כל הדברים גדולים כקטנים

(הפסקת אש ופנייה ליסודות אחרים)

לפני חדשים אחדים (זה נדמה כמו שנים, או תקופות חיים) קראתי את הספר רחב היריעה והמעניין-אך-בהחלט-מייגע "המטוטלת של פוקו".

המספר, איש משכיל מאד, בעל ידע עצום, ומעבר לכך – יודע לשבת בספריה, להתייגע ולחפש, מוצא לעצמו פרנסה זמנית. הוא פותח משרד יעוץ לחוקרים וסטודנטים. כאשר הם נתקלים במושג שאודותיו אין להם מושג, הם פונים לקזובון, והוא, תמורת תשלום סמלי יוצא למסע אל תוך עולם האסוציאציות האנושי. בפרט, הוא לומד למצוא קשר בין כל שני עניינים שאין ביניהם לכאורה דבר משותף.

ממש כמו כותב הבקשות בכיכר העיר, משלח ידו ופרנסתו של קזובון נכחדו מהעולם. היום, כל שאלה שתעלה בדעתכם תוביל הישר לגוגל ומשם לויקיפדיה וחסל סדר חיפוש.

איפה הם ימי האנצקלופדיות? הימים בהם הידע היה ארוז במחסן ענק ומאובק ורק מי שמילא את ראשו בשטויות ידע למצוא שם את ידיו, רגליו ואת פיסת הידע הדרושה.

ואף על פי כן, גם בעידן הזה, הידע זמין ונגיש, אך החיפוש הוא יוזמה מטעמה של הסקרנות האנושית.

הנה, עוד מעט אחוד לכם חידה. הפתרון יהיה קל מאד. העתק/הדבק/הקש וגוגל יחפש. אבל כדי ליצור את החידה עדיין יש צורך לשוטט בין מדפי הידע ולמצוא, כל אחד לפי דרכו, מטעמים חדשים.

הנה דבר יפה שגיליתי עכשיו, בשיטוטי. מדובר בחלק מהספד.

החידה היא "מי ספד למי"? (ותמסרו ד"ש לגוגל).

"נפל בחלקו, באחד המשברים העילאיים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם - אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול וודאי במחיר אישי".

(התשובה למטה, במהופך על מהופך)*

מטה גוגל 1.0 (בשורה שניה, שלישי מימין, ויקיפדיה)

  פורטיסחרוב - אין קץ לילדות

אז עצרתי לרגע ושקלתי ברצינות את הרעיון להדברות עם החמאס ולנסות להגיע איתו להסכמות ולהבנות.

כאן נכנסים לתמונה הנאצים. (הם הרי כבר לא טאבו וכבר לא שייכים להיסטוריה, וחייבים להסכים שהמרחב הפוליטי-לאומני בארץ הוא כבר נאצי בדרגה של-1930 (מה שמעמיד את החמאס בדרגה של 1941 לפחות)). אין מנוס אלא לדמיין משא ומתן ופתרון מדיני עם הנאצים.

עשיתי זאת וקיבלתי תוצאות מפתיעות.

צ'מברליין, איש חזון, ויתר להיטלר על חבל הסודטים, טריטוריה לאומית גרמנית שמשום מה נמסרה דווקא לצ'כוסלובקיה, והביא שלום, ללא יריה אחת וללא שפיכות דמים. שנה אחר, ב-1939 פלשה גרמניה לפולין. כיבוש פולין היה מוסכם ומתואם עם ברית המועצות, אך למרות שהתרחש במזרחה של אירופה החליטו בריטניה וצרפת לפתוח במלחמה ששטפה בהמשך את העולם והביאה למותם של שישים מליון בני אדם.

