בראשית ימי המחשוב, התחיל לשגשג המושג WYSIWYG, שהיום הוא כל כך מובן
מאליו שלא היו קוראים לו בשם. ראשי התיבות של What You See
Is What You Get כיוונו לשיטה לעיצוב והכנה של מסמך לדפוס.
כי בניגוד למה שהיה נהוג עד אז – שכדי לעצב מסמך כזה משתמשים בשפת מחשב מיוחדת אשר שותלת בתוך הטקסט הרגיל (כלומר באותו
רצף סימנים, אותיות וספרות, שזורם מהמקלדת) כל מיני רמזים והנחיות כמו סוג
הפונטים, גודלם, מעבר עמוד, כתב אלכסוני וכל יתר הדברים שאתם מכירים. בעבודה כזאת
היה סוג של דחיית סיפוקים, כי רק לאחר סיום ההכנות אפשר היה להוציא הדפסה ולראות
מה יצא (שכמובן אינו דומה כלל לאותו קובץ טקסט עם סימנים שתולים). בסביבת WYSIWYG , שבאה לעולם עם המצאת המסך הגרפי, התוצאה
הסופית נראית מיד, בדיוק כמו שאתם מכירים מתכנת הוורד. מסתבר שהקדמה מזוהה במידה
רבה עם סילוקה של דחיית הסיפוקים. קידמה היא "סיפוק עכשיו". ומכונה
מבטיחת סיפוקים לעולם מנצחת.
התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ממש על קו התפר שסיים את השימוש במכונות קוראות
הכרטיסים. (לא קורא הכרטיסים שעוזר לכם להעביר את התמונות שצילמתם מכרטיס הזכרון.
אני מדבר על כרטיסי נייר מנוקבים. כל כרטיס מהווה שורה אחת בתכנית המחשב. את
התכנית "מדפיסים" במכונת הניקוב ובסיום העבודה ניגשים עם ערימת הכרטיסים
המסודרת לתור שליד המכונה הקוראת. עוד זכיתי לראות סטודנט שבהחפזו התנגש במישהו
והפיל את כל החבילה. תכנית מחשב ששורותיה פזורות על הרצפה. כמה רומנטי.
ההקדמה הארוכה הזאת נכתבה למטרה אחת. להסביר במפעם המי יודע כמה מדוע
הרוח היצירתית שלי נושבת יותר ויותר לפייסבוק ועוקפת את הבית שכאן, ממש כמו החשמל
או המים שיודעים תמיד למצוא את הדרך הקלה. בפייסבוק אני רושם, ישר מהראש (או מדפי
הרשימות והפנקסים) אל העולם. הקלות הבלתי נסבלת הזאת, בהשוואה לתהליך שאני נדרש
לעשות כאן, תרמה את תרומתה וניצחה את הקרב (מה גם שכחלק מהכבדות שכאן אני יותר
רציני ושקול בכתיבה, ומשקיע תמיד גם בבחירת תמונה ומוסיקה). מה לעשות, כאן זו
מערכת יחסים עמוקה ומיושנת.
ומה הלאה?
כשבררתי כמה דברים מימי הוויזיוויג חוויתי שיטוט של מושגים ואישים מאותה תקופה
(קנוט, אם אתם מתעקשים לדעת. דונאלד קנוט). אותם ימים מופלאים (בכל התחומים) של
שנות השישים והשבעים אפשרו למדעי המחשב להיות התחום האחרון של מגלי הארצות. עדיין
חוקרים הרפתקנים בכוחות עצמם, או בלווית חבר או שניים, פתחו דלתות וגילו (ואף
המציאו) יבשות שלמות. אחר כך, נדמה לי, הכל הסתבך והשתבש. (מוזר, עד כמה הפשטות של
הסיפוק המיידי של זמננו גוזרת כל כך הרבה סיבוך ומאמץ של הפתרון והפותרים. כל מה
שאתם לא רואים מאחורי הקלעים של הממשק הטכנולוגי הכל כך נח (יחסית)).
