כל הדברים גדולים כקטנים

ארץ החלומות מפליאה בעיקר בהפתעות שהיא מזמנת. בקיום שהוא נפרד מהארצי הרגיל היא מקיפה יקום מקביל שתמיד מרתק, לא רק אותי.

יחד עם עולם השינה העוטף אותה כענן, היא מהווה ארגז חול עצום שקבורים בו אוצרות ואני מאד אוהב לגלות ולמצוא אותם.

מדי פעם אני פוגש תופעה מוזרה ומאד מסקרן אותי לדעת אם זה כך בכל ארצות החלום. למשל השירים שמנגנים שם.

מזמן גיליתי שבשנתי אני קשוב למוסיקה. קטע שאני אוהב במיוחד יכול להעיר אותי תוך שנייה. זה מה שאילף אותי לישון עם רדיו דולק.

התעוררות מתוך חלום היא ארוכה יותר. כמו צולל מעמקים הצריך לעלות חזרה אל פני הים. הדרך ארוכה ואיטית. כך אני מגלה שירים שחדרו לתוך החלום והם מצפים לי ליד הרדיו כשהכרתי חוזרת לחלל החדר.

אבל בזמן האחרון מצאתי דבר מוזר יותר. שירים שמנגנים מבפנים. ואני מתעורר אל השקט. השיר כולו התנגן בתודעת החלום. בא לבד.

הראשון שפגשתי כך היה אפר ואבק של פוליקר. השורה בפזמון, "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת", התנגנה לי בבירור. מאד הופתעתי להתעורר לשקט.

אתמול חלמתי שיר אחר, שנתקע אחר כך בראשי כל היום. אני זוכר רק את סופו של החלום. נהגתי באופנוע עם סירה (לראשונה בחיי) במורד רחוב דניאל בבת-ים. אחרי הלך זוג אנשים מבוגרים והם שרו. כדי להמשיך ולשמוע את שירתם ולא להתרחק נסעתי בסלאלום ושרתי איתם.

הם בצעו את השיר We'll meet again. משך היום הוא ליווה אותי בתוך ראשי ובערב בתוך יו-טיוב. הבצוע המוכר והמקורי הוא של וֶרָה לִין. היא עדיין אהובה ומוכרת. שיר יכול לייצר מספיק אהבה וזכרון שגם כעבור דור ושניים ושלושה יכולה לחבק את המבצע.

לדעתי הוא התמקם בפאתי תודעתי לפני כמה חדשים כאשר מישהו הציב אותו בפייסבוק. אין לדעת. גיליתי כי לחלום אין שום בעיה לדלג בזמן ולהתעלם ממנו כשהוא מחפש חומרים.

אני מוצא את השיר הזה מרגש וכל ההתרגשות שבו תלוית הקשר לגמרי. בלי מלחמת העולם השניה השיר נשמט ומתפרק. אבל המלחמה היתה והשיר מונח עליה כעל סלע יציב. החיבור החזק למלחמה, וליתר דיוק לצד האנגלו-סקסי של המלחמה, ועוד לדייק – הבריטי, קיים ועומד בזכות הקולנוע. ללא הקולנוע ומה שראיתי, וחוויתי, בו, כל המלחמה ההיא היתה נטועה אצלי באופן אחר. הקולנוע מספק לי דריסת רגל של שותפות לכאורה.

השיר מרגש כי הוא מכסה את עולם הרגש של המלחמה. הסכוי, הפרידה, הסתמיות. המחשבה על מה שנשאר מאחור. מה שלא יחזור. מי שלא יחזור. הקרע בין הווית המלחמה והשלום, הסוחף איתו נפשות פועלות, וכמו רעש אדמה נורא מקרב ומרחיק אנשים ולא מניח לדברים להמשך. להרף אחד נדמה לי שאני מדמיין את ההתרגשות בפגישה עם מי שאיבדנו ואבדנו לו לפני דור ויותר. ואני לא באמת יכול לדמיין. וליבת השיר היא קולות הגברים המצטרפים, החיילים, הציבור חסר הזהות שבסך הכל רוצה להגיע הביתה בשלום.

השלמות מעניינות שנודעו לי עתה, אחרי שהקצתי

בדיוק שבעה ימים לפני החלום מלאו לוֶרָה לין 95 שנה.

רחוב דניאל קרוי על שם דניאל קריגר מזה 60 שנה. לפני שבעה חודשים שינתה העיריה את חציו לרחוב קינמון. זה החצי שבו נסעתי בסלאלום ושמעתי את השיר.

טוב, הגיע הזמן להקים דת חדשה.  כולם מבינים שהדתות הקיימות כבר פשטו את הרגל (בנוסף לדי הרבה מקרים של פשיטת עור). הדתות הן כמו ווינדווס במחשב. כל הזמן רק מוסיפים תיקונים ואפליקציות ואף פעם לא מבטלים ומוחקים ולאט לאט הדיסק מלא כמו עורק סתום והמחשב לא זז ואין מה לעשות, חייבים להתקין מחדש. ואם מתקינים מחדש, למה לא לשדרג לדבר הבא, שמראש פותר ומונע את כל הבעיות המוכרות, והממשק יותר יעיל ונעים, וזה אפילו לא עולה יותר. אז ברור לכל שהדת במצב הנוכחי היא אפילו לא ווינדווס אלא לכל היותר דוס.