"When you have to shoot! don't talk"

(Winston Churchill)

אילו בחרה בריטניה בפתרון המדיני, ברוח צ'מברליין, כל זה היה נמנע. פולין היתה הופכת לשטח חסות גרמני רוסי, ובעקבותיה, בהסכמה, כל מזרח אירופה (בדיוק כפי שנעשה לאחר המלחמה, אלא שאז נמסר כל השטח לחסותו של סטאלין). היטלר, למרות בני בריתו שלחופי הים התיכון – איטליה וספרד, לא היה תוקף את בריטניה, שאותה העריץ, ואף משאיר תחת השפעתה את מערב אירופה – צרפת וארצות השפלה (למעט תיקוני גבול קלים אך הכרחיים עם צרפת). ערי בריטניה לא היו מופצצות. צרפת לא היתה נכבשת. בלגיה לא היתה נרמסת. מערב אירופה היתה פורחת כמו שוודיה ושוויץ שבחרו בנתיב המדיני, נשארו ניטרליות, ועשו הון רב. אדמת אירופה היתה יכולה לשקוט ארבעים שנה, ובמקום שישים מליון היו מתים רק ששה.

אבל בריטניה הלכה בדרך הדם, היזע והדמעות, והיתר היסטוריה.

אז כן, אני חושב שהחמאס נאצי, והבחירה היא בין דרגה 1938 ל-1945.

________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

צ'רצ'יל מחרחר מלחמה

משהו בקצב של הימים האלה גרם לי להיות פעיל, כמעט באופן בלעדי, בפייסבוק. כמות המלל הוציאה את הגננת שבי, מתקומם על
חטאי-מילים, מכל הכיוונים. מנסה לתקן משהו. מוסיף שמן למדורת השפיות.  הנה כאן, מקבץ קטן.

סיפור אינדיאני - גירסא 2.0

ערב אחד סיפר זקן חכם אחד לנכדו על המאבק שמתרחש בתוך האנשים פנימה.

הנכד שתק וחשב על דברי סבו במשך זמן מה, לאחר מכן שאל את הזקן: ´ובעד איזה זאב אתה?´

רגע של עברית:
שיגרה - מלשון שיגור

המכשיר שבטנק ינצח

בהם, משהה תגובה בעוד שנייה.

ממש כמו במתקפת זומבים. קשה להפנים שהם לא משלנו וצריך להרוג אותם.

כמו בוורטיגו, כשחייבים לעבור לטיסת מכשירים בניגוד מוחלט לאינסטינקט.

שלושה סטטוסים שנכתבו ונמחקו:

2._______________________________________________________________________________________________________.

זה יכול לפגוע בהרבה אנשים (אילו היו לי הרבה קוראים)

מכרה זהב?

"כיפות ברזל"

עקב ההצלחה המבצעית המוכחת, צפויות עסקאות ענק של מכירת המערכת לכל מדינות העולם... העומדות..... בפני ....... התקפת ................ רקטות

טוב, בעצם....אין קליינטים. ככה זה.

הקץ לנשק

בעולם לא מדבר עליה -

כניעת החמאס.

אלוהים ביקש למסור שהוא מאד מתעניין במה שקורה כאן *

 * וגם שהוא מודאג

דמיון מודרך -

עזה צפופה עד אפס מקום. עזה סגורה ומסוגרת. המלחמה עזה ולפליטים אין, פשוט אין לאן לברוח.
ישראל פותחת את שעריה, קולטת מאה אלף פליטי קרבות בשטחה, סמוך לגבול. שם, סוף סוף, הם חסינים מזעמן של ההפצצות, ויכולים לנוח עד שוך הקרבות.
אבל אז הם מתחילים להפגע מהמרגמות והרקטות שיורה החאמס אל מעבר לגבול (שלפתע מסתבר שאם אם פוגעות הן יכולות לקטול הרבה חיים). ישראל חוזרת ומאשימה את החמאס שהוא יורה על אזרחים, אפילו אם אלו בני עמו, ודורשת ממנו לחדול.
ובבירות העולם הפגנות זעם נגד ישראל המשתמשת בפליטים כמגן אנושי, ונציבות האו"ם מכריזה על עוד פשע מלחמה מובהק מצד ישראל.
והפליטים, מה הם אומרים - "סוף סוף מימשנו, ולו מעט, את זכות השיבה".

רוצים תיאורית קונספירציה?

כולם שואלים איך זה שידעו על סכנת המנהרות ולא עשו כלום.

