כל הדברים גדולים כקטנים

באלף דרכים הבעתי את דעתי שאני לא מוצא שום טעם בציפי ליבני כפוליטיקאית. בפועל, בכנסת, היא היום בדיוק כמו שאול מופז (מפלגה עם שני חברי כנסת שלא עוברת את פרומיל החסימה) למעט הרקורד שלה, שנחות מזה של מופז. הבחירה של הרצוג למנות אותה כשותף שווה ערך, עד כדי, בשיא האופטימיות, רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, היא בחירה תמוהה.

העובדה שהרצוג, העומד בראש מפלגה בת 15 מנדטים (בינתיים), בעלת זכויות שהנהיגה את המדינה וקבעה את דרכה, מחלק את נחלתו עם אחת שבאה בידיים נקיות אך ריקות, מוכיחה עד כמה דל כוחו באמנות המשא ומתן.

אם אדם כזה שהוכח ככשלון גמור יעמוד בראש המדינה, וינהל משא ומתן עם אויבנו, מובטח שלא יהיה שום משא, והכל יהפוך למתן אחד גדול. בעמדם מול הרצוג צפויים הערבים להשיג את כל מבוקשם. כיוון שכך, לא תיוותר להם ברירה, והם יאלצו לסיים את הסכסוך. ושלום על ישראל.

תמיד (מאז ימי בגין. מאז ימי הימין בשלטון) אהבו לומר שרק הימין/הליכוד יכול לחתום על חוזה שלום (כי השמאל יתן גיבוי משמאל, בניגוד לשלום של השמאל*, שלא יחזיק, כי הימין לא יתן גב אלא רק כדור בגב). צריך אם כך להוסיף מוסכמה חדשה: רק מנהיג ותרן וחלש יוכל להשיג שלום כזה שגם הצד השני יסכים לקבל.

רק הרצוג יביא שלום.

בכלל, אחרי שמתרגלים לוותר רק בכח, מגלים שכניעה מראש היא פתרון זול ונעים הרבה יותר. כדאי לוותר. זה הכל בגלל הסכם מינכן שהוציא שם רע לויתורים ומאז כולם מצטטים ומזכירים אותו ושוכחים שהוא דוגמא יחידה (חוץ מהסכם קורייש, שגם אותו אוהבים להזכיר, אבל שוכחים ששם דווקא הצד השני נכנע עד שצבר מספיק כח, כלומר גם להיות הצד ה"חזק" בהסכם לא מבטיח דבר).

לא כל אשה יכולה להיות ראש ממשלה

* ואם כבר מדברים על שלום של השמאל. שמעתי בזמן האחרון, לגמרי במקרה, מכמה מקורות שונים, כי בימי ממשלת רבין הורגש שנוי ניכר בחיי הערבים בארץ. לראשונה אי פעם נוצרה התחושה (המציאותית) כי הממשלה/המדינה משקיעה באמת באותו ציבור, מזרימה תקציבים (והתקציב הוא חזות הכל), משנה עדיפויות, מקדמת ומשפרת. כל זה נקטע עם הרצח ולא חזר לעולם. בדיעבד אני למד היום כי יחד עם רבין נרצח הסיכוי היחיד והאמיתי לשלום במקום הזה, ולו עם הערבים החיים בינינו.

 __________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

מתוך דאגה לעתידו של ערוץ 10, שהוא בעצם הבוס הגדול של ישראבלוג, אין היום פלייליסט.

כשהקומקום החשמלי לא היה תקין, השתמשנו בקומקום מהסוג הישן, על להבה. ושם, הטירחה גדולה לא רק בעת ההדלקה (למרות שמדובר בהצתה חשמלית ואין צורך בגפרורים), אלא בעיקר בעת הכיבוי שאיננו אוטומטי. נורא ואיום אני אומר לכם. ותארו לכם, נניח, מזגן ללא שלט. ואם רוצים להדליק או לכבות צריך לקום ולגשת. לא יעלה על הדעת. חינוך לעצלות עובר בקלות ובהצלחה רבה.

בפעם הכמה וכמה אני מעלה כאן לקט חכמות מפייסבוק. והשאלה העולה היא מדוע פייסבוק מקדים את הבלוג הזה? והתשובה העיקרית נמצאת בקטע הפתיחה. כתיבת בלוג (עבורי) דורשת השקעה מרובה יחסית (נניח, כמו להדליק להבת גז עם גפרורים), ופייסבוק הוא מקדם עצלות. זה אולי חלק מסוד ההצלחה שלו – עידן העצלות.

