כל הדברים גדולים כקטנים

פתגם סיני עתיק אומר -

מי שממנה אנס לנשיא שלא יתפלא שהנשיא הוא אנס.

הסיפור הוא לא שנשיא המדינה הוא אנס סדרתי. זה מעיד רק שיש נשיא חולה ורקוב.

הסיפור הוא שאנס סדרתי התמנה לנשיא המדינה. זה מעיד שכל המערכת חולה ורקובה.

רבבות חוסמים את כבישי ניו-אינגלנד בתקופת השלכת. עד כדי כך היא יפה. השלכת שלנו קטנה וצהובה יותר, אבל אצלנו הלא הכל קטן וצהוב. אבל יש בה, גם בשלכת שלנו, יופי. החוּם של העלים המתים צובע את הגבעות, ונעלם טרם בואו  של הירוק החורפי, מותיר עצים חשופי ענף. גם תחרת הענפים הערומים המציירת בקווים עדינים את פנימיות העץ יפה היא. בעיקר על רקע לובן שלג המשרטט רישום שחור על לבן. הרים חשופי יער גם הם יפים. גבעות שחורות יפות הן. חיברו להן שירים.

כל זה בא לומר שהכרמל, היום, במדרונותיו השחורים,  ביערות עצי הפחם הערומים, בחורשות העדיין חומות של ארנים עומדים דוממים במותם, מבלי להשיר עלה, זאת שלכת המוות הנמשכת אל החורף, וכל אלה טובלים בקטיפה ירוקה זוהרת, מנוקדת פרחי צבע, אדם, ורוד, צהוב, כחול, סגול, כתום. הכרמל היום יפה באופן שהוא גם חורג ומוזר ופורע.

ועוד, לומר שהאלפים החוסמים את הכביש המתפתל, העולים לכרמל השחור יותר מלָהוּא שהיה הירוק, הרואים את השחור והחום והקווים המתים אולי אינם רואים את היופי. אולי בתוך איזור אסון, בתוך כוויה רואים רק כיעור. ועד כמה, בלי שנרגיש היפֶה מסופח אל הטוב והולך לאיבוד.

ועוד, עד כמה מבלבל לראות את היפה שברע, עוד מעבר לְהָטוֹב שבכיעור. שאנו זקוקים לָרַעים שיהיו מכוערים. לאויבים שיהיו דוחים. וכמה נח להביט בתמונת אחמדיניג'אד, הקוף הגמד. וכמה בלתי נסבל לראות נאצים זהובי שיער וכחולי עיניים, גבוהים ורודי לחיים ויפים כחלום ממיתים וקרעים בבשרנו החי. מתי מפסיקים לראות את יופיה של האש?

והצפרים שאין כמותן ליופי, והן נענות לעיניים הנמשכות אל נצנוץ הצבעים הזוהר של בני זוגן, נשמרות מפני קסמו של החתול יפה הפרווה, וגם אני, למדתי לא ללטף נמר, אבל מפני אנשים יפים קשה להזהר.

הסיפור עכשיו הוא יפן ואין שום דבר אחר.

כי יפן, עם כל הכבוד, מדינה חשובה. כי האיטי היא בוזגלו של העולם ויפן היא לפחות פואד או סמי עופר.

יפן היא גם המדינה העמידה ביותר בעולם. כמעט כל מדינה בעולם, תחת רעידה חזקה פי אלף מזאת של ניו-זילנד, הייתה היום כמו האיטי. מת מהלך, או מוּטל. ממדי האסון הם למרות ולא בגלל. כמו שמשווים בכעס את תקציבי הבטחון לתקציבי הכבישים, ומוכיחים – בכבישים מתים יותר אנשים מאשר במלחמות, והאמת היא שבמלחמות מתים פחות אנשים מאשר בתאונות רק בזכות תקציב הבטחון. יפן עמידה. בתֵיה עמידים. אזרחיה עמידים. מערכות השלטון עמידות. כולם עמידים ומתפקדים כפי ששום מקום אחר, ודאי לא בגודל הזה, יכול. הנזקים והפגיעות הם למרות כל אלה.

