כל הדברים גדולים כקטנים

לאחר שגורשו האדם הראשון ואשתו נותר גן העדן שומם ועזוב. איש לא היה בו לעובדו ולשומרו, לגזמו ולטפחו. עשבי פרא עלו בו, השבילים כוסו בשיחים עבותים ושוב לא ניתן היה להתהלך בגן.

כשהבין אלוהים כי אין גן ללא גנן ברא את האדם השני.

שלושה לקחים הפיק אלוהים מהפעם הראשונה.

את הנחש הערום הרחיק מהגן. 

את האשה המפתה שוב לא ברא.

ואת עץ הדעת עקר ולקח להסקה. במקומו נטע את עץ האושר.

אדם השני, מיום הבראו כבר היה מקולל באותה קללה של הראשון. לחם אכל בזעת אפיו. האדמה הצמיחה בכל מקום קוצים ודרדרים ויום יום נאלץ לעקור אותם, לנכש עשבים, לגזום ולגרף. בוקר בוקר השכים לקראת יום של עבודה קשה ואין סופית. אבל דווקא החלק הזה לא הפריע לו. מה שהיה קשה באמת היה להיות לבדו. לא טוב היה לו לבדו. הוא הרגיש שמשהו חסר אבל כמובן שלא ידע מהו. כדי לשכוח, השקיע את עצמו בעבודה קשה, וזה בדיוק מה שרצה אלהים. פועל שרוצה רק לעבוד. והוא עבד, מבוקר עד ערב. מצאת החמה עד צאת הנשמה. משהו הציק לו אי שם בפנים אבל הוא עבד ושכח. הוא עבד קשה והגן פרח.

כל החיות בגן היו פשוטות וישרות דרך. לא מתחכמות ולא מתחמנות. מיום שגורש הנחש לא נותרה בגן עדן אף חיה ערמומית. אפילו השועל היה תם וישר. דווקא משום כך היה זה אך טבעי שאדום החזה שאל יום אחד את האדם -

"למה אתה לא אוכל מפרי עץ האושר?"

לאדם לא היתה תשובה. אלוהים לא אסר עליו לאכול ממנו. זה היה הלקח הרביעי של אלוהים. כאשר אתה אוסר על מישהו אתה זורע את זרע הפתוי והסקרנות. אתה במו ידיך גורם לו לרצות בדיוק את הדבר הזה. לכן אלוהים לא אסר דבר. במקום זאת העניק לעץ האושר את הפרי המכוער והעלוב מכולם. לא כמו פרי הדעת שהיה תאווה לעיניים. והאדם, אכן לא העלה בדעתו לטעום מפרי האושר. הרי הגן מלא עצי פרי מופלאים וריחניים. בל נשכח שמדובר בגן עדן.

עד לאותה שאלה תמימה של אדום החזה. משנשאלה השאלה, החלה האפשרות לנקר בליבו של האדם. מבלי שירגיש, באותן שעות בהן עסק במלאכות הקשות, הבשילה בו הסקרנות, וכך, צהריים אחד, כשסיים לנכש חלקת קוצים סמוכה קטף חופן פירות מעץ האושר והכניסם לפיו.

זה לקח דקות אחדות. בהתחלה לא הרגיש שום דבר מיוחד, אבל אז מלאה את גופו תחושה חדשה שלא הכיר. הוא לא ידע שקוראים לזה אושר. אחר כך כבר לא התחשק לעשות שום דבר. לא את אותן מלאכות קשות בשדה. אותו געגוע מסתורי שתמיד קינן בו נעלם והוא לא נזקק לעבוד את עצמו לדעת כדי לשכוח.

אחר הצהרים יצא אלוהים לשוח בגן והבין שיש כאן בעיה.

"אַיֶּכָּה?" שאל אלוהים

"כאן, מתחת לעץ" ענה אדם השני.

"למה אתה לא עובד?"

"בא שב כאן. תראה כמה נעים בצל" השיב אדם השני בחיוך רחב.

הוא עדיין לא ידע שהוא מאושר.

אבל אלוהים כבר ידע.