וכולם רואים איזה מבצע צבאי מורכב וקשה ויקר, ואיזה הרס ונזק, ואיזה מחיר בחיי אדם, אזרחים וחיילים נדרש לזה.

וכולם מבינים שאין שום סכוי שבעולם שאפילו אחוז אחד בציבור, שלא לדבר על העולם, היה מקבל בהבנה שלא לומר תומך, שלא לומר מסכים, שלא לומר מגנה בכל תוקף את המלחמה הזאת לו התחילה ככה סתם ביזמתנו.

וכולם יודעים שאיום לא-ממומש אף פעם איננו טיעון משכנע בקרב ציבור שוחר שלום ושקט, וההיסטוריה מלאה מלחמות שבדיעבד מכים על חטא שלא נפתחו קודם, ובראשן מלחמת העולם השנייה

ולכן אין שום דרך אלא לפעול לאחר שהחמאס יעשה שימוש במנהרה כזאת וימחיש את האיום

ואין שום דרך לכך אלא ללחוץ על החמאס חזק מאד וקשה מאד כדי שיתפתה ויעשה שימוש ב"נשק יום הדין" שלו

ואין שום דרך לכך אלא בלחימה הולכת ומתגברת עם מכות קשות במתאר "ירי הרקטות והתגובה"

ואין שום דרך לכך אלא בהתפתות החמאס לירי רקטות מאסיבי

ואין שום דרך לכך אלא בהפעלת לחץ גדול על החמאס

ואין שום דרך לכך אלא בניצול הזדמנות (ויפה שעה אחת קודם)

והחטיפה והרצח העניקו את ההזדמנות

והחמאס הגיב כמו אוטומט רצחני

המחדל

חשבו שזה לא נורא. אמרו - זה בטח יסתדר.

אנחנו חזקים. נעמוד בזה.

זה לא איום אסטרטגי. זאת לא סכנה קיומית.

כך הלכה וצמחה הסכנה מתחת לפני השטח עד שהתפוצצה לנו בפרצוף.

עכשיו אולי כבר מאוחר

הימין הגזעני, האלים, הפונדמנטליסטי, השתלט על המרחב הציבורי.

Recycle

לרענן את הגדר ב"מחנה חולות"

לעבור לשיטה של ג'וליאני (שהיא שיטת הניקוי של הרקולס) - אפס סובלנות וישר לכלא

יתרונות -

1. נקוי הרחובות והמרחב הציבורי מכל הזוהמה שפשתה בו

2. ישיבה בכפיפה אחת של המסיתים והמתלהמים משני צידי הגדר אולי תגרום להם לדבר אחד עם השני

3. או להרוג אחד את השני

לאט לאט

 עוד לא אבדה תקוותנו

ולא שפיותנו
אם כי
זאת גם זאת
מתכווצים
כמו מוחו
של חולה אלצהיימר

ההיסטוריה חוזרת 

עבור רבים בעולם, וגם בארץ, התמונות מעזה מזכירות את גטו וארשה הבוער.

לי הן מזכירות את ברלין המופגזת.

כך או אחרת, אני לא מצליח להזכר במחאות נגד מה שקרה. לא בוארשה. ולא בברלין.

חלוקת תפקידים 

האנטי-ציונים רוצים לסלק רק את היהודים בארץ ישראל.

האנטישמים רוצים לסלק את היהודים משאר המקומות.

לפעמים הם דורכים אחד לשני על הרגליים. אבל הכל רק ברוח טובה.

__________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

קצת הרחק מענייני הימים האלה.

הכל התחיל ערב אחד בפייסבוק כאשר מישהו שיתף את השיר הזה, מן הסתם כרמז אקטואלי. זה שקישר את הקישור כתב "יהורם גאון – דון פרנצ'סקו", אך קל להבחין בקולות נוספים מצטרפים אליו, כך שהלכתי לבדוק. ביוטיוב אכן נאמר כי השיר שאת מילותיו כתב חיים חפר והלחין יוחנן זראי (כמה קסם יש בכל אותם צמדי יוצרים שלמדנו להגות ממש כצירוף בלתי ניתן לשנוי – נתן יונתן ונחום היימן,  אהוד מנור ומתי כספי, חיים חפר וסשה ארגוב (אה, אז בעצם יוחנן זראי לא קשור. אבל יש לו כמה לחנים נפלאים. נצא רגע מהסוגריים ונקדיש כמה מילים ליוחנן זראי).