כפי שפיגוע התאומים מימש את סרטי האימה בהם ניו-יורק היא היעד המועדף לאסונות,  מפלישת חייזרים וזומבים ועד להתחממות גלובלית, מתממשים סרטי האימה היפנים, בהם גודזילה משתוללת דווקא בטוקיו. מכוניות ובתים נמעכים כקופסאות גפרורים, רחובות הופכים לנהרות אדירים, אניות בככרות, כור גרעיני מתפוצץ, אין חשמל, אין רכבות, אין מים, רבבות אנשים צועדים רגלית  בכבישים, אנשי בטחון בחליפות מגן לבנות ומסכות עוצרים אזרחים ובודקים את רמת הקרינה. גם וגם וגם. סרט אימה אקלקטי של מראות שעין אדם טרם ראתה.

הכשל הוא לא כשל מרפי, של מזל רע. הכשל הוא כניעה לכח חזק מכל מה שאפשר לעמוד מולו. מבין הסרטים והתמונות הממשיכים להגיע, שאיני יכול להנתק מהם, מדהימה במיוחד היא תמונה של אוניה שלמה, אניה גדולה, מונחת על צידה, ברחוב. מישהו, לקח אוניה שלמה ושם אותה שם. כמו סופרמן העוצר רכבת. ההמחשה של הכח היא לא במראה האוניות הזרוקות ביבשה, אלא בהתגמדות המעשה מול הסיפור האומר שיפן כולה זזה בשני מטר. אינני מבין את משמעות הדבר, ויש לי הרגשה שמשהו פה לא מדויק, אבל בכל זאת, להזיז את יפן.

המספרים, כנהוג בכל אסון כזה, מספרים רק את מה שידוע. כמו היקום המתפשט הם גדלים כשהידיעה גדלה. אורכו של החוף - מאות קילומטרים במוקד האסון, הנטיה האנושית לגור במקומות נמוכים וקרובים לים, התמונות המעטות המגיעות המראות כתם בוץ שפעם היה כפר או עיירה, הידיעה על 10,000 נעדרים בעיירה אחת שנמחקה מחציתה, הקרבה של מוקד הרעש לחוף והמהירות העצומה של הגלים שלא הותירו זמן להתראה, ודאי לא למנוסה, אומרים לי שהמספר גדול הרבה הרבה יותר.

מדברים על נזקים כלכליים של עשרות מיליארדים. לדעתי, במדינה כמו יפן שבה מלפפון בודד עולה עשרה דולר, הנזק העקיף הנגרם מהפסקות החשמל לבדן הוא גדול מזה. תחת הררי בוץ, יעברו שבועות עד שיתבררו במלואם הנזקים והפגיעות שקרו. ובה בעת, דברים נוספים ממשיכים לקרות, ובגדול, תוך כדי. וכבר הפסיקו לראיין את הגיאולוגים והגיאופיסיקאים, ואפילו המומחים לאנרגיה גרעינית מפנים מקום למומחים להשפעות הקרינה על הגוף.

הסיפור הגדול, כמו הצונמי, מתגלגל הרבה לאחר שהסתיימה הרעידה הגדולה.

הסיפור עכשיו הוא יפן ואין בלתו.

נ.ב.

עכשיו שמתי לב לפוסט הקודם שלי שנכתב חמישה ימים לפני הרעידה ביפן ושם, בפוסט הפסימי, כתבתי: "אני היחיד שגלי הסערה נראים בעיניו גבוהים בהרבה מן הסכרים והסוללות שבנינו?"

בתמונות מלוב, באזורים שבשליטת המורדים, נראים אנשים בלבוש אזרחי אוחזים ביד אחת בקלצ'ניקוב ומניפים אותו, קנהו לשמיים. מדי פעם הם לוחצים על ההדק, כאילו להזכר איך נשמעת יריה. לא כולם חמושים. בתוך המון אנשים, לחלק יש נשק. השיגו. תמיד יש כאלה שיודעים להשיג דברים. היכן שנראים המון כזה וחמושים כאלה, לא רואים כוחות סדירים ומסודרים, במדים אחידים ונורית משמעת דולקת.

בתמונות אחרות, גברים עונדים על גופם שרשראות שרשראות של כדורים, מחפשים עין מצלמה, כמו קישוט פולחני-אופנתי מול המראה. התמונות האלה לא עושות לי טוב. כבר ראיתי כמותן בכל פינה בעולם, עוד לפני שהמציאו סלולרי עם מצלמה. ויש בהן כל הצד הרע של הכח הצבאי, אך בלי רסן או הגיון. כח הרג בידי אספסוף ילדותי שיורה כי הוא יכול, ללא מורא, ללא אימת הדין. כמו כל עזתי שמדליק קסאם מהמחסן כאילו היה עוד סיגריה. שומר נפשו ירחק.