שמעתי היום שיחה ברדיו עם משורר/תכנת שמתכנת מכונות שירים. את עולם התוכנה
נטשתי לפני שנים אחדות. התקרבתי יותר לשירה. אבל כבר אז, בתכניות הפשוטות ביותר
שכתבתי כסטודנט, שמתי לב עד כמה תכנית מחשב היא שירה. שורות קצרות. מסודרות על הדף
בצורה בעלת משמעות. סימני פיסוק וקישוט. רווחים ושורות ריקות. כותרת. התחלה, אמצע וסוף.
חשיבות ומטען אינסופי שמונח על כל מילה, משמעותה ומיקומה המדוייק. וטענות שהן כולן
מחשבה טהורה, פילוספית ופואטית, כמו המשפטים המסובבים סביב התניית if then else.
מכיוון שבהעדרות שלי כאן אני תמיד מרגיש קצת "בוגד"
(ובצדק), הנה, כיריית פתיחה, משהו שהיה בפייסבוק, ובעצם, ככל שמדובר בנאמנות ובערכים
היה צריך להיות כאן. שיר שלי, שהשתתף באנתולוגיה "שירה על שירה" בהוצאת
פיוטית. שיר שאני מאד אוהב ואני שמח להביא לכאן, הביתה, בצורת וויזיוויג (ולנסות
להשאר בסביבה).
יש שתי אסכולות של מנוי מנהלים. יש "כוכבים", או סתם יוצלחים שמוצנחים מבחוץ, ויש את העובדים שצומחים מבפנים, מלמטה. כולם מכירים ויודעים על מה אני מדבר. כך, לאחר המשבר בשב"כ הובא עמי איילון, איש חיל הים, לעמוד בראשו. לעומתו, אלי הורביץ, המנכ"ל המיתולוגי של טבע, היה תמיד ידוע כזה שהתחיל את דרכו כשוטף מבחנות במפעל. לכל שיטה יתרונות וחסרונות, ואני, בשנות עבודתי, ראיתי את כולם.
אחד היתרונות של מנהל שצמח מלמטה הוא העובדה שהוא מכיר היטב את העבודה של אלה הכפופים לו. מכיר אותה היטב ועשה אותה בהצטיינות (שכן, אם נתעלם בינתיים מאופצית הקידום מבוסס הקשרים, הרי שרק ההצטיינות בתפקיד העלתה אותו לשלב הבא (מה שמחייב להזכיר את העיקרון הפיטרי, ולשלוח את מי שלא שמע עליו לקרוא (ולחפש בגוגל בכוחות עצמו) ולהגיד "וואללה זה נכון")). בחלק גדול מאותם מקרים, אותו עובד מוצלח, בטרם קודם, גם אהב את עבודתו ונהנה ממנה. וזהו אחד החסרונות של קידום ממעמד של עובד רגיל לעמדת ניהול. שוב אינך יכול להתעסק באותה מלאכה שנהנית ממנה. לא רק זאת, אלא שהעובדים שלך, אלה הכפופים לך, דווקא הם מבצעים את אותו תפקיד, כך שאתה רואה אותו מקרוב, ואליו לא תבוא. מתסכל.
על כן, ויעיד כל אחד שנתקל בזה, המנהל ינצל כל הזדמנות כדי להפשיל שרוולים, לבקש מאחד העובדים לזוז רגע הצידה ולהתיישב במקומו. הוא ודאי ימצא הצדקות ותירוצים – העובד (הלא מיומן) נתקע או זקוק לעזרה, הפרויקט תקוע, לא עומדים בזמנים ומישהו יכול לסייע ולקדם. לפעמים, בנוסף, הוא יגלה גם את הסיבה האמיתית – אני נהנה הרבה יותר לעשות את העבודה הזאת במקום הניהול המחורבן. אני מתגעגע. הביורוקרטיה הזאת מייבשת אותי. בא לי ללכלך את הידיים. תנו לי קצת להסניף.