זראי שייך ל"מאפייה הונגרית", מקבץ יוצרים ילידי הונגריה שפעלו בארץ בעשורים הראשונים לקיומה (שהידוע בהם הוא אפריים קישון). ב-1971 עזב זראי את הארץ ועבר לחיות במדינות בהן האקלים התרבותי יותר נח, כמו גרמניה, הולנד ושוויץ. בתקופה שפעל כאן הספיק להותיר חותם בזכות כמה מהלחנים היפים והמכוננים של תרבות שנות השישים (כמובן שנות השישים אינן הסיקסטיז).

הנה רשימה חלקית שליקטתי (חלקם רק למבינים/ותיקים. לאחרים, הזדמנות לחפור ולחקור. הנאה מובטחת) – "רוח סתיו", "כוכב הצפון", "אחי הצעיר יהודה", "מי שחלם" (הופיע כאן בפלייליסט), פסקול הסרט "סאלח שבתי", כולל "משיח הזקן" (שהופיע כאן ב"זוגות"),  "שיר הקטר", "הסלע האדום", "שיר ההד", והשירים בביצוע אשתו דאז ריקה זראי (למבינים/ותיקים) כמו "קול אורלוגין" ו"גן השיקמים". (והנה הרשימה המלאה (אולי)). (אם תרצו גם לשמוע, אפשר להכיר כאן כאן. אני הייתי טורח למצוא את הביצועים המקוריים).

אם כן, את השיר "דון פרנצ'סקו" כתב חיים חפר והלחין יוחנן זראי. אבל מעניין יותר, נאמר (וצילום עטיפת התקליט סיפר) שהשיר מתוך ההצגה "שורש כל רע". את השיר זכרתי מן הרדיו אבל ההצגה לא אמרה לי דבר.

והנה, בצידי העמוד, היכן שיוטיוב מציע קטעים נוספים, הבחנתי ב"שורש כל רע – נשים". אמנם זאת יכולה להיות אמירה בפני עצמה, אבל חשדתי שמדובר בשיר שאני מכיר (ולא שמעתי כבר המון המון זמן) כך שעברתי אליו. בעוד אני נהנה להקשיב מצאתי בדף הזה כמה פרטים נוספים –

שורש כל רע –  "נשים"

מילים: חיים חפר.
לחן: יוחנן זראי.
השחקנים והזמרים: יהורם גאון, יוסף כרמון, חנן תרשיש, יוסף (בומבה) צור, מרגלית אנקורי .

"להקת "שורש כל רע" הוקמה לשם הפקה חד פעמית על פי מחזה של ניקולו מקיאבלי (1489-1527). ה"מוטו" של חייו ויצירתו היתה כי האדם באשר הוא, נולד והולך לעולמו כאיש שפל והדרך להצלחה אישית מותנית בניצול מקסימלי של עובדה עצובה זו." - נחום נחצ'ה היימן.

 יצאתי אם כן לחפש. ויקיפדיה הצביעה עליו תחת הערך "מועדון החמאם", ברשימת התכניות שהועלו בו, וסיפר כך –

"שורש כל רע " - נכתב על ידי חיים חפר, דן בן אמוץ ויורם מטמור לפי המחזה לה מנדראגולה של מקיאבלי עם מוזיקה של יוחנן זראי ובביומו של שמואל בונים.

ואף מילה נוספת.