אם כן, דת חדשה בפתח. הבעיה הראשונה בפיתוח דת חדשה היא ההתמודדות עם כל מיני פטנטים. נניח שאני רוצה דת עם אל אחד – מיד קופצים היהודים וצועקים – "הלו, אל-אחד זה פטנט רשום". או סיפור הבריאה - "סיפור-הבריאה?! את האחרון שניסה לשנות אותו מוציאים עכשיו מקברו ומעבירים לבית הקברות של אבותיו, הקופים. אל תגע בבריאה". על כל בטוי הדת בחיי יום-יום מיד קופצים עלי - "הצחקת אותנו. אין שום דבר בחיי יום יום שעליו לא רשום פטנט – מה לאכול, איפה לשבת, עם מי לשכב, על מי לירוק. הכל סגור".

להמציא דת חדשה זה כמו להמציא עם חדש. כל פיסת אדמה כבר שייכת למישהו, כולל אדמת הירח, ואין שום סכוי שתמצא מי שיסכים לוותר אפילו על מטר רבוע. גרוע מכך, על כל מטר כזה, אם מישהו יושב עליו יש עוד שניים לפחות שטוענים שהוא בכלל שלהם. אף שעל-דת לא תקבל, ועורכי הדין שלהם אורבים לך ורק מצפים שתפר איזה פטנט.

הפתרון בא מחברת "טבע". קראתי מאמר שמסביר שטבע היא חברה של תרופות גנריות. אלה תרופות שחדלו להיות חדשות והפטנט שהגן עליהן פג. כעת כל אחד יכול לייצר אותן, ו"טבע" יודעת איך לייצר אותן מהר ובזול. העניין הוא שכל פטנט סופו לפוג. צריך רק להמתין בסבלנות. הדת החדשה, צריך שתהיה דת גנרית. בררתי ומצאתי, וחוק הדתות קובע כך: "נוהג או מצווה דתית שלא נעשה בו שמוש אלף שנה ומעלה, שוב לא יהיה שייך לאותה הדת, וכל אחד יכול לאמץ אותו לצרכיו". יש!

ישבתי אם כן ועיינתי בספרי ההלכה, מלקט לי מנהגים ומצוות שפג תוקפם ובונה לי את ספר הדת החדש.  מצאתי בקלות תרי"ג כאלה, פגות תוקף. רשימה חלקית - לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף, לא תענה ברעך עד שקר. אחלה דת יש לי, למרות שאצלי אי אפשר לאסור על בישול גדי בחלב אמו ואסור לסקול נשים נואפות.

רגע לפני שהגעתי למשרד הדתות לרשום את הדת החדשה (אתם יודעים, בגלל החוק. מי שמקים דת חדשה חייב לרשום אותה במשרד הדתות תוך שבועיים), טלפון מהיועץ המשפטי: "ווי האב אה פרובלם". מסתבר, ש"מנהג או מצווה שלא נעשה בו שמוש, ובשל כך פג הפטנט המגן עליו, היה ויוחזר המנהג לשימוש על ידי בעל הפטנט המקורי למשך חודש ימים או יותר, ישוב הפטנט להיות בתוקף למשך אלף שנים נוספות". השתתקתי בדאגה, אבל אחרי כמה שניות פרץ היועץ בצחוק. "מה אתה פוחד, שיגנבו לך מתחת לאף את לא תגנוב? חודש ימים לא יגנובו?"

המצב עכשיו הוא כזה. נרשמתי במשרד הדתות, וכעת אנחנו בתקופת המתנה. אם בחודש הקרוב לא מתקיימת מצוות "לא תרצח" – המצווה שלי. אם בחודש הקרוב עוברים על "לא תגנוב" – המצווה שלי. בקיצור, תחזיקו לי אצבעות ותתפללו (לצערי, לאלהים שלי עוד אין רשיון, אז תתפללו לשלכם) שיהיה איזה רצח בקרוב. אחר כך כולם מוזמנים להשקה. אגב, יש לכם איזה רעיון טוב לשם?

מנהג שלצערי עדיין בתוקף

במחשבה שניה:

אם מישהו היה רושם פטנט על קללות וסטירות, העולם היה מקום טוב יותר. בתנאי שהמשטרה היתה אוכפת אותו. בכח. בעצם, זה המצב הנוכחי.

הנה דברים  שכתבתי לפני כמה שבועות בעניין הגרעין האיראני אבל לא פרסמתי. עכשיו אני נאלץ להוסיף כמה הערות שוליים.

מה, לא?

הסנקציות הן צעד יעיל ומוכח. עובדה.

מה שפעל על מדינה קטנה, מבודדת ודלת תשתיות כמו צפון קוריאה לא יפעל על מדינה גדולה ומפותחת יחסית כמו איראן? מה שפעל על דיקטטורה קומוניסטית אלימה כמו צפון קוריאה לא יפעל על מדינה דתית פנאטית וטרוריסטית כמו איראן? בטח יפעל. בדיוק כמו שפעל בצפון קוריאה.