(הוא גם צודק. לא טוב לו למנהל להיות מנותק מדי מהשטח).
זה נכון לכל אחד, אפילו אם הוא אל (תקראו את "פוסידון" של קפקא).
נזכרתי בזה בליל בסדר, כשניסיתי, כרגיל, להבין את אלוהים
ותגידו שפוסיידון בציור הזה, של וולטר קריין, לא היה בקטע של קריעת ים סוף עם סוס ורוכבו רמה בים
* מכיוון שנגענו ב"אני ולא מלאך" זה המקום והזמן להזכיר ולהמליץ על ספרו של המשורר המצויין אלי אליהו*. יש בספר כמה נגיעות הגדתיות. הנה, מתוך הספר, השיר אֲנִי וְלֹא מַלֱאָךְ -
מבט על נוף פראי שיד אדם לא נגעה בו. עצם הבטוי ממחיש את הניגוד שבין שניים. אפשר לדבר על נוף בתולי – ואז מגע האדם, מן הסתם ללא הסכמתו המפורשת של הנוף, הוא פשוט אונס. ועדיין אני זוכר את עצמי נוסע, על כביש, אי שם בנורווגיה, מביט סביב ומרגיש שאני האדם הראשון שאי פעם נקלע לכאן וחוזה בנוף הזה. ואפשר לראות את הפגיעה בנוף כצלקת. סימן שמשנה את המרקם ונשאר לתמיד. אבל גם צלקת היא לא תמיד אות קין. יש צלקות חינניות. אבל בעיקר, צלקות מספרות סיפור. כל צלקת חושפת מעשה שהיה, ולא כל צלקת היא שריד של רוע לב מכוון. יש צלקות של הצלת חיים, עם קו תפר ורוכסן מקווקו. וצלקות של זכרון ילדות על חלון נשבר, וכלב נושך, ומעידה במדגות, והן זוכרות ומספרות סיפור שאפילו בעל הצלקת כבר אינו זוכר. מפגש עם צלקת של אחר, תמיד מסקרנת, תמיד מסתירה סיפור.
צלקות בנוף אינן שונות. יש אכן צלקות מכוערות של רע לב בצורת רכסים מגולחים, יערות כרותים, מחצבות, מזבלות, נהרות מורעלים. אבל יש צלקות קטנות, חינניות, שכמעט הגלידו, שהפכו לחלק מהנוף, ובעיקר הן מסתירות סיפור.
נוף פראי שיש בו רמז לא פתור לפעילות אנושית הוא מושך ומסקרן אף יותר מהטבע שסביבו. הוא מכיל עדות אילמת לסיפור שאפשר רק לנחש. ובלבד שהוא שותק בפני עצמו, נעזב מאלה שבנו אותו. חורבות ארמון בלב יער. עיר רפאים. קיר אבנים מסותתות בלב שדה קוצים. מבנה נטוש לצד מחצבה ישנה, עם מסילות ברזל חלודות, שלד ספינה מתפוררת על החוף, כביש אספלט מוזנח משום מקום לשום מקום אחר, כתובת חקוקה בסלע, גל אבני ענק.
מלאכתו של הארכיאולוג היא אחת המרתקות שניתן למצוא. הוא חוקר את התעלומות שבאבן ומנסה לחשוף את הסיפור. החקירה הסקרנית היא תכונה מערבית מובהקת. בתרבויות אחרות חיים בצל חומות עתיקות כעובדה נתונה שאינה מעוררת שאלות. התשובות של הארכיאולוג מעניינות אך אין להן קשר לסקרנות. ללא שום הסבר או פרשנות, עצם המפגש עם אותה עדות אילמת מעוררת בנו משהו. שילוב של חשש, מתח, געגוע, רצון לקשר. אותם שרידים נטושים בלב הפרא מעוררים את האנושי שבנו, ממחישים את הבדידות הרגעית מול הסובב אותנו. הקיום הקצר לעומת הנצח של האבן. אין זה משנה, לצורך זה, אם מדובר בגל אבנים בן עשרת אלפים שנה, או כביש שנסלל בשנות השבעים. הקסם שם.
