיסר ביציע המכובדים, ולתפוס את מקומם של דָּנִי, הַדּוֹד סַבּוֹנִי והסוס נֶגְרוֹ קַבֶּלוֹ, למרות שאלו קנו כרטיסים בכסף מלא אצל הַקֵּיסָר בַּרְבָּרוֹסָּה.

_________________________________________________________________

הפלייליסט:

 בטהובן: הסונטה פאתטית