מתוך סקרנות לשֵם שמעולם לא שמעתי הלכתי ליורם מטמור. כבר בתוצאות של גוגל, אני נמשך להודעה מפורום יהדות הונגריה, על קריקטורה של דוש, והערה קטנה (באותיות הקטנות למטה, אתם מכירים)  "מעניין אם כך למה מטמור זכה בבלון". כאן מתבהר תחילה שגם מטמור השתייך לאותה "מאפיה הונגרית", ואכן איננו מוכר מאד. נכנסתי לפורום. הנה כמה משפטים מתוך מהחקירה שמתנהלת שם (כך לא תצטרכו לבדוק בעצמכם). כאמור, מפרסם ההודעה מצא קריקטורה של דוש, עם "שרוליק" (לותיקים/מבינים/מחפשי בגוגל) אוחז זר בלונים, ובכל אחד שם של יוצר ממוצא הונגרי. הוא (כותב ההודעה) שואל לגבי שניים שאינו מזהה, מטמור אחד מהם. "יוליקה" משיבה לו: "אם תתאפק עד מחר אשאל את אמי (שלמרות גילה המופלג - יש לה זכרון פפנומנלי)". ואכן למחרת הגיעה התשובה – " מטמור יורם - היה רופא בבית חולים דונולו ביפו"... למזלנו, קורא אחר מגלה שיורם מטמור (הנס שטרנהיים), יליד 1925 היה סופר, מחזאי ומערכונאי ומוסיף רשימה חלקית של יצירותיו.

באתר לכסיקון הספרות העברית למדתי מעט יותר על תולדות חייו.

"יורם מטמור (1925-1975) Yoram Matmor

יורם מטמור (הנס שטרנהיים) נולד בהונגריה בי"א בסיון תרפ"ה, 3 ביוני 1925. במלחמת העולם השנייה שירת בצי הבריטי, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל ושירת ב"הגנה". למד באוניברסיטה העברית. בישראל כתב מחזות ומערכונים עבור הפקותיהן של להקת פיטר פריי, התיאטרון הקאמרי, החמאם, תיאטרון סמבטיון, תיאטרון גיורא גודיק, להקת הנח"ל, להקת פיקוד המרכז ואף כתב לשחקן היחיד שמעון ישראלי. בנוסף לכתיבת מחזות כתב מספר ספרים, בהם "המלחמה הערבית-ישראלית" (1948). היה נשוי לאופנאית קטי מטמור. בשנים 1967–1971 חי בלונדון, שם פרסם את הרומן באנגלית "המכשיר" (בארצות הברית הופיע בשם "מי? אני??"). יורם מטמור נפטר בכפר דייגים קטן על חופי פורטוגל בכ"ב בסיון תשל"ה, 1 ביוני 1975. שני בניו, החיים בארצות הברית, הם מחזאים העוסקים בשימור מורשתו התיאטרונית.

(כל המידע נלקח מויקיפדיה)"

(כלומר המידע מוויקפדיה, אבל ההבהרה מאתר לכסיקון הספרות)

הסיפור הזה כבר מוסיף פרטים והופך את החיים למשהו צבעוני ומעניין יותר. מהונגריה לצי הבריטי ולהגנה, אשת-אפנה (כפי שלמדתי בהמשך, בעלת הבוטיק הראשון בציון), חיים בלונדון בתקופה העליזה ביותר בעת החדשה, ומוות בכפר דייגים קטן בפורטוגל. (אם כי, מעניין אם יש בנמצא כפר דייגים גדול).

ולא הייתי טורח מטריח בכל אלה אלמלא הייתי מסתקרן עד לויקיפדיה. אין שם הרבה פרטים נוספים. אבל כאשר רושמים את תאריכי הלידה והפטירה בסמיכות זה לזה, הם יכולים לקבל משמעות אחרת. כך נראית השורה הראשונה –

"יורם מטמור (Yoram Matmor;‏ 3 ביוני 1925 – 1 ביוני 1975) היה מחזאי וסופר ישראלי".

עבור מי שמתייחס לכיתוב על מצבה כתרגיל חשבוני, ויודע לחשב במהירות, זאת שורה מפתיעה ונוקבת. מטמור נפטר בדיוק יומיים לפני יום הולדתו החמישים.

לעומת זאת, השורה האחרונה בביוגרפיה מכילה מידע שלא הועתק ללכסיקון הספרות העברית –

"יורם מטמור שלח יד בנפשו בכפר דייגים קטן על חופי פורטוגל".

