כל הדברים גדולים כקטנים

בצבא האדום של סטאלין הייתה משמעת. החיילים הפשוטים צייתו לסמל. הסמלים צייתו לקפיטן והקפיטנים לקולונל. ומעל כולם, זה שקבע את המילה הראשונה ובעיקר את המילה האחרונה עמד הפוליטרוק. הפוליטרוק לא היה איש צבא או לוחם מנוסה. הוא לא הבין שום דבר בלחימה. אבל הוא היה נציג השליט והמפלגה, "בא-כוחו" פשוטו כמשמעו, וזה היה העיקר. כך דואגים שהצבא יהיה לא רק ממושמע אלא גם נאמן.
עד לאחרונה הדבר הקרוב היותר לפוליטרוק בצה"ל היה מערך הרבנות ומשגיחי הכשרות לסוגיה (ממזון, דרך לבוש, ממילוי טפסים ועד לשימוש במכשיר חשמלי). הרבנות הייתה כפופה ישירות לאל ולמפלגתו והקולונלים והקפיטנים בצה"ל צייתו לכל גחמותיה. אבל עברנו את השלב הזה והתקדמנו הלאה.
השלב הבא היה למנות ליחידה צבאית פוליטרוק ישיר מטעם השליט. נציג אישי של נתניהו שיושב ביחידה צבאית, למרות שאין לו שום מומחיות או הכשרה בתחום פעילותה, ולפקח ולקבוע כיצד תתנהל היחידה למרות שאין לו שום מעמד רשמי בהירארכיה. לא ברור בכמה יחידות בצבא מתנהל הסידור החדש הזה. אין לי מידע אלא מה שגלוי בתקשורת. על כן אני מכיר בינתיים רק מקרה אחד, ביחידה צבאית אחת, שעוסקת בנושא שבעיני נתניהו הוא הכי חשוב והכי רגיש – התקשורת. ליחידה קוראים גלי צה"ל. לפוליטרוק של נתניהו קוראים ברדוגו.
כמה ברדוגו נוספים הציב נתניהו ביחידות אחרות בצה"ל? אין לי מושג. אבל בימים אלה ממש, כאשר נתניהו ועושי דברו עסוקים רק במלחמה בהפגנות, נשלחו לראשונה כוחות צבא סדיר להגביל מחאה של אזרחים ברחובות הערים בישראל (ולא, למי שלא מתמצא, לא מדובר במהומות, מעשי ביזה, הצתת מכונית והקמת בריקדות בצירי התנועה (למרות שחשוב לזכור שגם במקרים כאלה, בשום דמוקרטיה מתוקנת לא שולחים יחידות צבא סדירות נגד אזרחי המדינה (אפילו לא אצלנו))).

פה אחד

 ______________________________________________________________________

הפלייליסט:

John Cage's 4'33

שמאלנים מכינים מצות

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

Joni Mitchel - Both Sides Now

גרימת מותו של אדם בכוונה תחילה - זאת ההגדרה של רצח (בניגוד למשל ל"הריגה" שהיא גרימת מוות ללא כוונה כזאת). אלא שלמרות הקונוטציה השלילית, יש כל מיני סוגים של רצח (כלומר של גרימת מוות בכוונה) שאנחנו מקבלים, ואף תומכים בהם כרע הכרחי, כאלטרנטיבה לגרוע יותר. כדי לצאת מזה בשלום (או לברוח מההשלכות) פשוט משתמשים בשמות אחרים. כך, במלחמה הורגים את חיילי האויב, ולפעמים גם את אזרחיו, ובכלל בפעולה של הגנה עצמית, אנו קמים להרוג מישהו שבא להרוג אותנו. ובמקרים אחרים, כשנעשה פשע נורא (בעיני מי שקובע) אנחנו מוציאים להורג. כמובן, הגדרת המעשה כרצח היא שאלה מוסרית והתשובה עליה משתנה לפי מקומם של השואל והמשיב. מקרה מובהק הוא מעשה שהחוק (ועל כן מרבית האנשים שומרי החוק) רואה בו רצח ממש, ואילו אחרים (ובכלל זה המומתים) יקראו לו "המתת חסד".
(וכנגד המצמצמים יש גם מרחיבים שמדברים על רצח נפשו של אדם בעוד גופו נותר שלם, או רצח של בעלי חיים, במרחק שהולך וגדל מהמין האנושי).