הוא הבין מיד, בפעם השניה, שהכל אבוד. כבר למחרת גירש את אדם השני מגן עדן. עץ האושר הצטרף לערימת העצים להסקה. אדום החזה, למרות ששאל "מה כבר עשיתי?" נידון לחיי נדודים. כל חייו, בכל עונה, ינדוד מצפון לדרום וחזרה צפונה ולא ימצא מנוח.

האדם, כבר לא היה מאושר וחזר להשקיע בעבודה.

מאז, כל שליט ושלטון מנסה ללמוד מאלוהים. הוא יודע שאדם מאושר ושמח בחלקו מהווה סכנה לחברה. לא מתאמץ. לא משקיע. לא נלחם. לא תורם.

האדם, השני, מנסה לגדל את עץ האושר. נוטע טבק, גפנים, פרגים, מריחואנה, ואוכל מפרים. השלטון עוקר את השתילים ומנסה להחזיר אותו לתלם. ואדום החזה, דואה דרומה וצפונה שנה אחר שנה ותמיד רואה את אותו הדבר.

...עד מחר

כבר לא עומד בקצב.

לרגע נדמה שבלעדי הבלוג העולם יעמוד (שזה דווקא רעיון מצוין) אבל זה לא כך.

כמו עובדים מוטרפים שחוששים לקחת חופש.

העולם יסתדר. גם אני. אולי אפילו ירד גשם.

טוב, רק חידה מן המוכן

איבר, איבר או איבר (4).

לילה טוב

8< - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - >8

מקום שמור לפוסטים נבואיים רטרואקטיבים.

ושוב, הכל מתחיל מידיעה בעיתון על סגן ראש עיר מושחת ופושע. אלא שכאן זה לא סין וצפת אינה בייג'ין. וחבל. מה שמרתק הוא הסיפור שמאחורי הסיפור ששווה לפחות סרט למרות שהוא חוזר על עצמו בכל מיני צורות.

צפת, עיר המקובלים, הייתה ידועה בעבר גם כעיר האמנים. בשנות החמישים והשישים אירחה העיר על סמטאותיה ובתיה העתיקים שפע אמנים וגלריות לאמנות. כמו כל תהליך שמזין את עצמו הולך ונצבר בעיר אוסף אמנות נכבד. ב-1953 מקים הצייר רומנו גליצנשטיין מוזיאון לזכרו של אביו הפסל חנוך ומציג בו עבודות משלהם. עם פתיחת "מוזיאון גליצנשטיין" תורם הצייר מאנה-כץ שמונה ציורים לזכר הוריו. המוזיאון נהנה מתרומות ומעשיר את אוסף האמנות שלו כולל יצירות משל מאנה, דלקרואה וסזאן – מהשורה הראשונה של ציירי כל הזמנים. כאן אצלנו, בצפת. אלא שעם הזמן, יחד עם דעיכתה של העיר, דועך גם המוזיאון, ויצירותיהם של גדולי הציור מפנות את מקומם לטובת מוזיאון התנ"ך המשמש כגלריה פרטית של האמן פיליפ רטנר. התמונות שהורדו מהקיר מוצאות את דרכן לעלית הגג ולמחסני העיריה.

כך מתגלגלות להן במרתפי העיריה העבשים יצירות של גדולי הציירים. שווין הכספי מוערך בעשרות מליונים. (כמעט) אף אחד לא מרגיש בקיומן. (כמעט) אף אחד לא מרגיש בהעלמן. אחת אחת ובאין רואה. עם הזמן, יוצאות התמונות הנותרות ומקשטות את אחורי גבם של פקידי העיריה. משם נעלמות גם הן בזו אחר זו. סגן ראש העיר, מורשע לשעבר בלי קלון, ובעל גלריה, הוא כנראה המבין האחרון שנותר בעיר. הוא מבין ולוקח. ומוכר. המשטרה החרימה לאחרונה שמונה תמונות שנמצאו בבית מאיר אברג'יל. כעת בודקים האם אלה התמונות מצפת.

עכשיו, מנקודת הראות של התמונה, ושל האומנות,  בהחלט מוטב שהתמונות יהיו תלויות בסלון של אברג'יל מאשר במרתף של העיריה. ההזנחה כל כך גדולה, שפשוט היה צריך לבוא ולקחת אותן. הייתי אומר "להציל אותן". כמובן מקומם שעשרות מליונים נחמסים ממחסני העיר העניה והמוזנחת, ועוד על ידי ראשיה. אבל הסיפור רע בכל מקרה. זה היה רע אילו העיריה עצמה הייתה מוותרת ומוכרת את אוצרות האומנות שלה כדי לממן את גרעונותיה העלובים. זה היה רע אילו העיריה פושטת הרגל היתה דואגת להקים להם בית ראוי. זה רע בכל מקרה כי יש כאן שתים-שלוש תופעות נפוצות.

הראשונה – תורמים נדיבים ונדבנים המבקשים גם להאדיר את שמם מעלים תרומה נכבדה ומקבעים את שמם. אגף בבית חולים, אולם באוניברסיטה, אוסף אומנות, משהו. ומקבל התרומה, עני וקבצן, מחזיק בנכס יקר ומפואר שיש לשמור עליו ולטפח, אך לסעיף הזה לא מופנות תרומות. הנכס המפואר, האוסף, הבניין, הולך ומתדרדר ודועך. אפילו אוסף אומנות מהחשובים בארץ לא יכול להחזיק את עצמו כלכלית, ובטח לא בצפת.

אגב, התופעה הזאת אופיינית לא רק להיכלי תרומות אלא לכל מקום בו תקציבי הפיתוח נדיבים ותקציבי התחזוקה נקובים. לא מזמן ביקרתי בבית המשפט בחיפה. מבנה מרשים, מרווח ומפואר – הרבה זכוכית ושיש ושאר מבריקים. גם חדרי השרותים (שהם המדד האמיתי לתחזוקה) מרווחים ומבהיקים. אבל הנייר, נייר הטואלט, נשאר מבית המשפט הישן מימי המנדט.

התופעה השניה היא כיצד אוכלוסיה חיה ליד נכס תרבות מפואר, אך עוניה ועליבותה מעוורים אותה לערכו. כמו עיירה נידחת בעולם השלישי החיה את חייה לרגליו של אמפיתיטרון מפואר בן אלפיים שנה, והתרומה היחידה שלו לחייהם היא באספקה של אבנים מסותתות מהמוכן. במקום שתרבות תהיה לרצף רב דורות של הישגים ותבונה היא הופכת לערימה של חומרי גלם.

התופעה השלישית היא סתם. חבל שיש פירצה כזאת גדולה וחבל שיש גנבים כאלה גדולים.

ביום - צילום של יונתן בן-דוד מאתר פוטולייט

בלילה - זאב קנטור באתר פוטולייט

 חידה ורמז

בצבא יש רק אחת (5)

.

ידיעה בעיתון - "סגן ראש העיר בייג'ין נידון למוות". נראה ונשמע די רגיל וצפוי. כמו ידיעה על כלב שנשך בן-אדם. גם הפירוט בהמשך. האיש שהיה אחראי על כל הפרויקטים באולימפיאדה מואשם עתה בשחיתות (הסיני עשה את שלו). אבל כאן, בגוף הידיעה, טוויסט מפתיע – "האיש נידון למוות על תנאי". זה כבר שקול לידיעה על אדם שנשך כלב.

הרעיון לתת הזמנות נוספת הוא בדרך כלל רעיון יפה. תארו לכם שכל עבירת תנועה שלכם נרשמת, וזהו. לא קורה כלום. לא נקודות ולא עונש ולא קנס. עד הפעם השניה. שם תחטפו כפל כפליים, גם על הפעם הראשונה שנסלחה, גם על הפעם השניה, ובעיקר, על כך שלא הפנמתם ולא ניצלתם את ההזדמנות לתקן את דרככם הרעה.

