נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל
אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין
עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.
וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא
נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים
נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של
אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה
ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.
ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי
בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה
שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר,
זאת עסקת WIN WIN.
אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה
רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת,
ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום
כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל
אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.
ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט.
מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר
לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה
אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא
החוצה.
מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא
פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן
הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.
לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות
השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני
זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה
בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך
וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים
היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק
לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות
שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם
ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה.
גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר.
יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה)
של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק
איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים
את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה,
בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה
יותר למקור.
לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן
כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.
לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק
כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר,
מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.
*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר
עריכה: ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".
אחרית דבר: כלומר, לפני שניגשים לדבר, המשך לפוסטים קודמים. הפעם, מדובר בשנויים ותוספות משמעותיים, לכן הכנסתי אותם לגוף הפוסט, כלומר ערכתי וכתבתי מחדש, ואני מנצל את המקום כאן כדי להזמין אתכם לשוב ולקרוא את עוד משל על מעיין ואת החטא הקדמון
אני אוהב להיות בבית. עם התה והלימון, והגשם שנשאר מחוץ לחלון, והשמיכה בסלון, וכל דבר ככה שנמצא במקום. מגירה מלאה תחתונים וכל המכנסיים תלויים בארון. ארוחת ערב, חביתה וסלט, וילדים שמשכיבים לישון. וסיפור לפני השינה - היה היה פעם חוקר ארצות, שיצא בסירה במעלה הנהר הגדול שבערבות הצפון. עם ערב נטה את אוהלו על שפת האגם והדליק מדורה קטנה שתחמם ותאיר את הלילה. אחר כך, עת שכב על גבו והקשיב ליללות הזאבים, הביט בשמיים הבהירים, ושם כוכבים רבים יותר משראה אי פעם. ככה גם אני רוצה.
העיניים נעצמות אט בחלום. כל עולמי צרור באוהל קטן. המדורה מחממת, נושאת אותי לשמיים, גבוה מעל לאגם, וחזרה איטית אל החוף. בוקר. הכל נארז ואני שוב בסירה. מחליקים בנחת על המים השקטים. עצים בשלכת אדומה מנופפים לשלום על הגדות. מרחוק מציצה פסגה מושלגות. שועל מביט מבין השיחים. האוויר צלול. קריר. גשם מטפטף ויורד הערב. מחפש מקום יבש להקים בו אוהל. חולף ליד בקתה קטנה. מהחלון בוקע ריקוד אור אדמדם. חמים ומוסק. מעורר* מחשבות על בית רחוק. קופא במקום. מביט בחלון. חושב על בית. שם אני רוצה להיות.
עוצם עיניים וחולם על בית חם. להבה יציבה בתנור. השטיחים משתיקים את קול הצעדים. מוזיקה בוקעת - אני מזהה את החמישיה לקלרניט של מוצארט. כוס טאקילה שהתרוקנה מונחת לרגלי המדרגות. בקומה העליונה מיטה חמה. שמיכת פוך. תחת השמיכה – אשה. בתוכה – אהבה. ממול, הטלוויזיה השטוחה. שבת בבוקר. שידור מחזורי. שמורות הטבע שבעולם. מעוף ציפור – גאיות מיוערים, נהר מתפתל, קשתות של גשר רומי עתיק. שדות פורחים, כפר קטן שמתחיל ונגמר בשום מקום, ארוג בין פלגי מים. סוסים באחו. מעורר מחשבה על מסעות. שם אני רוצה להיות.
מתבונן מקרוב – זה לא מסך הטלוויזיה. אני מביט בחלון. בחוץ מקדש נטוש, שהתכסה כולו שרכים. צרחות קופים מקפצות בצמרות העצים. אני עומד, מציץ בחלון. בפנים, על רצפת העץ, ילדים בונים ארמון מלגו. החתול ישן. אני מתבונן היטב, ממשש את פני – לא בחלון אני מביט. זאת המראה.
