כל הדברים גדולים כקטנים

יש שתי אסכולות של מנוי מנהלים. יש "כוכבים", או סתם יוצלחים שמוצנחים מבחוץ, ויש את העובדים שצומחים מבפנים, מלמטה. כולם מכירים ויודעים על מה אני מדבר. כך, לאחר המשבר בשב"כ הובא עמי איילון, איש חיל הים, לעמוד בראשו. לעומתו, אלי הורביץ, המנכ"ל המיתולוגי של טבע, היה תמיד ידוע כזה שהתחיל את דרכו כשוטף מבחנות במפעל. לכל שיטה יתרונות וחסרונות, ואני, בשנות עבודתי, ראיתי את כולם.

אחד היתרונות של מנהל שצמח מלמטה הוא העובדה שהוא מכיר היטב את העבודה של אלה הכפופים לו. מכיר אותה היטב ועשה אותה בהצטיינות (שכן, אם נתעלם בינתיים מאופצית הקידום מבוסס הקשרים, הרי שרק ההצטיינות בתפקיד העלתה אותו לשלב הבא (מה שמחייב להזכיר את העיקרון הפיטרי, ולשלוח את מי שלא שמע עליו לקרוא (ולחפש בגוגל בכוחות עצמו) ולהגיד "וואללה זה נכון")).  בחלק גדול מאותם מקרים, אותו עובד מוצלח, בטרם קודם, גם אהב את עבודתו ונהנה ממנה. וזהו אחד החסרונות של קידום ממעמד של עובד רגיל לעמדת ניהול. שוב אינך יכול להתעסק באותה מלאכה שנהנית ממנה. לא רק זאת, אלא שהעובדים שלך, אלה הכפופים לך, דווקא הם מבצעים את אותו תפקיד, כך שאתה רואה אותו מקרוב, ואליו לא תבוא. מתסכל.

על כן, ויעיד כל אחד שנתקל בזה, המנהל ינצל כל הזדמנות כדי להפשיל שרוולים, לבקש מאחד העובדים לזוז רגע הצידה ולהתיישב במקומו. הוא ודאי ימצא הצדקות ותירוצים – העובד (הלא מיומן) נתקע או זקוק לעזרה, הפרויקט תקוע, לא עומדים בזמנים ומישהו יכול לסייע ולקדם. לפעמים, בנוסף, הוא יגלה גם את הסיבה האמיתית – אני נהנה הרבה יותר לעשות את העבודה הזאת במקום הניהול המחורבן. אני מתגעגע. הביורוקרטיה הזאת מייבשת אותי. בא לי ללכלך את הידיים. תנו לי קצת להסניף.

(הוא גם צודק. לא טוב לו למנהל להיות מנותק מדי מהשטח).

זה נכון לכל אחד, אפילו אם הוא אל (תקראו את "פוסידון" של קפקא).

נזכרתי בזה בליל בסדר, כשניסיתי, כרגיל, להבין את אלוהים

'וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם', לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה''

'וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה', אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

'וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם', אֲנִי וְלֹא שָׂרָף.

'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים', אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ.

'אֲנִי ה'', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.

ותגידו שפוסיידון בציור הזה, של וולטר קריין, לא היה בקטע של קריעת ים סוף עם סוס ורוכבו רמה בים

* מכיוון שנגענו ב"אני ולא מלאך" זה המקום והזמן להזכיר ולהמליץ על ספרו של המשורר המצויין אלי אליהו*. יש בספר כמה נגיעות הגדתיות. הנה, מתוך הספר, השיר אֲנִי וְלֹא מַלֱאָךְ -

אִלּוּ הָיוּ לִי כְּנָפַיִם הָיִיתִי עָף

אֲנִי וְלֹא שָׂרָף

הָיִיתִי עוֹשֶׂה בְּכוֹרוֹת

בְּכֹל מִינֵי דִּירוֹת שֶׁל בַּחוּרוֹת שְׂכוּרוֹת

אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ.