כל זה בא לומר שבחירה ושימוש במילים מתאימות עוזרים מאד להתמודד עם המעשים.  מעטים בלבד רוצים להודות ברצח, אז לא אומרים את המילה (בדרך כלל זה לא עוזר). ואולי צריך להבין ולקבל שרצח הוא רצח, ופשוט יש מקרים שיש לו הצדקה (כלומר, הוא כפוף לערכים חשובים וגדולים ממנו, וחשובים וגדולים מערך החיים). אגב, ההוא שטבע את הצו הקדמון "לא תרצח" הוסיף מייד באותו מקום שורה ארוכה של מקרים בהם הוא מצווה לרצוח.

כל ההקדמה הארוכה הזאת באה להרגיע אתכם כאשר אומר שהפלה היא רצח. אולי רצח רצוי והכרחי, אבל רצח. וכל נסיון לשימוש במונחים ונימוקים אחרים אינו בא אלא לעצום עיניים מול המציאות הזאת.

זה פשוט יחסית – מרגע שהצטרפו ביצית וזרע נקבעו כמעט כל התכונות שהן יחודיות וחד-פעמיות רק לאדם היחיד הזה (או צמד התאומים הזה) שיצמח מתוך אותו התא. והדרך הלאה היא בלתי נמנעת ובלתי ניתנת לערעור – כמו גורל. וגם אם נעצור אותו בצעד הראשון, זה לא יבטל את השביל בן אלף המילין שכבר הותווה, ששמו חיי אדם. כפי שלא הלב הדומם אלא המח קובע את רגע המוות, כך נקבע רגע החיים ברגע ההתעברות.

שאלת גופה של אישה ושליטתה עליו במקומה עומדת, אבל בתוך גופה חי אדם אחר. יש מקומות בהם מותר לרצוח אדם שפלש לשטח או לבית שלי. לא כל שכן לגוף שלי. ועדיין זה רצח.

ואף אם מדובר בעוברים שיגדלו לאנשים חולים, מוגבלים ובעלי מום אומללים, אף אחד לא יכחיש שלהרוג אנשים כאלה, בוגרים, פירושו רצח.

אני לא נגד הפלות. רק מבקש להתמודד עם האמת. לפעמים זה עוזר לבהירות המחשבה.
לא נעים להבין ולהודות בזה, אבל האמת היא שהפלה היא רצח.

התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ממש על קו התפר שסיים את השימוש במכונות קוראות הכרטיסים. (לא קורא הכרטיסים שעוזר לכם להעביר את התמונות שצילמתם מכרטיס הזכרון. אני מדבר על כרטיסי נייר מנוקבים. כל כרטיס מהווה שורה אחת בתכנית המחשב. את התכנית "מדפיסים" במכונת הניקוב ובסיום העבודה ניגשים עם ערימת הכרטיסים המסודרת לתור שליד המכונה הקוראת. עוד זכיתי לראות סטודנט שבהחפזו התנגש במישהו והפיל את כל החבילה. תכנית מחשב ששורותיה פזורות על הרצפה. כמה רומנטי.

ההקדמה הארוכה הזאת נכתבה למטרה אחת. להסביר במפעם המי יודע כמה מדוע הרוח היצירתית שלי נושבת יותר ויותר לפייסבוק ועוקפת את הבית שכאן, ממש כמו החשמל או המים שיודעים תמיד למצוא את הדרך הקלה. בפייסבוק אני רושם, ישר מהראש (או מדפי הרשימות והפנקסים) אל העולם. הקלות הבלתי נסבלת הזאת, בהשוואה לתהליך שאני נדרש לעשות כאן, תרמה את תרומתה וניצחה את הקרב (מה גם שכחלק מהכבדות שכאן אני יותר רציני ושקול בכתיבה, ומשקיע תמיד גם בבחירת תמונה ומוסיקה). מה לעשות, כאן זו מערכת יחסים עמוקה ומיושנת.