כמו הקפה שנבחש ומתפזר בחלל הכוס בערפל בוצי, גם האספסוף סופו שישקע כנגד כח רצון ברור ומוצק. כששוקע האבק במהומות סביבנו, ויותר ויותר גם בעת שהוא עולה, מתבהר שכח הרצון הוא של האיסלאם. כמו בסרט קולנוע שם חוזר אלמוני מבצוע משימה והוא מתחיל לתלוש את פניו, ואט אט מתברר כי היתה זו רק מסיכה מדויקת וריאליסטית שגרמה לו להראות כמישהו אחר, ועתה היא הולכת ונתלשת ונעלמת ומתחילים לבצבץ הפנים האמיתיים, המוכרים. או האיש בסרט אחר, שעם רדת החשיכה מתחילות לצמוח השערות על פניו וניביו מתארכים ומסתבר שמדובר באיש זאב. הסערה המקיפה אותנו מקבלת פנים. תמיד היינו אי בים, אך בכזאת סערה לא חזינו.

מה יכול לשכך את הסערה? לא כלום. בינתיים, ככל שהיא וצוברת תאוצה היא רואה רק הצלחות, ומתמידה בכיוונה והולכת ומתגברת. מול התנגדות היא נעשית תוקפנית כפליים, ומול חולשה שבעתיים. אמריקה רחוקה וחלשה מתמיד. אירופה עלה נידף. רוסיה וסין מביטות מהצד ונהנות. נשארנו אנחנו, עם מינון גבוה של חרדה אירופאית וריקנות אמריקאית, טלאים פרומים ללא ראש. ככל שירד מפלס הפחד, יתקרב האספסוף לגדר. ככל שיראה שמאזן הכוחות משתנה, יהיה עוד אספסוף ילדותי שיורה כי הוא יכול. ככל שיווכח שאין מה לפחד, יחשוף עוד שיניים.

פעם התסריט הפסימי שלי ראה אותנו בתור מוצב קדמי מבודד של המערב. מסתבר שצריך לעדכן אותו, והשייכות למערב היא רק פנטזיה קלושה. התסריט ה שהיה מן חלום בלהות תיאורטי צועד עכשיו צעד גדול לקראת התממשות. האם נהיה כמובארק או כקדאפי?

רגע לפני שסוגרים, תהיָה. היכן התחילה מפולת השלגים? ככל שאני חושב על זה – אפגניסטן, 1980. שם התחילה התפוררות ברית המועצות, שהיתה הכח החזק של הרעים ומנעה תוהו ובוהו. שם, במימון ובעדוד אמריקאי קם מחדש הג'יהאד העולמי. קם, ניצח, וירא כי טוב, ויאמר לעצמו "Yes we can!".

ארה"ב ממשיכה להמציא ולחדש, כלי נשק קטנים, קטלניים וכל כך חכמים שילד יכול להפעיל, רשתות מחשבים ותקשורת בלתי ניתנות לעצירה, ואחר כך הכל מופנה נגדה, כמו מטוס נוסעים שהופך לטיל מונחה במשקל של 100 טון.

רגע לפני שסוגרים, תהיָה. אני היחיד שגלי הסערה נראים בעיניו גבוהים בהרבה מן הסכרים והסוללות שבנינו? או שאני היחיד שאומר, כי יש דברים שלא מדברים עליהם. הרי ממילא, אין מה לעשות.

ואכן, מה עושים? כמו בסיפור על המתקן לאופנים ותחנת הכח, עוסקים בעניינים אחרים. לא מדובר בריאליטי ובאח הגדול אלא במתקני האופניים שברומו של עולם. שביתות, מאזנים רבעוניים, מיזוג אוויר, קברי צדיקים, סלולר, עיתונות ויצור חשמל. לא שאני שונה במשהו.  גם אני טומן את ראשי בחול ומתעסק רק בעניינים אחרים. כשתגיע הסערה אני כבר אדע. מכאן ואילך אשתדל לכתוב רק על דברים טובים או קטנים. ורק רגע לפני שהכל יסתיים, תזכרו שאמרתי לכם.

(תודה לגיא על הקישור)