*הוצאת הליקון

_________________________________________________________________________

הפלייליסט:

כנסיית השכל: היינו עושים אהבה

הייתי כבן שבע. היה כמעט פסח והשלג הפשיר. אבי הוליך אותי לאחד מכפרי הנוצרים. שיחקו שם ילדים מבני המקום ולאחר שעה קלה הצטרפתי אליהם. כבר הכרתי את הילדים בשמם, ואפילו התחברתי לאחד, שמו אלי. לבקשת אבי הזמנתי אותו להצטרף אלינו. הוא צעד איתנו לכפר ובמרתף שתחת המאפיה חיכו לנו אופי המצות והשוחט. קמח, מים, מלח, דם. זאת היתה המצה הכשרה הראשונה שאפיתי במו ידי. ברוך הבא לעם היהודי ברכו אותי הזקנים, חג-שמח.

___________________________________________________________________

הפלייליסט:

עובדיה חממה: אנא בכח

לפני מספר חדשים רשמתי בפייסבוק סטטוס שנראה כמו

בבית הקפה: "תכירו, זה האקס החדש שלי"

והנה, זמן מה לאחר מכן, שמעתי את הגיבור ב"רוחות רפאים", סיפור של פול אוסטר, מספר על "אשתי לעתיד-לשעבר" (כלומר ארוסתו עד שנעלם מחייה), וחשבתי שזה ממש דומה, וגם חמוד מאד (גם הרעיון וגם המשחק בין צירי השפה והזמן וגם העובדה שהוא עלה כאן וגם כאן).

אחר כך (או שמא קודם לכן) נתקלתי במחזה מוזר של גרסיה לורקה ששמו (של המחזה) "ככלות חמש שנים", ושם מתנהל בין היתר הדיאלוג הבא:

הזקן: (בהתרוממות רוח) וכי באותו רגע ממש, לו הודתה שבגדה בך, שאינה אוהבת אותך, היו הקמטוטים הופכים לורד הענוג ביותר בעולם?

הצעיר: (בהתרוממות רוח) כן.

הזקן: והיית אוהב אותה יותר, דווקא בשל כך?

הצעיר: כן, כן.

והלא אני, שנים קודם לכן, רשמתי את המשפט ""וכשאני בוגדת בך, אתה אוהב יותר יותר?" וחשבתי שהוא ודאי יכול להשתלב בספר. הפעם אם כן, כבר לא השתעשעתי אלא הרגשתי אי נוחות קלה, כאילו מישהו נכנס וקורא בפתקים הסודיים שלי.

ועכשיו השיא, כשקראתי את "המטוטלת של פוקו*" (שתנודתה קצת ארוכה מדי) והגעתי לתיאור הזה:

"וקצות פטמותייך שכבר רפרף עליהן ענוגות המכחול שבידי שפחתך המָלָבַּרִית הטבול באותו צבע השני הצובע את שפתייך בדם, הופך אותן למזמינות כמו פצע!"

והרי אצלי רשום כבר שנים "מביטה במראה ומורחת שפתון אדום סביב הפטמה". בפעם השלישית מישהו מעתיק ממני.

בהתחשב בכך שהמוקדם שבמעתיקים נכתב לפני שמונים שנה, ההסבר היחיד הוא שהפתקים שלי דולפים לתוך מכונת זמן.

לכאורה, מסע אל העתיד מסובך יותר ממסע אל העבר. כך נדמה לנו. והסיבה היא שהעבר כבר היה, וקל יותר לנסוע למקום שהיה, מאשר לכזה שאולי יהיה ואולי לא.

אבל לעולם לא ימציאו מכונת זמן שחוזרת לעבר. עובדה (לא פגשנו אף אחד שקפץ לביקור מהעתיד)  

"לא עובדה" יגיד מי שיגיד. למה אתה חושב שיחזרו דווקא לזמן שלך? זה הרי סוג של אגוצנטריות.