תקופה ארוכה העסיקה אותי השאלה מה ההבדל בין טייקונים לאוליגרכים, חוץ מהמבטא.
עד לפני כעשור השיגו הבנקים שליטה ובעלות כמעט על כל המשק הישראלי. אז כפתה עליהם הממשלה להפרד מעסקיהם הלא בנקאיים. קבוצת יזמים זריזים מיהרה ללוות כספים מהבנק כדי לקנות בהם את החברות שהוצאו למכירה, אשר בה בעת שמשו כבטחונות להלוואה. כך, תוך זמן קצר יחסית, החליפה קבוצה קטנה יחסית של אנשי עסקים את הבנקים והשתלטה על המשק. אלו הם הטייקונים.
ברוסיה, לפני כעשרים שנה, כאשר התפוררה המדינה הקומוניסטית, הוצעו למכירה, נכון יותר – למסירה, כל נכסי המדינה, למרבה בקשרים. קבוצת יזמים זריזים מיהרה לטוות את הקשרים ותוך זמן קצר יחסית השתלטו על מרבית הנכסים של המדינה הגדולה בעולם, והפכו בן לילה לאנשים העשירים בעולם. אלו הם האוליגרכים.
אני מודה – הסיור בנבכי המבנה של חברות האחזקה והבעלות עורר את חמתי. יום אחד, המבנה הזה יונצח בציור גדול ויוצג במוזיאון.
אלרון השקעות היא חברת אחזקות שהחזיקה בעבר באלביט, אלסינט, נטוויז'ן ועוד חברות וכיום שולטת בכ-30 חברות בנות. החברה שייכת לדיסקונט השקעות, שמחזיקה בנוסף לאלרון בעוד כמה וכמה חברות כמו סלקום (הכוללת היום את נטוויז'ן) , כור תעשיות, שופרסל וחברה לנכסים ובניין (ע"ר) שהיא החברה האם של חברת גב-ים לקרקעות. בעלת השליטה בדיסקונט השקעות היא אי די בי חברה לפיתוח אשר שולטת גם בכלל ביטוח שהיא קבוצת הביטוח, הפנסיה והפיננסים הגדולה בישראל. השליטה על אי די בי פיתוח בידי אי די בי אחזקות והשליטה על אי די בי אחזקות היא בידי גנדן השקעות – זאת החברה של נוחי דנקנר שבנק לאומי מוחק כעת את חובותיה. אבל גנדן השקעות לא נמצאת בבעלותו של דנקנר אלא בבעלות חברה פרטית בשם טומהוק, שהיא שייכת לדנקנר.
מבולבלים? גם אני, ויסלח לי אלוהים על שכנראה התבלבלתי במהלך הנסיון הבלתי אפשרי להבין ולהסביר את השרשרת הזאת, הדומה יותר לרשת ענקית של קורי עכביש. כל חברה במבנה הזה היא ישות נפרדת, הלווה כספים ומנפיקה מניות בנפרד, בין שהיא ציבורית (כלומר נסחרת בבורסה) ובין שהיא פרטית.
השירשור המסובך הזה, מלכודת העכבישים הענקית, שמייצרת בדרך עשרות מנכ"לים, מעוותת ומסתירה כל כך הרבה, שאפשר לומר בפה מלא – דנקנר אשם עד שיוכיח שהוא חף מפשע.
