כל יום מצטברות מחשבות על סוריה. אני מוציא אותן עכשיו, בתקווה שלא יהיה עוד מה להוסיף.
סיק טרנזיט גלוריה מונדי: עד לא מזמן, שלטה סוריה, עם מנגוני הצבא והמודיעין, שליטה מוחלטת בלבנון והפכה אותה לכלבה נרצעת (בפרט, אחרי שישראל ויתרה מצידה על הניסיון לשלוט בלבנון). היום, החיזבאללה, ארגון אחד מלבנון, נותן את הטון בסוריה והוא שקובע אם אסד יקום או יפול. מה שמראה שוב שלא הגודל קובע.
בהתאם - בזמנו היתה לבנון שק החבטות האיזורי במלחמה בין ישראל לסוריה. כשישראל חששה לחמם את הגבול השקט עם סוריה הייתה מגיבה להתגרות סורית בתקיפות בלבנון - שלא יכלה להגיב. (זאת משום שסוריה היתה מדינה עם שלטון ריכוזי וצבא גדול ואילו לבנון הייתה מסוכסכת ומפולגת בין אירגונים חמושים). היום המצב הפוך. ישראל חוששת לתקוף בלבנון ומעדיפה להגיב בתְקיפוֹת בשטח סוריה (משום שבלבנון יש ארגונים חמושים שאינם כפופים לשלטון מרכזי שעושים ככל העולה על רוחם ואילו בסוריה יש שילטון מרכזי שעלול להתערער וליפול).
ישראל מציירת קו אדום בהעברה של טילים מתקדמים מסוריה לידי החיזבאללה. היא מתעלמת מכך שאם חיזבאללה ממילא שולט בחלק מסוריה הוא אינו צריך להעביר דבר ללבנון ויכול לירות מסוריה. ממילא, ישראל מעדיפה כעת להלחם בסוריה מאשר בלבנון.
העברת טילי 300-S לסוריה היא עוד סוג של קו אדום שמעורר את איומי ישראל. אבל מה ששוכחים הוא שהפעם מדובר בטילים נגד מטוסים שהשימוש שלהם הוא הגנתי במובהק. לזעוק נגד אספקת נשק הגנתי היא סוג של כובע שבוער על ראשו של הגנב (אבל יש להזכיר שרוסיה הגיבה בצורה דומה כאשר נאט"ו הציבה סוללות פטריוט בפולין, סמוך לגבול הרוסי (אגב, על פי ההסברים, ה-S-300 הוא מקביל לפטריוט (שאגב, יש לנו זכרונות מאוכזבים ממנו מלילות מלחמת המפרץ))).
העובדה שלחיל האוויר הישראלי יש עליונות וחופש פעולה מוחלט, והיכולת שלו לתקוף בכל מקום ובכל זמן בביטחון יחסי, היא בהחלט נוחה לישראל ועוזרת לנו לישון בלילות (למעט הפרעה קלה של רעש המטוסים בדרכם צפונה).
גם האפשרות להפציץ מטרות בסוריה מבלי שזאת תגיב היא פינוק שכבר הרבה שנים לא זכינו לו.
אבל קשה לבוא בטענות לאיום הסורי שאם דמשק תופצץ שוב היא תירה על תל-אביב (ע"ע בעדָה בעדָה חיפה).
בינתיים, אני מציין בצער, כל הזמן קורים תהליכים שגורמים לי להתגעגע לעבר.
כל מה שקורה בסוריה – מלחמת אזרחים, אלימות אכזרית, בחישה של מדינות זרות, זירת איגרוף בין שתי המעצמות – מאד מזכיר את הסכסוכים שרווחו בעולם בשנים הטובות שבין קץ מלחמת העולם האחרונה (בינתיים) להתפרקות ברה"מ (ע"ע קץ ההיסטוריה). מאנגולה, דרך וייטנאם, המזרח התיכון ועד אפגניסטן (של טרם טליבאן). אז המלחמות היו רחוקות (חוץ מאלה שלנו), נסתרות (חוץ ממהדורות חדשות סלקטיביות) ונסבלות (חוץ מאלה שלנו). ההבדל העיקרי הוא שהיום הכל הרבה יותר חשוף, שקוף ופתוח (לפחות כך נדמה לנו. יש עדיין הרבה נסתר והרבה מניפולציות). ההבדל העיקרי שהיום הנשק הרבה יותר אפקטיבי (טילים ורקטות, מתאבדים ומכוניות תופת, טרור עשה זאת בעצמך). ההבדל העיקרי שהיום הצדדים הרבה יותר פנאטיים (מה שכנראה לא נכון בכלל – החל מהגרמנים והיפנים שלימדו את העולם חוסר מעצורים מהו, דרך לוחמי הוייטקונג הדבקים במטרה עד מוות, ועד המוג'אהידין באפגניסטן – מורי הדרך של הכאוס). בקיצור, הכל היה אותו הדבר, ואין עבר כדי להתגעגע אליו.