זאת היא כמובן ראשיתה של תעלומה ישנה הקוראת לפתרון. לצערי, מטמור מת מוקדם מדי ולא הספיק להטביע חותם באינטרנט. למעט איזכורים רבים של יצירותיו לא הצלחתי למצוא שום פרט, פרט לכך שהוא זה שהציע לראש המאפיה ההונגרית, אפרים קישון, להפוך את סדרת המערכונים על "סלאח שבתי" לסרט.

חומר לחשוֹב – בתחתית העמוד, ויקיפדיה ממיינים את החומר לקטגוריות. אלה הקטגוריות בערך של יורם מטמור:

מימין - סופרים ישראלים; משמאל - מתאבדים ישראלים; באמצע - מתאבדים:סופרים.

זה כשלעצמו שווה פוסט נפרד.

אני הייתי משייך אותו לתת-קטגוריה נוספת:

מתאבדים ביום הולדתם החמישים.

 ______________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

 ארי לביא - שיר ההד

אחת מתופעות הלוואי של מלחמת המהלומות היא שידורי האולפן הבלתי פוסקים. והפרשנים, והדוברים והמומחים, והמרכאות הכפולות. וכמו במשחק כדורגל או כל מלחמת התשה, חייבים לרענן ולהחליף ולהביא ועוד פרשנים טריים, תחילה סוג א' ולבסוף סוג ז'. רובם המוחלט מגיעים בזכות הרזומה המפואר, של בכיר (יחסית) לשעבר. כולם היו אלופים או כמעט אלופים - תתים, משנים וסגנים.

אחת מתופעות הלוואי של תופעת הלוואי היא ההזדמנות לפגוש מקרוב (יחסית) ולהציץ למוחם ולנפשם של אלה שניווטו והובילו את הצבא עד לאחרונה. הזדמנות נדירה משום שבעת שמלאו את תפקידם הצבאי נגזרה עליהם שתיקה במקרה הטוב, או שנבחרו לשמש שופר לכל מי שיושב גבוה מהם בשרשרת המזון.

כעת, כשהם דוברים מטעם עצמם, אפשר להווכח בצרות האופק, באווילות, בנפיחות, ברדידות, בעיוורון, בזחיחות, בדלות המוסרית, בצמאון הדם ובחוסר האחריות.

המחשבה כי אלה האנשים המפקדים על הצבא, המוליכים את החיילים לקרב, הקובעים את גורלנו -מצמררת.

פילוסופים בגרוש. אלופים במיל.

כמה מחשבות:

• העובדה שכך נראית המנהיגות הצבאית לאורך מרבית המלחמות שאחרי ששת-הימים, מביאה למחשבה המטרידה שמא זהו חוק טבע.
• ראשי השב"כ כפי שהצטיירו בסרט "שומרי הסף" שידרו דווקא פער הפוך.
• על רקע ההכללה הגסה מתבלטים רבים כיוצאים מהכלל. אולי אפילו הרב. ועדיין רבים, רבים מדי – לא.
• כדי לא לצאת בלי להזכיר שמות קחו לדוגמא את תת-אלוף במילואים מירי רגב.
• אולי זה חלק ממזימה רחבה להחזיר אותנו בתשובה. כי במצב הזה רק אלוקים יעזור.
• הופתעתי: המרואיין הענייני, הברור והנבון ביותר שנתקלתי בו - הח"כית מירב מיכאלי.

והנה מאמר של אל"מ  במילואים, עוד מומחה, שחוזר(חוזה?) על חלק מה שאמרתי, כבר ב-2012. הוא כנראה אחד שמבין.

לסיום, אני רוצה להודות לצבי פוגל על ההשראה.

 ___________________________________________________________________

הפלייליסט:

Neil Young - Helpless

הפער בין שמחת הקרנבל, עם התחפושות, הצבע על הפנים, הדגלים והריקודים שלפני המשחק ומפח הנפש והבכי של המפלה וקיפול הדגל הוא עצום.