ומה הלאה?
כשבררתי כמה דברים מימי הוויזיוויג חוויתי שיטוט של מושגים ואישים מאותה תקופה (קנוט, אם אתם מתעקשים לדעת. דונאלד קנוט). אותם ימים מופלאים (בכל התחומים) של שנות השישים והשבעים אפשרו למדעי המחשב להיות התחום האחרון של מגלי הארצות. עדיין חוקרים הרפתקנים בכוחות עצמם, או בלווית חבר או שניים, פתחו דלתות וגילו (ואף המציאו) יבשות שלמות. אחר כך, נדמה לי, הכל הסתבך והשתבש. (מוזר, עד כמה הפשטות של הסיפוק המיידי של זמננו גוזרת כל כך הרבה סיבוך ומאמץ של הפתרון והפותרים. כל מה שאתם לא רואים מאחורי הקלעים של הממשק הטכנולוגי הכל כך נח (יחסית)).

שמעתי היום שיחה ברדיו עם משורר/תכנת שמתכנת מכונות שירים. את עולם התוכנה נטשתי לפני שנים אחדות. התקרבתי יותר לשירה. אבל כבר אז, בתכניות הפשוטות ביותר שכתבתי כסטודנט, שמתי לב עד כמה תכנית מחשב היא שירה. שורות קצרות. מסודרות על הדף בצורה בעלת משמעות. סימני פיסוק וקישוט. רווחים ושורות ריקות. כותרת. התחלה, אמצע וסוף. חשיבות ומטען אינסופי שמונח על כל מילה, משמעותה ומיקומה המדוייק. וטענות שהן כולן מחשבה טהורה, פילוספית ופואטית, כמו המשפטים המסובבים סביב התניית if then else.

מכיוון שבהעדרות שלי כאן אני תמיד מרגיש קצת "בוגד" (ובצדק), הנה, כיריית פתיחה, משהו שהיה בפייסבוק, ובעצם, ככל שמדובר בנאמנות ובערכים היה צריך להיות כאן. שיר שלי, שהשתתף באנתולוגיה "שירה על שירה" בהוצאת פיוטית. שיר שאני מאד אוהב ואני שמח להביא לכאן, הביתה, בצורת וויזיוויג (ולנסות להשאר בסביבה).

______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:
איש מחשבים הרפתקן 

1492: Conquest of Paradise - Vangekis

כש-WORD  והמחשב שלך עושים יד אחת ומוחקים את מה שרשמת בעמל רב  אפשר להתעקש ולכתוב מחדש, עוד יותר מושקע, או לוותר ולכתוב בקצרה את העיקר. בטח הבנתם שאני הולך על האופציה השניה (ובדרך כבר בזבזתי פיסקה). 

בקיצור, השאלה היתה למה הסקרים נכשלים בחיזוי תוצאות הבחירות?
והתשובה – כי הסקרים לא מנסים וכנראה לא יכולים לנבא את התוצאה של המפלגה הגדולה והחשובה ביותר. השאלה הבאה היא מי היא אותה מפלגת מפתח?

בבחירות האחרונות בארה"ב, הילארי וטראמפ קיבלו כל אחד כ-28% (ושימו לב, התוצאה שקיבלו כמעט זהה (שלא לדבר על מה שמאפשרת השיטה האמריקאית – הילארי הפסידה למרות שקיבלה יותר קולות. כמעט חצי מליון יותר קולות)). כשהפער בין הנבחרים הוא בערך 1% קשה מאד לסקרים לקלוע, אבל שימו לב – 45% מבעלי זכות הבחירה בארה"ב, כמעט כמו שני המועמדים גם יחד בכלל לא באו להצביע. מפלגת הלא-מצביעים זכתה בארה"ב לרוב מכריע, תרתי משמע. אז מה זה משנה אם קלינטון וטראמפ מקבלים עוד אחוז או פחות.  

הנה עוד כמה מספרים של מפלגת הלא-מצביעים, ממקומות שאנחנו מכירים (כי למפלגה האידאולוגית הזאת יש סניפים ברב המדינות בעולם). בבחירות האחרונות בישראל, אחרי שהערבים נהרו באוטובוסים והליכודניקים דלקו אחריהם, איבדה אותה מפלגה כמעט 5% מהקולות. היא קיבלה פחות מ-28%, שהם 33 מנדטים. כלומר, עדיין המפלגה הגדולה ביותר בישראל.
בבריטניה, אחוז ההצבעה על הברקזיט היה גבוה, וההכרעה היתה ברורה – פער של 1.3 מליון קולות לטובת הברקזיט. אבל למפלגת הלא-מצביעים היה מספר קולות גבוה פי 10.