הפעם נסראללה צודק, וקורי עכביש אינם יותר מקורי עכביש. לא פירמידה מבנית של חברות ועסקים. סתם תרמית פירמידה כמו שכולנו מכירים, בה המצטרפים האחרונים, אלה שבתחתית, ממנים את הצמרת, ואשר פחות או יותר כבר הוצאה מחוץ לחוק. החובות אליהם נקלעה הפירמידה היא הזדמנות מצויינת למוטט אותה. אין שום הצדקה לקיומן של הפירמידות והטייקונים, ואין שחר לטענה שהם למשל מספקים מקומות עבודה והווים מנועי צמיחה. להיפך. אין שום סיבה שבעולם שכל החברות שמניתי (שהן רק פסיק של דוגמאות) יהיו תחת שליטה אחת. סלקום יכולה להתקיים בנפרד משופרסל, וכלל פיננסים לא חייבת להיות אחות של נכסים ובניין. זה לא שכל החברות מחזיקות במשותף מנהל כח אדם אחד, וחשב חברה אחד, וקצין רכב אחד וכך הן חוסכות בעלויות והופכות תחרותיות יותר. זאת שכבה על גבי שכבה של הנהלות וחברות ניהול ואחזקות ששותות את כל הרווחים, עד שהחברות קורסות. זאת טפילות מהסוג הגרוע ביותר. כזאת שהורגת את הפונדקאי. עוד שורה ארוכה של חברות עברו בדרך – נקנו ונמכרו. נקנו ונמכרו. תמיד נחלבו, עד שנזרקו בצד הדרך (ע"ע מעריב).
בעוד שחברה כמו טבע, הלכה והכפילה את עצמה שוב ושוב במסע רכישות, עד שהפכה לחברת ענק הממוקדת בתחום עסקי עיקרי אחד, אין שום הגיון בגוף ההולך ומלקט עסק אחר עסק, חברה אחר חברה, רק מתוך יצר אספנות וטפילות, וכל זאת מהון ממונף, כלומר מכספים של מישהו אחר. אין צורך בוועדת הריכוזיות. פשוט, לתת להן ליפול, לחברות הטורפות שהשתלטו על כל המשק. להרוס את הבסטיליה. לתת לפירמידות לקרוס. שהבנק ימחק את החובות ויקח את כל החברות. אחר כך, לנהל ולמכור אותן אחת אחת. מלמטה. מדובר במאות חברות טובות, עם מוצרים טובים ועובדים חרוצים שנושאות על גבן הר של פירמידות טפילות. אחרי שהבנק יחרים אותן, הן יהיו חברות בלי איום של חובות. הן יהיו חברות בלתי נחלבות. אין סיבה שהחברות יפסיקו לתפקד ולהרוויח. שבעלי החוב – הציבור והבנקים, יקבלו לידיהם את הבעלות ואת השליטה. שוק ההון יחווה זעזוע, אבל בסופו של דבר, כולם ירוויחו. כמו במשבר מניות הבנקים בשנות השמונים. בסוף הציבור הרוויח. כך ניפטר מהטייקונים המיותרים ומעושי דברם.
אחר כך, יגיע תורם של הבנקים.
עריכה: ראיתי עכשיו (מוצאי שבת) סוף דיון בערוץ 1 (כנראה שידור חוזר מאתמול). גיא רולניק (דה-מרקר) חזר כמעט מילה במילה על מה שכתבתי כאן. אני מאמין שאת חלקם אמר אפילו קודם, לפָנַי. אני ואתה נשנה את העולם.
הגבירו את קול המקלטים. הנה השיר אשר בימים הטובים היה הקטע המושמע ביותר באולומפיאדה, והעלמותו היתה בעיני תופעת הלוואי העצובה ביותר של התפרקות ברה"מ. שמעתי שמאז, ההמנון החליף מילים וחזר לרוסיה. אבל בינתיים, באולימפיאדה מנגנים רק את ההמנון הסיני.
המנון ברה"מ
ציטוט הולם מפי אחד הגולשים ביוטיוב:
"Pretty much the best National Anthem to grace the Earth, regardless of political stances"
ברוצ'סטר, מינסוטה, יש שני מוקדים עיקריים הנושאים את העיר. הראשון הוא "מאיו קליניק", אחד מבתי החולים המתקדמים בעולם.