בינתיים, צפון קוריאה הפסיקה את הנסויים הגרעיניים, תמורת מזון. וכך, כל הפרשנות שלי נזרקה לפח, כמו אוכל שנשאר מאתמול. מזל שלא פרסמתי. אבל רגע, מה אומר הקטע הבא?

הידיד הטוב

איראן תכנע לסנקציות ותוותר על התכנית הגרעינית. מה היא צריכה את הגרעין הזה? הגרעין זה אמסטף. מדינה עם נשק גרעינית זה כמו בחור שמסתובב עם אמסטף. אפילו בחור רזה וחלש יכול ללכת עם אמסטף. לא מתעסקים אתו. לא מאיימים עליו. לא מתחילים איתו. אפילו אם האמסטף שקט וקשור ברצועה.

אם כך, חייבים להתמיד, לא להכנע, בכל מחיר, עד שמצליחים להרכיב את הפצצה הראשונה. ברגע שכבר יש לך נשק גרעיני, אין שום בעיה להפסיק. הבעיה היא איך עושים rewind?

אה, כן?

הרי אי אפשר להשתמש באמת בנשק גרעיני. עובדה, להרבה מדינות יש נשק גרעיני, אבל אף פעם, אף מדינה לא העיזה להשתמש בו.

ואם משתמשים, אז רק נגד מי שעדיין אין לו וגם לא יהיה לו. כשלאיראנים יהיה, הנשק שלנו ישאר באמת חסר שימוש ונצטרך לזרוק אותו...

דוגמא חינוכית

עכשיו האיראנים קברו את המתקנים כל כך עמוק באדמה שאין פצצה שיכולה לפגוע בהם, אפילו לא הפצצות חודרות הבונקרים. הדרך היחידה לפגוע בהם, מסבירים המומחים, היא נשק גרעיני. כלומר הדרך היחידה לגרום לאיראנים להבין שאסור לפתח נשק גרעיני תהיה להפעיל נגדם נשק גרעיני. רק כך הם יבינו סוף סוף שנשק גרעיני זה משהו אסור. שאסור לפתח, אסור להחזיק ובטח שאסור להשתמש.

טוב, אז נצטרך לזרוק אותו...

אחד משניים

הדבר המטריד בכל הסיפור זה שאם בעזרת נשק גרעיני כן אפשר לפגוע במתקנים האיראנים שקבורים עמוק באדמה, או בבטן ההר, עם דלתות פלדה כפולות בעובי שני מטר, מה שווים המקלטים הגרעיניים שבנינו בחצר? (מצד שני, בכל מקרה אחת האפשרויות מרגיעה. או האפשרות שהמקלטים בכל זאת עמידים, או שתמיד אפשר לחסל את הגרעין האיראני).

ליתר בטחון, צריך לבדוק קודם את האופציה הקונבנציונלית. 

סדום ועמורה

פצצת האטום היא נשק יום הדין של הצדק. היא הכלי ששמור למי שצודק. כי לנוכח הרע ההולך ופושה בעולם, הנשק הגרעיני הוא הדרך היחידה להפעיל כח אדיר להשגת צדק, נקמה והרתעה. לכן היא צריכה להיות נתונה רק לידיהם של אלו הצודקים. כי לאלוהים מותר. רק לאלוהים, בשמותיו השונים, נגיד אמריקה. (מה שלא הבנתי זה למה תמיד זה בא בזוגות - סדום ועמורה, הירושימה ונגסקי, ...).

אבל אמריקה, נתנה את האוסקר דווקא לאיראנים. אז יש אלוהים?!

אבק

בכלל, אטום זה הדבר הכי קטן, לא? והגרעין, זה הבפנים של האטום, עוד הרבה יותר קטן. אז מה הביג-דיל? נשק גרעיני עאלק.

הבעייה שיש המון. כמו סינים. מסתבר, שהמפתח לכל הבעיות, גם באיראן וגם בצפון קוריאה, נמצא בידי הסינים.

לילות שקטים

רגע לפני שמצליחים לסרס את חתולי הרחוב האחרונים, שימו לב לקרבות הליליים בין הזכרים. אלה שמדירים שינה מעינינו. שעה ארוכה עומדים ללא תנועה זה מול זה ומאיימים בקול מעצבן. אף אחד לא זוכר מתי ואיך זה נפסק, עד שזה מתחיל מחדש. שיהיה לנו לילה שקט.

טוב, אז צפון קוריאה הפסיקה. תמורת מזון. אפשר לקרוא לזה "הפסקת אוכל". אחרי הצלצול כולם חוזרים לכתה.

לסיכום, טוב לדעת שתמורת כמה אוניות מזון, אפשר לאלף חיה מסוכנת כמו צפון קוריאה. מצד שני, תתחילו לדמיין מה יקרה בעולם כשהמחסור במזון יזלוג מאפריקה שבמרתף אל הקומות העליונות.