כשמדובר בהכרעה בנקודות בקרב צמוד, הלא-מצביעים הם "החומר האפל" של הדמוקרטיה. לא סופרים אותם, לא רואים אותם, אבל הם העיקר, ורק הם קובעים את התוצאה.

לכן כל כך חשוב לכל מפלגה ומתמודד לגרום למצביעים לצאת ולהצביע. לכן (וזה טוב) יש יתרון מובנה למפלגות קטנות ולאופוזיציה, כי שם המוטיבציה יותר גבוהה. לכן תמיד מדברים על מזג האוויר (מפלגת השלטון מנסה תמיד לכוון את הבחירות ליום נעים) ועל כח הארגון והאוטובוסים של ההסתדרות (זה לא שהם משחדים בוחרים או מציידים אותם בפתק – זה פשוט שהם מעלים את אחוז ההשתתפות). לכן צדק ביבי כשסימן את הערבים באוטובוסים כסכנה לשלטונו, ובסופו של דבר הצליח להתגונן. לכן ניצח טראמפ גם את הילארי וגם את הסקרים משום שפגע בתדמית שלה באופן כזה שרבים מתומכיה הפוטנציאלים לא טרחו להצביע. למעלה מעשרה מליון מצביעי אובמה נשארו בבית וזה, ורק זה, מה שהביא את הנצחון לטראמפ. החומר האפל הוא מחלה כרונית של הדמוקרטיה אבל מכת מוות לסקרים, כי השאלה שאתה הם לא מתמודדים היא – מי יצא מהבית ביום הבחירות.

הפתרון הרצוי הוא להגיע לאחוז הצבעה גבוה מאד. ברוסיה הסובייטית ובסוריה של אסד תמיד הגיעו ל-99% הצבעה, ואכן, אף פעם לא היו הפתעות בבחירות. שיטות השכנוע שלהם אולי קצת מיושנות, אבל המטרה טובה. וכבר הצעתי מזמן את ההצעה הפשוטה והזולה – לחלק לכל מי שמצביע כרטיס בהגרלת הפיס הגדולה של הבחירות. (ובאותה נשימה, או במקומה, אפשר לחלק לכל מתמודד את כרטיס ההגרלה של הזכיה הבחירות. כי זכיה בבבחירות בהגרלה מעניינת לפחות כמו הזכיה של טראמפ. ובורחס כבר כתב זאת לפני).

Pink Floyd - "Us and Them

מרגלית צנעני קצפה על השימוש במונח "פרשה". "פרשת ילדי תימן". היא תובעת לא פחות מ"שואת העדה התימנית". כל אחד רוצה שואה משלו, אבל כבר מזמן הוחלט  - שואה יש רק אחת. צריך לבחור כאן מונח אחר.
והפרשה שלא מניחה, סיפור הקונספירציה של זקני ציון, אלו שפעם הקימו את המדינה ועמדו בראשה, והם מואשמים במעשים איומים שגם תכננו וביצעו וגם טרחו להסתיר ולהעלים, והציגו את עצמם כצדיקים ושיות תמימות, ומה הפלא שקשה לאוזן לשמוע וללב להאמין. אבל אם נפתח הסדק, ונסדקת האמונה העיוורת, וכל ההאשמות באמת יסודן – צדיקים מטעם עצמם ופושעים חסרי רחמים כלפי האחר שלרע מזלו נקלע לתפקיד הלא נכון, אין מנוס מלהשאר עקביים, ולקבל אחת ולתמיד את "גירסת הנכבה" לגבי מה שהתחולל כאן שנים אחדות קודם לכן. ומי שרמס את התימנים, את הערבים על אחת וכמה. וכל הציונות, ובעיקר הקמת המדינה, ראשיתה בחטא גדול והמשכה בשקרים והכחשות. והנכבה היתה, ועוד איך.

ואין דרך ראויה ונאותה לסגור את המעגל הזה מאשר בשימוש במונח האחד המגדיר את מהותו של הציוני הפושע – הנכבה. מעתה יש לדבר על "הנכבה של ילדי תימן".

ובאותו עניין כותב יפה נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות":
"מי שמאמין שבמסמך סודי של ועדה הוא ימצא תשובה שתסתור את הדו"ח הגלוי שלה, לא מבין בדו"חות של ועדות. לכל היותר הוא ימצא שמות"

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

יום יבוא - אל תקרא לי שחור