כך שח לי חבר לעבודה ערב הנסיעה הראשונה. בזכות המרפאה המשוכללת, ששועי העולם באים לנסות ולהתרפא בה, מהמלך חוסיין עליו השלום לנסיכי סעודיה ונשיאי ארצות הברית, הוכשר מסלול התעופה של העיר הקטנה לקליטת מטוסי הג'מבו הפרטיים, ואפשר להגיע אליה, או לעזוב אותה, בטיסה ישירה למקומות מרכזיים וחשובים יותר.
המוסד השני הוא המפעל ומרכז הפיתוח של י.ב.מ, אחד הגדולים שבהם. נסעתי לשם כשעבדתי במעבדות י.ב.מ בחיפה. בניגוד למקום העבודה הקודם שלי, הפעם לא נסעתי כלקוח (כלומר בעל מאה) אלא להיפך – כמי שמחזר אחר תקציבי פיתוח. ובהתחשב בעובדה שבנוסף לכך י.ב.מ היא מה שניתן לכנות "חברה מעונבת" הייתי חייב "להתענב" בעצמי. אמנם הייתי נשוי מזה חמש שנים, אך החתונה שידרגה את המלתחה שלי פחות או יותר לכדי זוג אולסטאר חדשות בצבע אפור בהיר (שבערב החתונה נשפך עליהם קפה מידי חבר שיכור והשאיר כתם שלא הוסר מעולם). נאלצתי אם כן לשדרג לעצמי מלתחה שלמה של איש עסקים, עד שרוך-נעל כפשוטו ממש, כולל חליפת בריטית מצמר ששאלתי מחבר במידתי, וקניתי ממנו לצמיתות בתום הנסיעה (גם הוא השתמש בה פעם יחידה, בטקס קבלת תואר הדוקטור. בינתיים עברו מספיק שנים והיא עברה למחלקה לארועים מיוחדים של הדור הבא, זה שהמכנסיים נסגרות עליו).
עטור חליפה ועניבה לפי כללי הטקס כפי שדמיינתי אותם התייצבתי לעבודה מנסה להתחזות לאחד מכולם, ורק ברגעים של נינוחות חברותית הושבתי את הז'קט מאחורי, על משענת הכורסא. יום העבודה האחרון בשבוע הוא יום שישי (והטיסה חזרה בשבת, אלא אם זכית לקבל כרטיסים באל-על ואז הרווחת יום מנוחה על חשבון החברה). התייצבתי לעבודה כרגיל, ולהפתעתי, המסדרונות והחדרים היו מלאים עובדים בג'ינס, טי-שירט ונעלי ספורט. רק אני, בן-הארץ שהתחתן באולסטאר, עומד ביניהם בחליפה כהה ועניבה שענבתי כדי להשתלב. הסתבר שיום שישי, על סיפו של סוף השבוע, הוא יום ה-Casual, שבו מתייצבים לעבודה בלבוש בלתי רשמי, והעובדים הצייתנים בָאירגון השמרני הקפידו להתיישר לפי הקוד הנכון. (חוץ בחור אחד שסיפרו שהיה מותיקי ויאטנאם, שגם בימים כתיקונם הקפיד על ג'ינס, נעלי ספורט וזקן פרוע כיאה לאיש הייטק אמיתי. את שמו אינני זוכר. לעומת זאת, הבחור שאיתו עבדתי על הפרוייקט, ללא ג'ינסים, היה סקוט מאק, שאת שמו קל לזכור משום שמראהו הזכיר את הבולדוג המתנשא בחזיתה של כל משאית מאק, (ולמי שאינו מתמצא, הבולדוג הוא מאד חברותי וחייכן. באמת)).
