מרגלית צנעני קצפה על השימוש במונח "פרשה". "פרשת ילדי
תימן". היא תובעת לא פחות מ"שואת העדה התימנית".
כל אחד רוצה שואה משלו, אבל כבר מזמן הוחלט
- שואה יש רק אחת. צריך לבחור כאן מונח אחר.
והפרשה שלא מניחה, סיפור הקונספירציה של זקני ציון, אלו שפעם הקימו את המדינה
ועמדו בראשה, והם מואשמים במעשים איומים שגם תכננו וביצעו וגם טרחו להסתיר
ולהעלים, והציגו את עצמם כצדיקים ושיות תמימות, ומה הפלא שקשה לאוזן לשמוע וללב
להאמין. אבל אם נפתח הסדק, ונסדקת האמונה העיוורת, וכל ההאשמות באמת יסודן –
צדיקים מטעם עצמם ופושעים חסרי רחמים כלפי האחר שלרע מזלו נקלע לתפקיד הלא נכון, אין
מנוס מלהשאר עקביים, ולקבל אחת ולתמיד את "גירסת הנכבה" לגבי מה שהתחולל
כאן שנים אחדות קודם לכן. ומי שרמס את התימנים, את הערבים על אחת וכמה. וכל
הציונות, ובעיקר הקמת המדינה, ראשיתה בחטא גדול והמשכה בשקרים והכחשות. והנכבה
היתה, ועוד איך.
ואין דרך ראויה ונאותה לסגור את המעגל הזה מאשר בשימוש במונח האחד
המגדיר את מהותו של הציוני הפושע – הנכבה. מעתה יש לדבר על "הנכבה של ילדי
תימן".
ובאותו עניין כותב יפה נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": "מי שמאמין שבמסמך סודי של ועדה הוא ימצא תשובה שתסתור את הדו"ח הגלוי שלה, לא מבין בדו"חות של ועדות. לכל היותר הוא ימצא שמות"
נתחיל במחשבות ודמיונות, הקרוייות גם פנטזיות. ובכן כל אחד, ובודאי כל
אחת יכולה לחלום ולפנטז ולרצות מה שתרצה – ובכלל זה לרקוד עירומה על הבר ולהזדיין
עם מי שתרצה לעיני מאות צופים.
וזכותה של כל אחת לממש את הפנטזיה, משום שהיא לא פוגעת באף אחד. אם היא
נהנית זה עניינה, ואם היא בוחרת לצרף שותפים להנאתם זה עניינה, ואם עוד אלף צופים
נהנים זה עניינה וזאת זכותה. ואם כדי לעשות זאת היא זקוקה לעידוד וחיזוק חיצוני של
אלכוהול ומוסיקה מתאימה היא יכולה. מן הסתם, זאת התנסות חזקה וקיצונית, עם הרבה
ריגושים. יש מי שעושה באנג'י ויש מי שמזדיינת על חפשי הבר.
ומכיוון שפעילות מהסוג הזה אינה מקובלת ואינה מתקבלת ברב מקומות הבלוי
בארצנו ולא רק בארצנו טוב שיש וטוב שיהיו מקומות כאלה שיאפשרו למי שרוצה לעשות מה
שהוא רוצה כל עוד אינו כופה זאת על אחרים. וקיומו של מקום כזה, ומה שהוא מאפשר,
זאת עסקת WIN WIN.
אבל, דווקא משום שמדובר בפעילות שיש בה איבוד שליטה מסוים, וחשיפה
רבה, ואפשרות לפגיעוּת, תפקידו העיקרי של מקום כזה הוא לספק סביבה בטוחה ומוגנת,
ולעמוד על המשמר בשבע עיניים, ולא לאפשר שימוש וניצול לרעה על ידי אף אחד. מקום
כזה הוא בדיוק כמו אתר הבאנג'י שאוי לו אם לא ישתמש בציוד הבטיחותי ביותר ואם לא יפעיל
אותו בצורה המקצועית ביותר. למעשה זה תפקידו העיקרי ובעבור זה הוא מקבל את התמורה המכובדת. הקפיצה והריגוש עצמו - הם כבר בחסות איתני הטבע.
ההגנה שמקום כזה, שנקרא לו המועדון, צריך לספק היא בבחינת מקום מקלט.
מרחב מוגן. עולם סגור ומנותק מזה שבחוץ. בועה בה מתקיימים חוקים אחרים, ובה אפשר
לעשות דברים אחרים, והיא חייבת להיות מופרדת ומבודדת וסגורה ואטומה. במקום כזה
אסור לאף אחד לצלם, וודאי שאסור להוציא צילומים ממה שקורה במקום. שום דבר לא יוצא
החוצה.
מהבחינה הזאת, מקום כמו אלנבי 40 הוא חשוב ונחוץ, אך האופן בו הוא
פועל ומתפקד מופקר ופרוץ. הוא לא נכשל במקרה. הוא עקום ורקוב מראשיתו. על כן
הוא צריך להסגר ולהתפרק ומקום אחר צריך לקום על חורבותיו.
האימרה הידועה אומרת שבמקום בו מחלקים הרבה צל"שים כנראה שהיו
הרבה כשלונות. זה נכון, אבל לא רק צל"שים. גם האשמות והתחמקויות מהאשמות,
ועיקר העיקרים – ועדות חקירה. כי עומק החקירה כעומק הכשלון. המושג ועדת חקירה הפך
לבן חוקי בשפה אחרי הכשלון של מלחמת יום הכיפורים, והשם אגרנט נחקק בעמוד הראשון
של תולדות המלחמה ההיא. וועדת וינוגרד חיפשה אשמים לאחר הכשלון של מלחמת לבנון
השניה. אף ועדה לא חקרה את הראשונה (רק את הטבח בסברה ושתילה שהיה פשלה גדולה). ולא
את מלחמת ששת הימים. וזאת הטעות הגדולה של היום השביעי.
היום, 5 ביוני, יש שחוגגים את יום ירושלים ויש שזוכרים את פרוץ המלחמה
ההיא שנמשכה 6 ימים אך הוכרעה בתוך שלוש שעות. את הנצחון המוחץ לא חקרה שום ועדה.
ואי אפשר שלא לרצות לחשוב שאילו קמה ועדה כזאת, ומזהה את האשמים, המתחזים,
הנוכלים, הרוצחים והשחצנים, ואילו יושמו מסקנותיה, לא היינו חייבים את מלחמת יום
הכיפורים ולא את ועדת אגרנט וכל ההיסטוריה היתה אחרת.
אבל אם משחקים בכאילו, די ברור שגם אם היתה ועדה כזאת, היא לא היתה
מבינה את המהלך שקרה, ולא היתה מזהה שהסוס הנהדר שהשאיר מאחוריו האויב במנוסתו הוא
מלכודת שמצליחה פעם אחר פעם. ואם היתה מזהה, ברור שאף אחד לא היה מקשיב ומיישם.
ובכל זאת, חשוב לזכור, שוועדת החקירה שלא היתה אחרי ששת הימים היא חשובה לא פחות
מזאת שהייתה אחרי יום הכיפורים. אולי יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