ממשלת ישראל מזהירה: מלחמה, מלחמה, מלחמה (אבל אויבים, המתינו רגע, אנחנו עוד לא מוכנים). עוד סיבה לא להתגעגע לעבר.
עוד מסימני השעה: אני מת על זיתים סורים, גם באופן יחסי וגם אבסולוטי. אבל הסוחר בשוק טען באזני שהשם סורי הוא שיבוש והכוונה צורי, כלומר אלה זיתים מצוֹר שבלבנון.
מבט על נוף פראי שיד אדם לא נגעה בו. עצם הבטוי ממחיש את הניגוד שבין שניים. אפשר לדבר על נוף בתולי – ואז מגע האדם, מן הסתם ללא הסכמתו המפורשת של הנוף, הוא פשוט אונס. ועדיין אני זוכר את עצמי נוסע, על כביש, אי שם בנורווגיה, מביט סביב ומרגיש שאני האדם הראשון שאי פעם נקלע לכאן וחוזה בנוף הזה. ואפשר לראות את הפגיעה בנוף כצלקת. סימן שמשנה את המרקם ונשאר לתמיד. אבל גם צלקת היא לא תמיד אות קין. יש צלקות חינניות. אבל בעיקר, צלקות מספרות סיפור. כל צלקת חושפת מעשה שהיה, ולא כל צלקת היא שריד של רוע לב מכוון. יש צלקות של הצלת חיים, עם קו תפר ורוכסן מקווקו. וצלקות של זכרון ילדות על חלון נשבר, וכלב נושך, ומעידה במדגות, והן זוכרות ומספרות סיפור שאפילו בעל הצלקת כבר אינו זוכר. מפגש עם צלקת של אחר, תמיד מסקרנת, תמיד מסתירה סיפור.
צלקות בנוף אינן שונות. יש אכן צלקות מכוערות של רע לב בצורת רכסים מגולחים, יערות כרותים, מחצבות, מזבלות, נהרות מורעלים. אבל יש צלקות קטנות, חינניות, שכמעט הגלידו, שהפכו לחלק מהנוף, ובעיקר הן מסתירות סיפור.
נוף פראי שיש בו רמז לא פתור לפעילות אנושית הוא מושך ומסקרן אף יותר מהטבע שסביבו. הוא מכיל עדות אילמת לסיפור שאפשר רק לנחש. ובלבד שהוא שותק בפני עצמו, נעזב מאלה שבנו אותו. חורבות ארמון בלב יער. עיר רפאים. קיר אבנים מסותתות בלב שדה קוצים. מבנה נטוש לצד מחצבה ישנה, עם מסילות ברזל חלודות, שלד ספינה מתפוררת על החוף, כביש אספלט מוזנח משום מקום לשום מקום אחר, כתובת חקוקה בסלע, גל אבני ענק.
מלאכתו של הארכיאולוג היא אחת המרתקות שניתן למצוא. הוא חוקר את התעלומות שבאבן ומנסה לחשוף את הסיפור. החקירה הסקרנית היא תכונה מערבית מובהקת. בתרבויות אחרות חיים בצל חומות עתיקות כעובדה נתונה שאינה מעוררת שאלות. התשובות של הארכיאולוג מעניינות אך אין להן קשר לסקרנות. ללא שום הסבר או פרשנות, עצם המפגש עם אותה עדות אילמת מעוררת בנו משהו. שילוב של חשש, מתח, געגוע, רצון לקשר. אותם שרידים נטושים בלב הפרא מעוררים את האנושי שבנו, ממחישים את הבדידות הרגעית מול הסובב אותנו. הקיום הקצר לעומת הנצח של האבן. אין זה משנה, לצורך זה, אם מדובר בגל אבנים בן עשרת אלפים שנה, או כביש שנסלל בשנות השבעים. הקסם שם.
ככל שהיתה פחות ירושלים – אהבנו אותה יותר. כשהייתה מחוז דמיון בארץ רחוקה, היא הייתה ירושלים של מעלה, כמו שהנוצרים המחישו בקתדראלות המדהימות עם הויטראז'ים החלומיים. ובארצנו, במדינה הקטנה, אהבנו אותה עם הדרך המתפתלת והעלייה שובקת-הרכב לקסטל, ומשכנות העוני והגעגועים לכותל והקסם של מאה שערים. לשחרר אותה שחרר דמעות. אחר כך העיר גדלה וגדלה והפכה למפלצת חונקת.
העולים לרגל
בשנות השישים, לפני שנסלל כביש מס 1, עברה הדרך לירושלים בצומת נחשון שהיום איש לא יודע היכן היא. בתחנת הדלק שבצומת הייתה מסעדה, ובמסעדה הייתה מלצרית שהחזה השופע שלה היה לשם דבר בכל רחבי המדינה. עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ, וזאת הייתה האטרקציה העיקרית בדרך. נדמה לי ששמה היה שרה. (בדקתי נכון לעכשיו, כמעט חמישים שנה אחרי (כמו הביטלס) ועדיין תמצאו באינטרנט אנשים מדברים עליה). לו אני מדינת ישראל או ירושלים, הייתי מעניק לה אות כבוד ומוודא שהיא חיה בכבוד ובאושר. אגב מעולם לא ראיתי אותה.
הכיבוש הנאור (הכובש)
היה כיף לבוא לעיר העתיקה ב-1967, כשהסוחרים רודפים אחריך כמו בעולם השלישי, הכול בלירה, ואתה מרגיש כמו מלך גם אם אתה רק בן 10.
הכיבוש הנאור (הנכבש)
בארץ שבה אנשים רוצחים במקום בגלל ריב על מקום חניה, כמה אנשים היו מוכנים להרוג על כל אחד שהורג באמת? בארץ שבה אנשים מוכנים להרוג בגלל מקום חניה, כמה היו מוכנים להרוג בגלל השפלה במחסום? לא צריך שואה בשביל לייחל למותו של מישהו.
הכיבוש: יום ירושלים - 11/12/1917
חז"ל
עשרה קבין של ירושלים ירדו לעולם. תשעה לקחו אלה שלא אוהבים אותי ואני איני אוהב אותם. כשקדושה של מקום מחלחלת לאנשים, היא הופכת אותם לחומר רדיואקטיבי, עם קרינה מסוכנת. בכמות של מסה קריטית זה מביא לפיצוץ, אחרת סתם מתפורר לאיטו. ארבע ערי קודש בארץ ישראל, ואלו הן: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. (מ.ש.ל)
קורת גג
כשחברי הסטודנטים גרו בירושלים בדירה שכורה במרכז העיר, שלושה צעדים מבצלאל, הייתי מטלפן ואז יכולתי לבוא להתארח אצלם. אחר כך סיימו ללמוד וחזרו לשפלה, ובמקומם באה לגור בחורה חדשה, סטודנטית. הטלפון, שבאותם ימים היה נכס יקר והוסיף לדירה ערך לפחות כמו מרפסת עם נוף, נשאר. כך יכולתי לטלפן שוב לאותו מספר ולבוא להתארח בירושלים. איני זוכר את שמה, אבל תמיד אזכור אותה לטובה.
הדברים הכי טוב בירושלים
עגנון והסיפורים, עמיחי והשירים. עכשיו עגנון ועמיחי מתים. השירים והסיפורים חיים. אם אני קורא בהם במקום להיות בעיר אני אוהב את ירושלים.
ביום ירושלים
היום, שמצוין ברב פאר ותהלוכות, נפל במקרה על יום הניצחון על גרמניה. את היום הזה, שאין להפריז בחשיבותו, ציינו במקומות שונים בארץ במפגשים של וטרנים קשישים, עולים מחבר העמים עטורי מדליות, בחסות משרד הקליטה. השאלה היא הכיצד היום הזה, שצריך להיות היום החשוב ביותר בשנה הפך לאירוע של מרכזי קליטה? ההשערה היחידה שלי היא שכאשר חוגגים את היום הזה מעליבים את הגרמנים. בניגוד ליום השואה שם אנו מזכירים להם את היותם רוצחים ומנוולים, יום ה-V, מזכיר להם את תבוסתם והשפלתם. ומאז ומתמיד ידענו שמוטב להיות רוצח אכזר מאשר חלש ומושפל.
היום נדבר קצת על רגשות כחומר. אני יודע שבשנים האחרונות מסתבר יותר ויותר כי הרגשות שלנו הם כולם הורמונים – מולקולה כימית שנוצרת במקום אחד וזורמת, בעורקינו ממש, למקום אחר. אבל אינני בא לטעון שום טענה מדעית. רק מחשבות שחומרים אלה ואחרים מעלים בראשי. המדע, במקרה הזה, מספק בסך הכל הסבר לתופעות שאנחנו מכירים מאז ומתמיד.כאשר ההסבר מתיישב יפה עם מה שאנו חווים, הוא כזה שמתקבל באהדה יתרה.
הבה נבחן אם כן את חומרי הרגש. הרגשות, בהיותם חומרים , כמוהם כתרופות, או סמים, הנוצרים בגוף. על כן יש בהם נעימים ומרפאים ויש רעלים מסוכנים, ואם לדייק יותר - כמו בתרופות, המינון קובע.
נראה למשל את השנאה. כולם יסכימו שהיא רעל. השנאה היא סם. אבל סם שמחדד את הערנות, וממקד אותנו במשימה – מעין ריטלין מרוכז ויעודי. החומר היעיל ביותר לפרוק שנאה הוא נקמה. הנקמה נוצרת בן רגע, מחסלת את מאגרי השנאה ומתמירה אותם לסיפוק ואושר, בכך היא יעילה הרבה יותר מן האהבה. האהבה אף היא מביאה לאושר וסיפוק, אך אין לה השפעה על השנאה. היא יכולה רק למהול אותה. צריך הרבה אהבה כדי שהשנאה תפסיק להשפיע. מה שקשה יותר – דרושה אספקה תמידית. כשנוצר מחסור באהבה, שָבה השנאה ומציפה את העורקים. מסתבר שהיא יותר עמידה. זהו אחד ההסברים לכך שהאהבה היא סם ממכר. אבל בחינה קצרה מלמדת שסכנת ההתמכרות נמצאת בכל מקרה. בעיקר כאשר צורכים אותה במינון גבוה. האהבה היא הסם הממכר ביותר והגמילה ממנה קשה ועל כן היא מסוכנת מאד. אין פלא שבהרבה מדינות היא הוצאה מחוץ לחוק. הזהירו את הילדים והישמרו בעצמכם.
הטינה היא שנאה מרוככת. אדולן של שנאה. אמנם משמשת תחליף אבל זה לא זה. אין לה דבר מן היתרונות של השנאה. הנקמה יכולה לפרק גם אותה, אבל הבעיה היא שנקמה קשה מאד לייצר והיא יקרה מדי. בדרך כלל, אנשים יעדיפו להמנע ממנו, וישארו עם השנאה והטינה.
הכעס, אם חושבים על זה, הוא דווקא מצוין. חומר פעיל שמנקה וממיס רגשות רעים, ותוך כדי מתפרק בעצמו. הוא עוזר למנוע הצטברות של טינה שנאה, ועל כן הוא יפה לבריאות. יחד עם זאת, כעס שנוצר כך סתם, אם אין לו מה לפרק, גם הוא נשאר בגוף וגורם לכוויות. היזהרו מעודפי כעס לא מנוצלים.
לחמלה יש אפקט מרגיע, עד כדי פגיעה בחושים ואובדן קשר עם הסביבה. אולם, באופן מפתיע מסתבר שלחלק גדול מהאוכלוסיה יש חסינות מפניה.
הרעל המסוכן ביותר הוא הקנאה. מי שזורמת קנאה בעורקיו נדון לסבל, כאבים, ואי-שקט. לפעמים מתבלבלים באבחון בין הרעלת קנאה וכלבת. יש לו, לרעל הקנאה, תכונה מיוחדת שהוא מייצר את עצמו מחדש ומסרב להתפרק. הוא מתפתח היטב דווקא בנוכחות אהבה (כנראה משהו שקשור בלחות), אבל מסתבר שיש לו השפעה מקלקלת, והאהבה, בהשפעת הקנאה הופכת לחומר אחר, לא יציב, ובמקרים קיצוניים לשנאה ממש.
על הדכאון והיאוש אין צורך להסביר דבר.
אבל בואו נדבר על החומר שמפרק אותם. החומר החשוב ביותר בגוף. זה ששומר עלינו מכל רע. חומר הפלא שמפרק כל חומר אחר, ובפרט כל חומר מזיק. אבן החכמים של כל הרגשות. החומר היחיד שמרים אותנו מהמקום הנמוך ביותר ומציל מכל פגע. החומר המרחיק מסכנות, בעיקר דמיוניות. החומר העושה את ההבדל בין חיים למוות, ששום דבר אינו עומד בפניו. החומר שעושה את החיים בגיהנום לנסבלים ואפילו ראויים. החומר שרק בזכותו נאמר "מותר האדם מן האלוהים". ההומור.
כה אמר הנידון למוות בבקשתו האחרונה – "תנו לי מנה יפה של הומור".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