מינסוטה, מולדת המיסיסיפי, היא גם המדינה הקרה ביותר בגוש של ארה"ב (שאינו כולל את אלסקה), ולמרות שרוצ'סטר ממוקמת בדרומה הזדמן לי לחוות טמפרטורות של 25 מעלות מתחת לאפס (בהנחה שלמרות הקור הצלחתי לחשב נכון את ההמרה מפרנהייט). זאת היתה הנסיעה השניה. הפעם עם שותף לעבודה (הוא דווקא לבש חולצה מתאימה בחתונה, אלא שבינתיים הספיק להוסיף כמה קילוגרמים, ואני זוכר את עצמי מתאמץ לכפתר את הכפתור האחרון לצווארו). החברה, שביקשה לחסוך, סיפקה לנו רכב יחיד, כך ששנינו עזבנו את מקום העבודה (בנין עצום של משרדים ואולמות יצור מוקף מגרשי חניה) רק כאשר האחרון מאיתנו סיים, כלומר מאוחר למדי. רצנו מהבניין הנטוש לאוטו, נזהרים לא להחליק על שלוליות הקרח, והתיישבנו לבדוק איך מפעילים את הרכב הלא-מוכר. מהר מאד גילינו את הכפתור הפותח את החלון (פלאי פלאים – חלונות חשמליים!), אבל בשום אופן לא הצלחנו למצוא את הכפתור הסוגר. לאחר כמה נסיונות כושלים במגרש חניה נטוש החלטנו להגיע בכל מחיר למלון. התכווצתי ככל האפשר במעיל הפוך המצויין, ועמיתי, כמו נוסע סמוי, התכרבל לרגלי המושב האחורי. כך נסענו, בחלון פתוח, במינוס 25, עד למלון, שם התקשרנו לחברת ההשכרה לבקש עזרה. "אתם צריכים ללחוץ קודם על כפתור הנעילה" הייתה התשובה הפשוטה.
כמו כל חוויה שאינה הורגת, בזכות הקור אני זוכר את הביקור לטובה.
בעזרת גוגל, ניסיתי למצוא את תמונתו של סקוט מק. אכן מצאתי, מנהל מוצק בחליפה ועניבה, בחברה מדרום מינסוטה. אבל כמו שתמיד קורה דמויות מהעבר נוטות להטעות, ומק מהתמונה סיים את לימודיו רק עשור אחרי הביקור שלי. אז הנה תמונה של מק אחר.
ברוצ'סטר, מינסוטה, יש שני מוקדים עיקריים הנושאים את העיר. הראשון הוא "מאיו קליניק", אחד מבתי החולים המתקדמים בעולם.
מוקד המשיכה השני הוא המפעל לתירס מוקרם. כך מספר מייקל ריפס בספרו "פניה של אשה עירומה". ואני, שהייתי ברוצ'סטר, שמחתי לפגוש בה שוב (כלומר בשיח העיר, לא באשה העירומה, שהייתי כמובן שמח לפגוש שוב, אילו פגשתיה בפעם הקודמת) ולראות מה השתנה בארבעים השנה מאז התקופה שריפס מספר עליה, ואיך החליפו מחשבים כחולים את התירס הצהוב בתור האטרקציה השניה.
לא הייתי נתקל בספר או קורא אותו אלמלא, כמו ודאי אחרים, קראתי את ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח". הספר מנצל את אחת ההזדמנויות כדי להמליץ לקורא על ספרו של ריפס.
כאשר ספר מתייחס לספר אחר, יש משמעות לסדר הקריאה. כך למשל, מזכיר הופמן את האשה-הדוקטור הרחבה בסוף ספרו של יעקב שבתאי. לא הייתי יודע על מי הוא מדבר אלמלא, במקרה, קראתי לאחרונה את סופו של "סוף דבר". מי יודע עוד כמה רמיזות והערות אחרות לא הבנתי בגלל חוסר ידע מוקדם. זה לא הפריע לי בקריאה.
(אגב, את "סוף דבר" קראתי כסוף דבר בקריאת הפרוזה של שבתאי, אבל ללא קשר לסדר הקריאה, אני חושש שסדר הכתיבה הוא כזה שאחרי "זכרון דברים" אי אפשר לחזור ולכתוב).