במה דברים אמורים? ראשית, הכניסה לארץ הבלוגים כמוה ככניסה לבית שדלתו נעולה, ששבים אליו בסוף היום. צריך להצטייד במפתח, ולבוא אל הדלת. ואז, כשנכנסים, ממש כמו בערב, צריך להדליק את האור, ואם קיץ וחם ומחניק – לפתוח חלון, ואם חרפי וקר, לאפשר למזגן לעשות. ובינתיים, פושטים את המעיל (בחורף) או הנעליים (בקיץ), מניחים את התיק בפינה הרגילה שלו, משתינים, שמים מים לקפה (בקומקום החשמלי). עד שיושבים לכתוב עוברים דרך טקס מלא ועמוס. ופייסבוק? הוא כמו לחיצה על השלט.

כגודל ההכנה, גודל ההשקעה (בהמשך). כגודל ההשקעה, גודל ההמתנה (עד לפעם הבאה). כגודל ההמתנה גודל המחויבות. ומה שנכתב, למרות שנכתב על גבי הרוח האלקטרונית, נשאר מונח במקומו, חי ומוצק ונגיש. ופייסבוק נכתב ברוח הנושבת, על קרן הצבי. היה ואיננו, כמו חולות נודדים. במובן מסויים, המלל בפייסבוק חי ומת בזמן. וכאן, ההקפדה, וההגהה, והתמונה (שלעיתים החיפוש והבחירה (לבדם) דורשים השקעה כמו כל הכתיבה כולה, ופס הקול. הכל עשוי באהבה, אבל למי יש זמן לאהבה בעידן העצלות.

הסטטוס, צעיר, זריז, אנרגטי, פעלתן ותוקפן, כמו להקת זאבים אל מול הפוסט הגדול, הזקן והגאה כמו עץ. אין כבוד לזקנים. עושים לו טובה כשנותנים לו ללקט כמה סטטוסים.

הנה מבחר קטן מהחודש שעבר.

אהבה בת 60

קראתי בחדשות ידיעה כלשהי על אשה בת 60
מתוך הרגל הבנתי שהיא זקנה
מתוך הבנה התרגלתי שאני קרוב מאד
ויחד עם זאת, אמנם מזמן הפסקתי להסתובב כשמישהו קורא "ילד"
אבל זה לא אומר שום דבר

כשהאורנים מדברים סינית

באופן אישי, כשהבן שלי מעלה כל יום תמונות מדהימות מסין, אני מרגיש בנוף הזה סוג של בית. צילום יפה של מייק הולמן (זה מכאן, לא מפיסבוק :) ).

https://www.facebook.com/mikehollman.photography?fref=photo

המבשרת

"הסתיו הוא האביב האמיתי"
(צ. סנונית)

 (ויש לי המון נימוקים לקביעה הזאת, אבל זה העניין, שבפייסבוק מצטמצמים. אם זה היה נכתב כאן אין ספק שהייתי מפרט ומנמק)

הצעת חוק
בזמן מענה טלפוני אוטומטי לא תושמע שום פרסומת או הצעה של נותן השרות ל-פ-נ-י שהגעת ליעד המבוקש.
פרסומת או הצעה שיושמעו בדרך ליעד, על חשבון זמנו היקר של המתקשר, תהיה כרוכה בתשלום דמי-פרסום אשר ישולמו למנוי.

טעיתי

חשבתי שמנסים לתפוס שקיעה במצלמה בגלל הצבע

מעבר לאוקינוס...

העובדה שאין עד היום יחסים דיפלומטיים בין ישראל לקובה היא ההוכחה הניצחת והחותכת לרפיסותה של מדיניות ישראל בבואה להתעמת עם ארה"ב. יותר מהעובדה שג'ונתן פולארד יושב שלושים שנה בכלא.

...יש אהבה

קשה לי להסביר את זה אבל באהבה אין הסברים
קובה היא אחת משלוש המדינות האהובות עלי

 ______________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Compay Segundo y Sus Muchachos - Guantanamera

כמה הרהורי טרום בחירות. אחר כך לא יהיה זמן (שזה אבסורד, כי היום הוא הזמן להכריע את מערכת הבחירות שתהיה (אם תהיה) בעוד 20 שנה. דעתם של המצביעים בעוד 20 שנה מתעצבת היום. בגן הילדים, בבית הספר, בטלוויזיה, באינטרנט, ברחוב, בבית ובחדר. כל מערכת בחירות מחלקת דיווידנד לדור שנולד לפני 20 שנה. בכל מערכת בחירות מתחלפים כמעט 10% מהבוחרים! (שזה כמעט כמו אחוז האנשים המשנים את דעתם. אבל המשנים-את-דעתם הם תמיד אותם בוחרים. הנולדים והמתים הם (כמעט) תמיד חדשים).

דין התנועה

מה משותף לד"ש, ל"מפלגת המרכז", ל"יש עתיד" ועוד כמה וכמה מפלגות דומות? כולן קמו כמעט יש מאין, זכו להישג אדיר בבחירות, ואז הצטרפו לממשלה, וסיימו בקול נפיחה פוליטית חלושה. משום מה, תמיד צצה מפלגה עם הבטחה חדשה, זוכה לאמון הבוחרים, אך ברגע ההכרעה מעדיפה את אפשרות "ההשפעה מבפנים", מצטרפת לממשלת השיטה הישנה, והופכת טרף קל בפיהם של פוליטיקאים מנוסים. היאך מעולם לא קמה מפלגה כזאת, שהצליחה לשכנע בהבטחות, ולנוכח הפער בין המצוי ורצוי העדיפה להשאר מחוץ לממשלה? מדוע לא קמה מפלגה כזאת שהעומד בראשה מצהיר בגאווה – אני אהיה אלוף העולם באופוזיציה? כמו שר המקבל את המשרד לאיכות הסביבה שרואה בו רק מקפצה לקידום, ולעולם לא תפקיד בעל חשיבות ויעוד, אין מי שחושב שהאופוזיציה היא יעוד? כל אחד רוצה להיות מנכ"ל להיות מזכ"ל להיות מפכ"ל כל אחד רוצה להיות - משהו, מישהו. מה רע בראש האופוזיציה? ראש ממשלה צריך להיות רק מי שנכנע ללחץ גדול מאד של דין-התנועה.

כוכב הכחלון

עוד כוכב לעתיד הוא כחלון שיעמוד בראש מפלגה שעדיין לא הקים ויזכה בעשרה מנדטים. על שום מה? מה עשה כחלון שמצדיק כזאת אהדה ותמיכה? דבר אחד ויחיד עשה. קיצץ את כנפי חברות הסלולר, הזרוע המבצעת של הברונים השודדים, הטייקונים. מעשה אחד, לתת בראש לחברות הסלולר, ומובטחים לך עשרה מנדטים. צא ולמד כמה רב התסכול, חוסר האונים, הדיכוי והאנטגוניזם שזרעו כאן אותם טייקונים. וכמה אהבה מובטחת למי שיִפּטר מאויב שנוא שכזה. קחו אויב – חברת החשמל, הביטוח הלאומי, מנהל מקרקעי ישראל. תראו איזה פוטנציאל אלקטוראלי הוא טומן בחובו. פעם אחת להפוך דיבורים למעשים ומובטחים לכם תהילת עולם ועשרה מנדטים.

הגנת הצרכן

לאור התוצאות של כל מערכות הבחירות שאני זוכר, הנה תיקון הכרחי לחוק הבחירות. בעזרת הנדסה גנטית יש להשתיל בחוק מִקטע ד.נ.א מחוק הגנת הצרכן – ביטול עיסקה. לכל אזרח מובטחת הזכות להתחרט ולבטל עיסקה תוך 14 יום, בפרט כאשר מדובר בעיסקה מבוססת רוכלות והבטחות שווא. ומה יותר "הבטחות שווא" מתעמולת הבחירות. וכמה אזרחים מתעוררים המומים בבוקר שאחרי הבחירות? וכמה מהם היו מצביעים אחרת? עם החוק החדש, החלום יתגשם. כל אזרח יוכל להתחרט ולהצביע אחרת תוך 14 יום. איזה ממשלה נהדרת נוכל לקבל.

מלך המשיח

אם הלובאביצ'ער יכול, אז גם בן-גוריון. זה שהוא מת לא צריך להפריע לאיש. (להיפך). גם אחרי 40 שנה בקבר, בן-גוריון עדיף על כל מועמד אחר (כלומר בבחירות אין ספק שיפסיד (ראה סעיף ראשון), אבל מבחינת היכולת והמנהיגות אין מה להשוות). בן-גוריון לשלטון.

בעולם הפוך

___________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

הצריף הקטן: רבקה רז