כאשר אתה מגיע למקום
בו ניצב ספסל, אתה יודע שהיו שם לפניך. גם בפסגת ההר, תל האבנים אומר את אותו הדבר
"הייתי כאן לפניך". אבל זה בדיוק הסיפור של תל האבנים. הוא אומר הייתי
כאן. כבשתי את ההר. הצבתי זכרון. הספסל לעומתו הוא הזמנה לשבת. מישהו טרח למענך,
למען כל אורח, שישב. יעצור. הספסל כולו נתינה - נברא למען אחרים.
הספסל הוא תמיד
עצירה. הוא נמצא במרחב הציבורי, היכן שאנו עסוקים בשוטטות ובתנועה, ובפגישה איתו
הוא מצווה "עצור". בא, שב. התבונן. כי ישיבה על ספסל היא ישיבה של
התבוננות. שב ואל תעשה. כמו מרפסת.
ספסל אינו כסא. הוא דומה
לכסא אבל רחב ידיים ורחב לב. ספסל זקוק לאנשים כדי להתממש. הוא מזמין חברה. על
ספסל יושבים שותפים לדרך. נפגשים חברים.
זוג יכול להתנשק. או להתרחק. ספסל ריק הוא תמיד בדידות מזמינה. ספסל עם איש
אחד – בדידות ממומשת. שני ספסלים, זה לצד זה, אינם משוחחים. ואפשר גם לשכב, והספסל
תמיד מסכים (ורק הרשויות לפעמים כופות עליו לסרב).
התבוננות בצילום של
ספסל מעוררת מחשבות. מבט בספסל הוא סיפור. ואין דומה צילום הספסל מצד הגב, מביט
בנוף, לצד החזית, הפונה אליך. הסיפור שהם מספרים כלל אינו דומה.
ספסל נולד לחופש
ולאוויר פתוח. בתוך מרחב סגור הוא מתנוון ולובש תכונות רעות. הוא מתקשח לממתינים,
חסרי הסבלנות, המיואשים, המדוכאים – נצמד לקירות ארוכים ומסדרונות, בקופת חולים,
בשרות התעסוקה ובתחנת המשטרה. בבית המשפט, הוא המקום לנאשמים. אסור לכלוא ספסלים
במקום כזה. אפילו כוונתו טובה, מנוחה לספורטאים, אין היא מתקבלת בברכה.
גם במרחב, הוא לא
תמיד זוכה ליחס נאות. הוא, האחרון שעדיין חס על חסרי הבית, מוקע על ידי העיריה
כמשתף פעולה, ונאלץ לספוג מעקים ועלבונות. מגבילים ומקטינים אותו למימדיו של כסא,
שהשם הראוי לו הוא ספסל-סדום. והגרוע מכל, בעידנים אפלים, כמו עץ מטיל צל, אף הוא אינו
יכול להמלט מכפויי טובה השורפים אותו חי.
הספסל הוא פאר היצירה
האנושית. הוא רוחו של האדם.
ש(כ)בו על הספסל, אהבו
את הספסל, אהבו על הספסל. כבדו את הספסל ואת אחיו, השביל החכם.
לפני הרבה שנים, כנראה אי שם בשנות
השמונים, שמעתי ברדיו את שלמה גרוניך. הוא חזר לארץ לאחר העדרות של שנים. מה שאני
זוכר, שהוא סיפר כמה הופתע. כמה הופתע מהחם והאהבה שבה קיבלו את פניו. והוא היה
בטוח שבכלל שכחו אותו. והא טעה. כמה שהוא טעה. כי גם אם חלף עשור מאז ואותך
וציור* – אלה דברים שנחרטים, מעצבים, נצרבים. המוסיקה שאנחנו סופגים
היא גרעין ההתגבשות של הנפש. אי אפשר לשכוח מוסיקה שעליה גדלנו. ואי אפשר להפסיק
לאהוב אותה. ולאהוב, בתודה, את מי שהביא לנו אותה. ג'קי לוי אמר פעם ברדיו אחר שהדמויות
שהכי אוהבים, גיבורי הילדות שלא שוכחים וההערצה אליהם לא דועכת גם בזקנתם שלהם
ובגרותנו שלנו, הם ספורטאי העבר. וזה נכון. ונכון באותה מידה לכוכבי העבר במוסיקה.
גם אלה שכמו ספורטאים, פרשו מזמן, והם רק שואבים דיווידנדים של אהבה מפרות העבר.
יותר מספורטאים, כי את אהבת המוסיקה אפשר לתדלק. וזאת הסיבה לקאמבק המוזר (לכאורה)
של כל הקשישים, רגע לפני שהם יורדים סופה מהבמה, מדילן וכהן ודיפ פרפל, ועד אריק
איינשטיין ובני ברמן וגבי שושן. והם מגיעים מרחוק ומוכרים כרטיסים ביוקר ומספקים
את הסחורה. והופעת איחוד של לד זפלין תמכור את כל הכרטיסים לפני שיוצעו למכירה,
בכל מחיר. כי אין כמו לשמוע פסקול ישן בביצוע מקורי, אפילו אם הקאוור נשמע דומה
יותר למקור.
לכן הלב מתכווץ בכל פעם ששומעים על אמן
כזה, בן העבר, שנשאר מחוץ לבמה. כי אף פעם הוא לא באמת נשכח.
לכן, בעולם בו יש מי שלא ירד מטרמפ רק
כדי שיוכל לשמוע קטע עד הסוף, הסרטון הזה, בו קוטעים הופעה של זמר כזה באמצע השיר,
מתעדת פשע. ואנדליזם מכוער שפוגע בכל מי שהמוסיקה היא דתו.
*והביצוע שבקישור הזה, בהופעה חיה, הרבה שנים אחרי הביצוע המקורי, מדגים בדיוק את מה שאני מספר
עריכה: ובכן, מסתבר שהקטע האמור הוסר, והסיפור כולו צריך עכשיו להתבסס על דמיונו של הקורא. כדי לסייע לו, הנה, מצאתי כתבת המשך על המקרה. מה עולה ממנה - שום דבר ממה שכתבתי כאן לא השתנה. אמנם, אבי החתן מסביר באורך רוח ובדיבור נאה את שהתרחש, אך בְּנוֹ מיטיב ממנו לסכם את המצב: "אני לא מוכן שתכתבי על זה כלום. זה לא עסק שלך. אפעיל את העו"ד שלי, אז כדאי לך מאוד להיזהר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