הוא (הופמן) למשל מזכיר גם את סרויאן בתור מי שמבין דבר מה שחשוב להבין. ושוב, בצרוף מקרים של סדר הנכון, נקלעתי לביתה של מכרה, ושם, במעשה שאפשר לעשותו רק בבתים ותיקים, של בני דור מסוים, או בבתים מעטים של דורות אחרים, בהיתי במדף הספרים, שאין טוב ממנו כדי ללמד על בעל הבית ועל מידת הקירבה ביניכם ככל שמדובר בשפה המשותפת. והנה, על אחד המדפים מצאתי לפתע כרך עם מבחר הסיפורים של סרויאן. הספר ישן למדי, כפי שאפשר להבין מהמחיר הנקוב על העטיפה – 500 פרוטה. באותה תקופה עדיין היה נהוג להוציא ספרים בכריכה קשה ללא ציורים והסברים, כאשר אלה מודפסים בנפרד על עטיפת נייר נוספת, שהתבלתה ודהתה עם השנים, אך שמרה בגופה על הספר שבפנים. פתחתי אם את הספר, ובתוכו מצאתי כרך של מבחר מסיפורי המינגווי. סופר מצויין. בעיקר הסיפור הקצר ביותר שכתב – "נעלי תינוק למכירה. מעולם לא היו בשימוש" שבשפת המקור הוא קצר אף יותר. אני כתבתי את הגירסה "מצבה למכירה. מעולם לא היתה בשימוש", ונשאר לי רק לחשוב על שם מתאים ותאריך כדי להשלים את הסיפור.
את מייקל ריפס מצאתי בספריה, והוא בתורו, כדי להוכיח שהסדר כן קובע, הביא פתאום ציטוט על רוצ'סטר מינסוטה, העיר בעלת שתי האטרקציות, ששמעתי בגירסא אחרת לפני עשרים שנה.
הספר הוא מארג (או מצבה) של אינספור זכרונות ופרטים שונים ומשונים על משפחתו ועל מכריה, ובכך הוא קרוב ל"זכרון דברים", אם כי אינו מגיע למעלתו. יחד עם זאת הוא מצחיק וחכם. הנה שני ציטוטים קטנים מתוך הספר שמביאים משהו משני הצירים של רוח הדברים שבו – החכמה שבצחוק והצחוק שבחכמה.
בראשון, המספר מתכוון לספר לאביו דבר לא נעים:
אימא הספיקה לעלות לקומה השנייה. ברוס היה בחדרו, ואבא שכב על הספה בקומה התחתונה. נכנסתי לחדר ופסעתי לידו, הלוך וחזור. הוא הביט בי כמה שניות ותוך כדי כך עלה דבר-מה על דעתו.
"שמת לב," אמר, "שאם היה לך מטאטא בתחת היית מטאטא עכשיו את החדר?"
לא חשבתי על זה.
בשני, הוא מצטט עובד ותיק במפעל של אביו, שהיה אחד החלוצים בהעסקה של שחורים, נשים וכל מיני נדכאים אחרים:
"לא העובדה ששחורים ונשים הועסקו במפעל היא החשובה, אלא העובדה שאבא שלך הקשיב להם. החיים שלהם סיקרנו אותו. הוא דיבר איתם והם דיברו איתו."
וטוב לזכור זאת כאשר מדברים כל בוקר על אפליה שמתקנת על ידי מספרים. אני חושב שספר שמופיע בו קטע כזה, גם הוא רק ציטוט מפי פועל פשוט שישב ארבעים שנה וליטש עדשות - ראוי לקריאה.
"מפעם לפעם הייתה יוצאת מהיצור עדשה נקייה כל כך, חופשית כל כך מכל דבר גשמי, עד שהיא הייתה נעלמת וברגעים כמו אלה למדתי להעריך את יופיו של הבלתי נראה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
