כל הדברים גדולים כקטנים

(סימן שהבעיות חלפו)

עד היום לא מצאתי דרך לראות פנימה לתוך ראשו ונפשו של הזולת. רק מבחוץ אני מתבונן ורואה אותו. והנה מה שרואים. שיש מי שדומה למי, למרות שמבפנים הם אולי דבר והיפוכו (ושמא למרות הכל – מראה עיניים הוא חזות הכל. הרי אי אפשר לראות קנקן בפנים). ובכל מקום עיני מדמיינות דמיונות כאלה ומסדרות את העולם מחדש.

למשל שני אלה? האין זה אותו משורר? (ומי מכיר ויודע?)

ובכן, הנה צילום יצוגי של "שרת התרבות" (ולצורך הדיון, הרשו לי להסיר את המרכאות, כלומר - להלן שרת התרבות).

התצלום הזה, המחמיא (או מתחנף), המציג מנהיגות במבט כלפי מעלה, שימש את האמן נימה קטלב בציורו "שמש" המעטר את שער כתב העת "מעיין". הכיתוב "נאמנות באמנות" לא מותיר ספקות לגבי ההקשר והנושא, ושם היצירה הופך ברור – אלוזיה ל"שמש העמים", כמו גם הספק הילת קדושה ספק עיגול שמש אדום סביב ראשה. ושתי התמונות הללו הן אחיות, אם לא תאומות.

אלא שעיני המטעות רואות כאן דבר נוסף. אשה. שפתיה חושניות. עיניה בורקות. שערה הכהה ארוך ופזור. ולראשה כובע אדום.

נשים בכובע אדום יש כחול אשר על שפת היום

אשה בכובע אדום, שיער שחור פזור, ושפתיים, יש רק אחת. הנה היא-לא-היא, כי גם שהיא לא היא, אין לטעות בה.

מתחזה במחזה

ואילו המקור - האחת והיחידה, האשה המשוררת המופלאה, יונה וולך. 

הנה, זו מול זו.

זו מעל זו.

כבר היתה לנו (סגנית) שר התרבות שנכנסה להיכלי הנצח רק בזכות (דבריה על) יונה וולך. אז תהיה עוד אחת. מירי רגב – יונה וולך תרדוף אותך ואחריך לכל מקום.

האם היא היא גופה של יונה וולך?

גופי היה חכם ממני

כוח הסבל שלו היה פחות משלי

הוא אמר די

כשאני אמרתי עוד

גופי

גופי הפסיק

כשאני עוד המשכתי

גופי לא יכל

כשל

ואני קמתי ונאלצתי ללכת

וגופי אחרי

ואחרי הבחירה הכל כך קשה, של שיר אחד שכתבה, הנה לסיום השיר שנכתב עליה

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת הַסְפָרִים

אֶתְמוֹל, בְּחֲנוּת סְפָרִים יַד-שְׁנִיָּה,

פִּתְאוֹם נִכְנֶסֶת יוֹנָה ווֹלָךְ

נִגֶּשֶׁת, מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי

בַּיָד, לַדִּירָה שֶׁלָּהּ.

לֹא לוֹבֶשֶׁת כְּלוּם

מִתַחַת לַשִׂמְלָה

מזיינת אוֹתִי עַל הַשָׁטִיחַ

וְעַל הַסַּפָּה הַיְּשָׁנָה.

בֵּרַכְתִי שֶׁהֵחִיָּנוּ

אַחַר כָּךְ הִתְחַלְתִּי לְעָשֵׁן

אַחַר כָּךְ הִתְבַּהֵר

זֹאת לֹא יוֹנָה

לֹא יוֹנָה ווֹלָךְ, לֹא

לֹא הִיא

לֹא נוֹרָא

________________________________________________________________________________________________

 הפלייליסט: (ברוח הדברים)

גלי עטרי / כי איתך

לצערי, למרות כל נסיונותי, כאשר אני מנסה לעלות תמונה אני מקבל קישור לכאן 

הבלוג הזה, על מנהגו ושפתו, אינו יכול להתנהל ללא תמונות

אם מישהו נתקל בבעיה או יודע לפתור אותה אשמח לדעת

אולי זה עונש מאלוהים שההתגרויות שלי נמאסו עליו (למרות שאני מפקפק בזה. הוא לא נוהג להשית עונשים חינוכיים או שקשורים לפשע)
אולי זאת עייפות החומר הדיגיטאלי באתר (בזה אני מפקפק פחות, אבל אני רואה פוסטים עם תמונות עולים כרגיל אצל אחרים)
 

אנסה לפרסם במקום אחר (במקלט שכבר בניתי, ואני רק צריך למצוא את המפתח), ואם זה (לשמחתי) יצליח, זה (לצערי) יסמן את סופו של הבלוג הזה כפי שהוא

מצד אחד.