אבל אני מכיר אותם. כשימציאו את מכונת הזמן, הם יסעו לכל מקום. יתחילו בזמנים המעניינים (קולומבוס מגיע לאמריקה, סוקרטס עושה קניות בשוק, עקידת יצחק) אבל מהר מאד, בשם הסקרנות והמדע, לא ישאירו יום אחד בהיסטוריה שלא היו לו אורחים מהעתיד.

מה שמחדד שאלה אחרת – כשחוזרים לעבר, השאלה החשובה היא שאלת המקום. לאן חוזרים? לאותו מקום בדיוק? מהו אותו מקום בדיוק?

המדען הראשון שחזר לעבר, במעבדת אוניברסיטת פנסילבניה שבקומה העשירית בבניין איינשטיין נהרג כאשר נפל מגובה של חמישים מטר על אדמת פנסילבניה הסלעית. (לא ברורה עדיין טכניקת החזרה במקרה שמתים (לא כל שכן במקרה שגם מתפזרים)). ובמקרה שחיים? איך בדיוק מחזירים לכאן ועכשיו מישהו שנמצא ב-1942 ואין לו מכונת זמן בסביבה? האם יש בו יחוד מולקולרי המבדיל אותו משכניו לשנה? ואם לא, אפשר באותה מידה לשאוב כל אחד אחר שנמצא אז, ואין אפילו צורך להגיע לשם תחילה (אני יודע שדרושה מנהרה, עם שני פתחים, וכולם יודעים שדרך הפתח מסתננים לפעמים גם גורמים לא רצויים (כמו מברג שנשכח בתא הטייס של מטוס קרב, ובשעת תמרון חריף, עם ג'י שלילי, הוא מתחיל לרחף בתא ומחולל נזקים)).

ועוד בעניין המקום. השאלה כאמור לאן בדיוק חוזרים? האם הזמן יחסי לכדור הארץ? כלומר, אם ניסוג אלף שנה בזמן מבלי לזוז מהמקום היכן נהיה? באותו מקום במפה? הרי כדור הארץ, יחד עם מערכת השמש כולה, נעים כל הזמן. הנסיעה עלולה להביא אותנו דווקא לליבו של כוכב צדק (צדק פואטי?), או סביר יותר, לאור ריקנותו של היקום – לשום מקום קר ואפל. או שמא, כמו כל המסעות לחלל מאז הנחיתה על הירח (כאשר היעד הוא הירח ביום בו יגיעו אליו ולא המקום בו הוא נמצא כעת), מָחשבים עומדים ומֶחשבים את קץ המסע ומשנים את מקום היעד כדי לפגוש את כדור הארץ בימים ההם בזמן ההוא. אם כן מסע בזמן הוא בהכרח מסע בזמן-מרחב.

ונניח שאכן אנו יודעים לכוון למקום ולזמן הרצוי, נניח לכסאו של לואי השש-עשרה. מה יקרה אם המלך יושב על הכסא ברגע ההופעה? ואם הכסא פנוי, מה עם מולקולות האוויר המרחפות מעליו, וגרגרי האבק והחיידקים?

רק אלוהים יכול. רק אלוהים יכול להתחרות במכונת הזמן כשמדובר בנפלאוּת ובמופרכוֹת.

אבל אם הקטע הזה יופיע פתאום בספר שנכתב ב-1959, זה בכל זאת מוכיח משהו, לא כן?

*היה לי פעם רעיון לכתוב ספר "פסבדו-מדעי-אזוטרי" המסביר בנוסחאות ובחישובים כי החיים הם לא פחות ולא יותר מאשר המימד החמישי. אבל גם את הרעיון לתיאוריה פיקטיבית גנב ממני אומברטו אקו.

______________________________________________________________________

הפלייליסט:

ניצוצות: ברי סחרוב