נדמה לי שבקליפורניה קיים "חוק הפעם השלישית". עבריין שחזר בפעם השלישית על אותה עבירה נידון למאסר עולם, ולא משנה כמה קלה העבירה. הקצה השני של סקלת ההזדמנות הנוספת הוא זה של העבריין המועד שלא לומד.

אבל "מוות על תנאי"? מה זה?

ברגע הראשון זה נראה הזוי לחלוטין. הסיבה שזה כל כך מוזר היא שמצד אחד עונש המוות הוא החמור ביותר בספר החוקים, ומצד שני על תנאי זה כמו לצאת נקי. כמו בעסקת טיעון מפוקפקת. אז איך זה עובד ביחד? והנה, דווקא במחשבה שניה זה נראה מאד הגיוני ונכון. העונש כל כך חמור (ובלתי הפיך) שמעניקים לאיש הזדמנות שניה. כעת, אם יחזור על העבירה, לא יקבל שום הנחה. נראה שאילו כולם היו מסתובבים עם מוות על תנאי שכזה היה יותר סדר בעולם המטורלל.

עכשיו נחשוב הלאה. בעצם, זה המצב. כל מי שלא פשע ולא נשפט ולא קיבל על תנאי, אבל חי בחברה שבה קיים עונש חמור, מוות, הוא בעצם נידון על תנאי. רק שהתנאי נקבע מראש ואין הזדמנות שניה. כך הוא מחונך ע"י פחד. בעצם, זאת השיטה של אלהים לאורך כל התורה. "אם בחוקותי תלכו" הכל סבבה, אבל, אם לא תשמעו לי, אם בחוקותי תמאסו אני מודיע מראש שתצטערו על היום בו נולדתם ועוד תצטרכו לאכול את בשר בניכם. בעצם, זאת עוד סיבה מספקת להמציא אלוהים שתמיד משגיח, בודק, רושם ומעניש.

אפילו ללא אלוהים המאיים, וולא חוקים חמורים וקשים ידי שליטים ואדם. הרי כולנו נידונים למוות, וכל הזמן מנסים לעשות נכון, לא לטעות. ועל די הרבה טעויות משלמים בחיים. תחשבו על זה למשל כאשר אתם עולים על הכביש. אתם נידונים למוות על תנאי.

לחובבי החידות:

מלך הגיהנום (4)

סן רמו אפטרשוק

יומיים אחרי הפוסט של סן רמו והרעלת האזנות לשירים שבחרתי, אני פותח 88.00 FM ושומע את השיר של ג'יליולה צ'ינקווטי. איך שהשיר נגמר עוברים לשיר של בובי סולו. איך שזה נגמר, שמים שיר (אחר) של סרג'יו אנדריגו. מישהו שם ברדיו מנוי על הבלוג שלי?

אגב לבועז כהן שהוא העורך המוסיקאלי בתחנה יש בלוג יפה.

מדד הדפים

עוד מדד למצב הכלכלי. פותחים 7 ימים, מדפדפים עד לעמוד התוכן הראשון וסופרים. אתמול ספרתי 12 עמודים. זה משבר כלכלי. בימים טובים יכולת להגיע ל-30 אם לא התייאשת בדרך.

דקויות של ניסוח

צעיר רצח את אביו. הידיעה בעיתון: הנרצח, בן 46, נשוי ואב לשלושה ילדים

אל תשליכני

על הכביש לפני נוסעת BMW. אני מבחין בלוגו של חברה ומסתקרן לדעת באיזה חברה נוסעים ב BMW חוץ מאבוטבול ובניו והיבואנים. ברמזור הצלחתי לקרא – "עובדים זרים לסיעוד".

אשנב לעולם הגדול

בסוף השבוע פתרתי תשבץ עם הילדים ופתחתי מילון.

תראו מה מצאתי.

אשנב - צוהר, חלון קטן, פתח בקיר, שבעדו פונים אל מוכר כרטיסים או יורים על האויב וכד'.

עכשיו אני שובר את הראש. נגיד שאני רואה אשנב. אני פונה למוכר הכרטיסים, יורה על האויב, ואז רוצה לעשות עוד משהו דומה. מה לעזאזאל זה יכול להיות?

מילון עברי חדש

בכלל לא ברור לי איך מחברים מילון חדש. קודם כל צריך לאסוף את כל המילים. אז מה עושים? פותחים מילון?

חידוש לשוני

הם כבר עברו קירבת דרך רצינית

הגיעה עונת המסיק וימי הזית והפסטיבל וכמו בכל שנה מתנחלים נלחמים בערבים וחובטים באנשים במקום בעצים ופה ושם גם שורפים ועוקרים. והזית, כמו היונה, הוא סמל השלום. זית לא עוקרים. ועצים לא כורתים, אלא אם הם מפריעים ועושים לכלוך או שאתם מהעיריה. אבל זית לא עוקרים. את זה כולם יודעים. בגלל זה, כל מי שרוצה להשתלט על שטח, או להגדיל את הגינה, או לתקוע יתד בחצר של השכן, נוטע זית. והנטיעה, כמו הזית עצמו, היא סמל לשלום. ועץ נטוע אסור לעקור. אלא אם כן אתם מהממשלה, והיא מותר לה לעקור בצד אחד ולטעת מחדש בצד אחר, או למכור למרבה במחיר. כי אי אפשר ככה סתם לשתול עצים ולהשתלט על אדמות מדינה. כי העצים הם חיילים שכובשים שטחים במלחמה לא להם.

ביוון יש שיטה מעניינת. קראתי פעם שאם אני קונה חלקת אדמה באיזה אי יווני עם נוף לים, ועצי פרי בשפע פזורים בה גם, מזומנת לי הפתעה. לכל עץ יש בעלים. כמו הגמלים המשוטטים במדבר, שככל שהם נראים כאילו מטעמו של המדבר, הם תמיד שייכים למישהו ויש להם בעלים. אלא אם כן הם משוטטים בלילה באמצע הכביש ונקרים בדרכו של רכב תועה וגורמים לתאונה ולאבידות בנפש. אז אין להם בעלים. ולעצי הפרי ביוון תמיד יש בעלים ואין קשר בין הבעלות על העצים והבעלות על המגרש. את עץ הזית הנחמד העומד במרכז החלקה שקניתם יבוא מישהו אחר למסוק. זה שאבות אבותיו נטעו אותו לפני אלף שנה, כי את ימי הזית סופרים באלפי שנים. והזקנים ביותר, מהם נמסק השמן של הנס. זה של המלחמה ביוונים. אבל אלה היו יוונים אחרים.

ואת העצים החדשים ששותלים כאן בכל שנה אסור לעקור, וכך אפשר לתפוס חזקה על אדמות, וכך מתחילות מלחמות הזית, סמל השלום. ויש אולי דבר טוב במלחמות האלה. כי במקום מלחמה ממש, גוי נושא חרב אל גוי, מניפים רק גרזנים על עצים. כמו תרנגול כפרות. הנה שני עמים מנקזים את השנאה והפחדים אל העץ והדם אינו נשפך. והדרך הזו עתיקת יומין כמו הזית עצמו. במקום מלחמת הכל בהכל, בוחרים נציגים מכל צד. אחד גליית ואחד דוד, והם ביניהם יכריעו את הקרב. והנה עוד עידון באלימות ואל הקרב נשלחים עצים. אלימות מעודנת. עצים חפים מפשע הופכים לחיילים בגיוס חובה. מדי זית כבר יש להם.

והמרבה לכרות מנצח? אני מצטמרר משתיקתם של העצים. מצמרות כרותות. אי אפשר לנצח במלחמת עקירות. העוקר מפסיד. כי מי שמוכנה לגזור איננה האם האמיתית. האם האמיתית אומרת תנו לה, והמת אל תמיתוהו. 

ושמן זית טוב משם טוב. וטוב לכבוש זיתים. ואין כמו הסורים. והזיתים דפוקים.

"העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ,

מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,

אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לעץ,

מה אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק.

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,

אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לים,

מה אכפת לציפור שהים הוא עמוק.

אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק

אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,

אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,

מה אכפת לציפור, אם ישיר או ישתוק"