מי שחשוף לתקשורת המושמעת נתקל לא מעט בנוכחותו המעצבנת של אראל סגל. והשאלה מדוע היא "מעצבנת" אינה טריויאלית, שכן, בתוך כל הרעש אני דווקא מצליח לזהות סימנים של הומור, שזה הדבר הכי רחוק ממעצבן, אבל אי אפשר להסביר הכל ב "כשצוחקים על השני, זה מצחיק, אבל כשצוחקים עלי זה לא". מה זה באמת משנה על מי צוחקים? ומה הבעיה אם צוחקים דווקא עלי? התשובה היא שהבדיחה והצחוק הם נשקו של החלש. לפעמים אף נשקו היחיד. לכן הצטיינו בכך היהודים מעל ומעבר (והיו מלכים שהכריזו על היהודים בתוך "החלשים שומרי חותם הצחוק" ורק להם לבדם הותר לספר בדיחות בממלכה, פרט לליצן החצר). מותר למדוכא לצחוק על המדכא (גם אם בסתר). מותר לאזרח הפשוט לצחוק על השליט הנפוח (גם באמצעות כותבי הסאטירה). מותר לנביא הצחוק לצחוק על השמים. אבל כשמתחלפים התפקידים, הצחוק הוא סתם השפלה וכיעור. כאשר המפקד לועג לטירונים, מלכת הכיתה לנערה הדחויה, כאשר קלגסים, נוגשים ושוטרים משתינים בקשת על העבד המושפל, זה צחוק של רוע. מלך שנופל לבור שופכין אינו דומה לעבד שנופל לאותו בור (אלא אם הם נופלים יחדיו, ומכורח הנסיבות הופכים שווים זה לזה). כאן יאמר לזכותו של אלוהים, החזק המוחלט, שהוא נעדר הומור ולכן לעולם אינו צוחק על נתיניו (אם כי, במחשבה שניה, אני חושב שכל העדות, החוקים והמשפטים אשר ציווה אותנו הם מתיחה אחת גדולה, כמו עם אברהם והעקדה, ואלוהים מסתיר פניו רק משום שהוא מתפוצץ מצחוק בראותו את אותם נתינים ממלאים את פקודותיו ברצינות תהומית. כן, זה מסביר המון דברים). הדאחקות של סגל ודומיו, הן חלק ממנגנון הכח והשררה שהשתלט על המדינה. וזה רע.

ומצד שני.

תמיד מטיפים – "חכם על חלשים", ובכך רומזים שלפגוע במי שחזק יותר, או חזק מאד – זו גבורה. יתכן שהדחף האלים, גם נגד חזקים, הוא מנגנון הישרדותי. רק כך יכול בכל דור ודור לקום מלך חדש ולהכות את הקודם, שהיה בלתי מנוצח עד כה. כך נקבע אלוף האגרוף. כך נקבע מי הוא באמת מלך החיות. כלב מסתער על פר גדול וכבד פי עשרה ומכניע אותו. אבל בעיני, הדחף להוכחת הגבורה על ידי מאבק בחזק הוא הרסני ובעיקר מדכא. כי הרעיון הבסיסי הוא למצוא חלופה לגודל ולכח, אבל בסופו של דבר להכניע ולנצח את החזק (כלומר, להטיל ספק בהגדרת החוזק והחזקים). לעיתים קרובות, דווקא הגודל והכח מבטיחים לכאורה עמידות ובטחון ולכן בעליהם יכול להיות ידידותי ורגוע. כאשר כוחו מאתגר יריב קטן ומרושע, הוא נגרר בעל כרחו לקרב, ואם הוא מנוצח, הופכת מפלתו לפשע מעציב וגם משפיל. כך הפר הנלחם במטאדור (ומי לא מכיר את פרדיננד). כך, קירות רבים כל כך מציגים לראווה את ראשם המפוחלץ של החזיר והאייל, ועורם של אריות ודובים פרוש על הרצפה. כמעט כל החיות הגדולות, מאריות ונמרים ועד קרנפים ופילים, ניצודו והוכחדו רק כדי להוכיח משהו. בניגוד לדרקונים ומפלצות אחרות, כאן מדובר בענקים טובי לב, ועצם נפילתם מסבה (לבעלי לב רגיש) צער גדול. כגודל החיה וגבורתה גודל העוול הצער. לכן אולי המראה המצער ביותר בטבע הוא גופו גופתו העצומה של לוויתן מוטלת בחוף.

כמו שמספרים על עיתון מיתולוגי שתמיד יצא בדפוס, בגשם ובמלחמה, בשביתה ובחושך - תמיד הפוסטים כאן לוו בתמונה. כאן, בפעם הראשונה, אני עומד מול תקלה כלשהי בישראבלוג ולא יכול להעלות תמונה. אז עשו מה שאני עושה במקרה כזה - דמינו.

_______________________________________________________________________

הפלייליסט: