כל הדברים גדולים כקטנים

יש שני סוגי נושאים שרק קשישים כמוני מבינים מיד אך הצעירים זקוקים להסבר נוסף. האחד הוא עולם העבר, עם או בלי נוסטלגיה. אם אגיד "מצעד צה"ל" יש מי שיבין מייד אך יש מי שזקוק להבהרות. הנושא השני הוא סוגיות קשישוּת למיניהן. אז להלן הסבר קצר – בדיקות תקופתיות הוא מבחר בדיקות רפואיות אשר נהוג לערוך למי שבריאותו הוא מקור אפשרי לחולשתו. במקומות עבודה רבים חלק מהדאגה לעובדים המתבגרים היא לאפשר להם את אותן בדיקות. כך מצאתי את עצמי השבוע בבית החולים רמב"מ. 

בכניסה לבית החולים ניבט אליך דיוקנו המוכר של הרמב"מ. הוא מוכר היטב לא רק מהימים המעטים בהם כיכב על השטר של אחד ש"ח (ולפני כן אלף שקלים (ולפני לפני כן עשרת אלפים ל"י)), אלא הרבה קודם לכן, מודפס על הכיפה שהייתי חובש בילדותי בלכתי עם אבי לבית הכנסת. למרות עתיקותן של החוויות אני בטוח שדווקא כאן אין קושי לצעירים וכולם מכירים היטב את דמותו ואם למשל יופיע האיש בפתח ביתכם ויגיד "שלום, אני הרמב"מ", מיד תאמרו, "כמובן. מי לא מכיר אותך?".

אך במחשבה שנייה, התעורר אצלי חשד קל. הרי כל התמונות של הרמב"מ זהות, וזה משום שיש לו רק תמונה אחת, כמו אותם צילומים עתיקים בחום לבן של הסבתא רבא. בימים ההם, הלכו פעם אחת בחיים לצלם, או לצייר הדיוקנאות. אפילו למונה ליזה יש רק דיוקן אחד. דווקא כשיש דיוקן יחיד מאד קל לזהות כל מופע שלו. לכן, מיד בכניסה לבית החולים זיהיתי את הרמב"מ. במישור הפרקטי, לעומת זאת, זאת בעיה. התמונה היחידה התקבעה אצלנו, אבל בעצם אין לנו שום מושג איך באמת הוא נראה. בלי הטורבן והזקן אין סכוי שהייתי מכניס אותו הביתה, ואם כך, כל אדם בעל זקן מטופח וטורבן הולם יכול להתחזות לרמב"מ. חכמים – הזהרו מחקויים.

המכון לבדיקות תקופתיות לא נמצא במבנה המרכזי של בית החולים, זה עם התבליט של הרמב"מ, אלא במבנה אחר, ישן. הירושלמים שבינינו אולי רגילים להתקל במבנים יפהפיים ועתיקים אשר התואר היחיד ההולם אותם הוא "ממש חוצלארץ". בשאר הארץ הם קצת יותר נדירים ועל כן הביקור במכון לבדיקות תקופתיות מומלץ לכל אחד. מבנה אבן מרשים, עתיר קמרונות, עם חצר פנימית גדולה ובה גן קטן. אני לא בטוח אם העובדים במקום חשים את יחודו של מקום העבודה בו זכו, אך אני מקווה שהוא מפעיל עליהם את השפעתו, ירצו או לא. אם אי פעם תרצו לצלם סרט שעלילתו במקום ובזמן אחרים תחשבו על המקום הזה. רק שימו לב שצינורות הכבוי והמזגנים לא יכנסו לתמונה.

במסדרון מתקן שתיה ואני ניגש לשתות מים קרים. כוס חד פעמית שקופה. קטנה מאד. אני שואל את עצמי האם יש קשר בין כוסות השתיה לכוסות של בדיקת השתן. יש קשר עקיף. לבדיקת שתן משמש היום ציוד חד פעמי שפעם היה נגיש רק לאסטרונאוטים בנאס"א. אתה מקבל צנצנת קטנה עם מכסה מתברג. לאחר שמילאת את הצנצנת וסגרת את המכסה אתה מסיר את המדבקה שעל המכסה. תחת המדבקה מתגלה חור. המכסה שולח שלוחה, מין צינור המגיע לתחתית הצנצנת. בתחתיתו של הצינור מאיימת מחט קטנה. כעת אתה לוקח את המבחנה שצורפה לסט והיא פקוקה בפקק גומי שמרכזו דקיק. את המבחנה אתה דוחף אל הצינור שבמכסה, ראשה כלפי מטה, ואז נפגשים המחט שבתחתית עם הגומי הדק שבמבחנה. לגומי אין שם סכוי וכעת נוצר חיבור בין חלל המבחנה וחללה של הצנצנת עתיר הנוזלים. כאן נכנס לפעולה הוואקום שמילא את המבחנה עד עתה והופך אותה למשאבה ותוך שניות אחדות היא מתמלאת נוזל בהיר צהבהב. כל בית החרושת החד פעמי הזה מגיע בסופו של דבר לפח הזבל. חשבתי שצריך לרשום את כל ההסבר הארוך למקרה שתזדקקו לו. אני מאד חששתי, כי לאחר שקיבלתי תדריך קצר נאלצתי לבצע את כל התהליך לגמרי לבדי, ואם הייתי מתבלבל או טועה? בכל אופן, את הכוסות הקטנות, הישנות, באמת שכבר לא צריכים שם, אז טוב שמצאו להם שימוש.

בכלל, שמתי לב לדבר מוזר. משהו שהטמיעו בנו מילדות ופשוט פועל. אני מסתכל על השלטים ורואה ציור סכימטי שמתאר גבר ואשה עומדים זה לצד זה (מכל מקום, דמות אחת בחצאית ושניה במכנסיים). ומה אני מסיק מכך? שבמקום הזה אני יכול לעשות את צרכי. מעניין מה יגיד על זה האורח מהמאדים.

אחר כך ראיתי פרחה. האם העובדה שהגברת השזופה עם הבגד הלבן והבלונד באה למשרד להתלונן על הבוקר וקוראת לפקידה מותק עושה אותה לפרחה (במובן הרע של המילה)? לא. אבל כשיושבים וממתינים לרופא, וכל אחד בתורו יוצא וקורא בשמו של המוזמן הבא, וכשאני שומע את שמי מוזכר מבעד לדלת הנפתחת, ואותה גברת יוצאת והולכת בלי לומר מילה, כי היא פשוט סיימה את עניניה, זאת בעיני פרחה (במובן הרע של המילה). למה דוקא פרחה ולא שם תואר אחר? כי זאת לא הפעם הראשונה שאני נתקל בקו הזה, והסטורית זה מתקשר לי לפרחה.

המערכת עובדת ביעילות ובזריזות. אחרי כל בדיקה חוזרים עם התיק למשרד ומיד יוצאים למשימה חדשה, כיד הרופאים והבודקים הזמינים. רופא ועוד רופא ואני יוצא למשימת צילום. רנטגן. אני נכנס למעבדה והטכנאי מעמיד אותי מול לוח הצילום וניגש לצלם. משהו נראה לי מוזר. כשבודקים אותך, את החזה, תמיד מבקשים להוריד את החולצה. וכאן הוא שכח. אהה! במחשבה שניה, אם השיקוף מצליח לחדור דרך עורי ובשרי, מהי עוד חולצה דקה עבורו? לשיקוף חזה אין צורך להוריד את החולצה. בנות ישראל שמעו והסכיתו! אם מבקשים מכם להוריד את החולצה לצילום רנטגן, הבקשה נובעת רק מאהבת מרדכי (מרדכי זה הטכנאי, והוא אוהב את החזה שלכן).

שלב הגמר. בית המוות. המשימה האולטימטיבית. ההליכון. בדיקת א.ק.ג במאמץ. עולים על ההליכון, ובכל שלוש דקות עולה השיפוע בשני אחוזים והמהירות בשני קמ"ש, עד שהדופק יתחיל לשיר. בשנים קודמות, תמיד יצא שהכושר הגופני שלי משביע רצון. כששאלו אותי אם אני עושה פעילות גופנית הייתי עונה "כן. כל שנה אני ברמב"מ, הולך על ההליכון". השלב האחרון מחייב ריצה בשיפוע של שמונה עשר אחוזים והוא כבר מוציא את הנשמה. לאחר שקיבלתי אישור לסיים את האימון המשכתי עוד קצת. כשהתעייפתי הצצתי בשעון וראיתי שהוא מציין 45 שניות. ביקשתי לעצור את המכשיר כשנגיע לדקה. להפתעתי, אותן שניות קצרות היו קשות ומפרכות וככל שלא עברו קרעו לי את הצורה. מעניין אם זה קשור לשיטת האימון השנתית שלי.

זהו. תמו הבדיקות. על פי התוצאות עברתי בהצטיינות. מכל אוסף הבדיקות אין שום רמז לעתיד על סיבת המוות שלי.

לסיום עוד כמה נקודות מבט מעניינות. תחילה, הנה המונה ליזה כפי שהיא, אבל נמתחת לתוך הקצה המוכר שלה. החיוך

או הפנים

הדוגמאות שכאן מפסיקות להתייחס למונה ליזה כאל ציור דו מימדי. בעצם, הן בדיוק מתייחסות לציור הדו מימדי, על ידי כך שהן יוצאות החוצה מאותה ממלכה אל התלת מימד בדמות בובת חרסינה או פסל במוזיאון השעווה.

ברגע שמוסיפים את המימד השלישי, זה שמקרב אותה אל המציאות, אפשר לחקור ולשחזר את פניה מכל כיוון (אולי השחזור הלא מוצלח הזה הוליד את הרעיון שהמדובר בכלל בגבר)

בואו נצא קצת החוצה. הדמות של מונה ליזה, עם הבגדים הכהים וההצללה המיוחדת מתאימה מאד לגירסא בשחור לבן (ללא אפורים), ויותר מכך, מתאימה לשבלונה של מרססי גרפיטי. ואם יצאנו לרסס אותה על הקירות, גם כאן אפשר לגוון ובגדול.

ביותר גדול

והכי גדול

יצירה כל כך מוכרת יכולה לשמש חומר מצוין ליצירה אמנותית, כמקור חיקוי למתלמדים...

וליצירות מתוחכמות  יותר

אפשר למצוא לה כל מיני תחליפים ומחליפים ותמיד יהיה מבחר של חיות

לפני שנסענו לצרפת עם הילדים עלעלנו במספר ספרי טיולים בחנות. היה שם ספר שהתמקד בטיול עם ילדים והיה בו פרק על הביקור בלובר. היו בו הנחיות מפורטות מרגע הכניסה – ישר, שני אולמות, ימינה במדרגות, עד סוף המסדרון, דלת שניה ימינה, שוב ימינה, לחצות את החדר וזהו – שם המונה ליזה. אחר כך, באותה הדרך חזרה החוצה. הציור הכי הכי שכל ילד מכיר ורוצה לחוות.

היא כל כך מוכרת שאם נראה אותה במקרה ברחוב או בשוק, אפילו בתחפושת, נזהה אותה מיד. ואם היא תחלה ויביאו לה מחליפה מיד נבחין גם בכך.

אז מה היה לנו? יש את הפנים, המאוד מיוחדות, שלא דומות לאף אחת (חוץ מכמה דמויות בציורים אחרים של ליאונרדו), ובעיקר העיניים.

התנוחה, ובעיקר הידיים. הבגד הכהה עם המחשוף הריבועי והנוף ברקע עם הנהר התכלכל. אלו האלמנטים. זה המקור. כולם מוזמנים למשחק הוריאציות.

המשחק הפשוט ביותר הוא לקשקש על המקור.