הפתרון היחיד הוא מחצית הזמן להיות כאן ולחלום רחוק. ומחצית אחרת, להיות שם ולחלום על בית.
או להיפך.
צילום (לא שלי) מתוך חלום אמיתי (שלי)
*חבל שאי אפשר לומר "מגעגע מחשבות", אבל זה שמור רק לברווזים בחורף.
אולי, מכיוון שחזרתי פחות או יותר, אפשר לעשות סיכום ביניים קצר עם לקט תובנות על גיבורי ההתנצלות.
"עכשיו אני בונה לול" – מה שהתחיל בתיקון דלת עקומה (ורקובה) והמשיך בהחלפה של דופן שלמה (רקובה) הסתיים בהוספת אגף חדש, יפה, נקי ומודרני. מסתבר שהתרנגולות לא מוצאות בו לא חיים ולא עניין ומעדיפות כמעט כל הזמן להמשיך ולהסתופף באגף הישן. מסקנה – יש לי כישורים לשמש כראש העיר.
"הייתי בחו"ל" – נו באמת, איזה תובנות יכולות לצמוח מכאן? הדשא שם באמת ירוק יותר.
"מחפש מכונית יש שניה" – באופן חריג ותקדימי לא לקחנו את הרכב לבדיקה. למרות פריחתם של מכוני הבדיקה, והחיוניות שלהם לאותו ציבור "שלא מבין במכוניות", אסור לשכוח שמטרתן של הבדיקות איננה לזהות פגמים במכונית אלא עלינו להגן מפני נוכלים. לכן, אם אתם קונים מכונית משומשת, לא מומחה לאבחון רכבים צריך אלא מומחה שיודע לזהות אנשים. וזה תמיד שימושי.
"השכרתי דירה" - אכן "השכרתי" ולא "שכרתי".
"שיפצתי מרפסת" – מכיוון שלא מזמן התנהל בבית פרויקט גדול ומתיש של צביעת המרפסת, שכחתי לאיזה שיפוץ התכוונתי. אז כן, ביולי היה שיפוץ והחלפה של לוחות עץ רקובים. בספטמבר התחלתי לצבוע אבל הגב נתפס כעבור שעתיים וזוגתי שתחייה עמסה על עצמה את הנטל הכבד. השאלה היא אם מי שמלאכתו נעשית בידי אחרים הוא תמיד צדיק? ואם במקרה של הפועלים שעבדו כאן הרגשתי טבעי לגמרי לספר ש"שיפצתי", האם במקרה של הצביעה אני יכול להגיד "צבעתי"? ואם לא – האם זה רק עניין התשלום שנותן לי את הזכות?
"עם גלימה ומצנפת" – ע"ע פייסבוק
"ספרים מהרשימה האינסופית" – נזכיר אחד. "המשפט" של קפקא. המוזר הוא שכל שנים היה לי דימוי של יוזף ק. כאזרח הנשחק תחת דורסנות המערכת ומואשם בלי שידע מה אשמתו, מעין דמות מייצגת של נתין תחת השלטון הקומוניסטי בפראג, שלושים שנה לאחר מותו של קפקא, ומשפטי הראווה הידועים שבסופם הוא מודה, לא משנה במה, ומתחרט (או לא). לא מיני ולא מקצתי. אם "המשפט" הזכיר לי דבר מה, יצירה אחרת, הרי זו "עליסה בארץ הפלאות". "המשפט" הוא תאור של חלום מטורף, וזירת ההתרחשות שלו היא לא במדינה המדכאת אלא בתוך הנפש החולה. המעשה ההזוי מובא דרך עיניו של ק. והוא היחידי שמוצא בכל הסיטואציה קשר למציאות, ממש כפי שקורא לכל חולם. הבעייה שלחלום של קפקא קוראים סיוט.
"לים אני לא מספיק" – הנה הספקתי לאחרונה, ויהיו תמונות ופוסטים.
"פייסבוק" – כן, אני מגיע לשם הרבה. אני אוהב תמונות של אלף מילים ופסקאות של מאה.
הנה שני סרטונים מעוררי השראה שנתקלתי בהם לאחרונה. הם מעוררים השראה בעיקר באופן בו הם מותחים את גבול האנושי עד לקצה, ואף מעבר לו. בכך הם עוזרים לשרטט את הגבול של אותה ישות חמקמקה – האנושיות, ולמרבה השמחה, בפעמים הללו – את הגבול העליון. הגבול העליון הוא מקום הכמיהה. המקום שמעבר שאליו מתנקזים החלומות.
הסרטון הראשון באמת מגדיר את הגבול העליון, כפשוטו. זהו ביצוע מיוחד של שירו של דיויד בואי - Space Oddity. השיר, היפה מאד וגם מרגש, מלווה טייס-חלל אי שם גבוה מעל כדור הארץ, תועה בחלל, אובד בדרכו לירח. האושר כל כך גבוה, שהוא מאפיל על כל אסון מתרחש, וכולנו זוכרים את ההבעה על פניו של אילן רמון מרחף בחלל החללית. הביצוע החדש הוא קפיצה מעל ומעבר. הוא הופך את הרעיון למציאות ובכך ממיר את המציאות לחלום. אסטרונאוט אמיתי, בחלל, הרחק מעל לכוכב הכחול, מבצע את השיר ונותן לכל משמעות חדשה, וגם מוסיף בית משלו. מוסיקה, גבוהה בחלל, וכדור הארץ מציץ בחלון. הרבה יותר ממה שאפשר לשאוף אליו. (ולוקח כמה שניות, ומנה של מודעות, כדי להתעלם מכך שהאסטרונאוט כריס הדפילד נראה כמו בחירה של מלהק לתפקיד הפסיכופט השכונתי בסרט סוג ד', ולהיכבש בשירה שלו ).
אם צריך עוד הסבר לקיומה של האנושות ולבריאה שלה, הנה אחד לא רע. לבנות ספינה שתרחף גבוה מעל, ולכתוב שיר, ולהשמיע אותו שם, ולשדר לכל העולם שלמטה. תנו לי נביא שלא היה ממיר את דתו לחזון הזה.
הסרטון השני מפגיש מתחת למים דולפין ובני אדם. כל מפגש פנים אל פנים עם חיה בטבע, באותו רגע של השתהות לפני פרידה, של אין מילים, הוא חוויה של קצה האנושיות ומבט במראה שמעבר לה. מפגשים עם דולפינים הם דרגה אחת מעל, בגלל החיוך, החן והאינטיליגנציה שככל שננסה לכנות אותם אנושיים הם לא. הם, במקרה הזה, של הדולפין. הוא עומד מולנו מדמה מראה, אך מגלם מציאות מקבילה. בסרטון הזה, המפגש מקבל שדרוג נוסף. הדולפין פצוע וזקוק לעזרה והוא פונה לבן המין האנושי ומפקיד את עצמו בידיו, מסמן בדיוק מהו עולם מושלם. רגע כזה, גם הוא יכול לתת משמעות והצדקה לקיום האנושי כולו.
לשני הסרטונים יש עוד מהמשותף. האחד הוא הצבע הכחול. המים, מצע החיים, צובעים בכחול גם את המעמקים וגם את הגבהים בהם כל העולם הופך לכדור כחול. כחול עמום, על סף החושך, זהו כנראה הצבע של הגבול. הדבר השני הוא הריחוף. התנועה האיטית המשוחררת מכבלי הכבידה. השחרור הזה מכח המשיכה מעניק לרגע מבט אחר על כל התלות, החיבור הבלתי ניתן לשנוי, הברית הבלתי מופרת שלנו עם כדור הארץ, והדרך שלו להבטיח את הסדר והיציבות. בלי כח המשיכה היינו כולנו אבודים כמו המייג'ור טום, והמחיר שלו הכרחי וברור. אבל השחרור הזה, ללא כבידה, הוא הגרעין והיסוד של כל חלום. זהו הקיום האנושי ואלו גבולותיו, וכמה ענוגה היא ההתחככות בהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
