כבר ארבעים שנה ויותר והנה, עוד יומן מבצעים נחשף. מביא את הדברים כפי
שהם, כפי שהיו אז, בדיוק ביום הכיפור ההוא, כשמתוך רגיעה מוחלטת, שקט קדוש של חג,
נשמע פעמון האזעקה וכולם ירדו במהירות לישיבה דחופה במרכז הפיקוד. "זה הולך
להיות משהו גדול, להזעיק את כולם מהבית. עכשיו!!".
והם מתייצבים, איש איש בעמדתו, ממתין לפקודה, אחד שותק, אחד מדבר - והנה זה בא
(תמלול מסליל ההקלטות):
"חברה. חשבנו שצפוי לנו יום שבתון. טעינו. בגדול טעינו. הגיעו הדיווחים
האחרונים – הולכת לפרוץ מלחמה. בוודאות. היום בשעה שתיים. בשתי חזיתות. והיא תמשך הפעם
יותר מששה ימים. וזה אומר הרבה מאד עבודה היום – דווקא בגלל שיום כיפור. ואתם
יודעים, חייבים להכין ולסיים הכל בזמן. אז שימו לב כולם – להוציא מהמדפים את כ-ל
הכרכים של ספר החיים, גם את אלה שכבר חתמתי, ולעדכן מחדש. צריך לכתוב מחדש וצריך לחתום
מחדש. יש לנו שלושת אלפים שמות להוסיף עד הערב. שתיים שלוש זווז!"
מאז הופקו לקחים, נערפו ראשים, שופדו קודקודים, נכתבו תפילות חדשות ושופרו המון דברים
ושוב זה לא יכול לקרות.
אבל את הטרוף של אותו היום, יום כיפור 1973, לא שוכחים שם עד היום.
שלא כמנהגי, תוספת עריכה.
את הפוסט שלמעלה שיתפחי בפייסבוק וזה מה שרשמתי שם (וגם שם, יש תוספת עריכה):
ביום כיפור 1973 קרה משהו אחת התוצאות היא שהיום הזה הפסיק להיות יום של אלוהים וצום ותפילות והפך ליום של מלחמה וזכרון. יום של סליחות הפך ליום של אין-סליחה.
ונדמה לי, כן נדמה, שעוד תופעת לוואי של ההדתה שכולם מדברים עליה, היא מחיקה של המלחמה וחזרה ליום ה"יהודי" הותיק. לא שיש משהו רע במחיקה של טראומות. אבל משהו רע במחיקה הולכת ונמשכת של מדינה שהיתה.
תוספת: מה שכתבתי קודם, על סמך תחושה והתרשמות כללית נכתב. ראיתי עכשיו את גליון החג של ידיעות אחרונות. עמוד 3. בראש עמוד,גדול מעל כותרת "חטאנו לפניך" עצומה, ותמונה כהה ברוחב עמוד של עשרות אלפי מבקשי סליחות בכותל, שלושה קטעים אישיים. טור כפול של ריבלין נשיא המדינה על חטאים שחטאנו בלשוננו. הטור מאוייר בצילום של ריבלין, חובש כיפה, ניצב לפני ארון הקודש. טור כפול של חן ארצי-סרור - עיתונאית דתיה פמיניסטית על תפילה לבורא עולם. וביניהם, נמצא גם טור יחיד וקטן, כ-200 מילים, של איתן הבר (הזקן של רבין ("ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה" בפתח של איכילוב, איפה שאתמול הרביצו למאבטחים (חצי עמוד (מוצדק))). 200 מילים של איתן הבר על הנעורים שבאו פתע אל סופם לפני 44 שנים. וזה כל מה שמצאתי ב"ידיעות אחרונות" על המלחמה ההיא.
אתמול כתבתי כך(בפייסבוק) - שאלה לחידות טריוויה של שעשועוני טלוויזיה: מי הי סבא של יריב? שאלה ל-20 השאלות של "הארץ": מי היה אבא של יריב?
והיום המשכתי - מכיוון שמצאתי את עצמי מעיין בויקיפדיה (צריך להמציא לזה מילה. דחוף. כמו מגגל, אבל רק בויקיפדיה) בעניינו של יריב בן אליעזר, מאד הצחיק אותי שהתמונה שבחרו לשים היא דווקא זאת. ההקשר הכי חסר הקשר שניתן לשער.
הזכיר לי את האלבומים שהיינו מכינים בבית הספר היסודי (שלי, בלי אינטרנט/מחשב/מדפסת) על כל מיני מדינות והתמונות שהיינו גוזרים ומדביקים שם ומאיפה היינו מגרדים אותן (חוץ מאלה של האוסף הגיאורפי היפה של מרגרינה גולד-בנד, עם דף קטן לכל מדינה). למשל אם באלבום על איטליה כתוב שמגדלים זיתים אז צריך למצוא תמונה של זיתים שאפשר גם לגזור אותה. נראה לכם פשוט - הפתרון במקרה הזה היה לקחת מעטיפה של צנצנת או של קופסאות שימורים. מדבקה על קופסת שימורים - גם זה שייך לטכנולוגיה עתיקה. מי שלא מכיר אותה לא יבין את הסיפור על רוני ארנון מירושלים, בחור חמד יצירתי ומבריק שכשכעס על אמו בילדותו ורצה להעניש אותה קילף את הניירות מכל קופסאות השימורים שהיו בבית. למרבה המזל, רוני הספיק להפוך לאגדה בגיל כל כך צעיר, כי גיל אחר כמעט לא היה לו, וזמן קצר לאחר שסיים את קורס טייס נהרג באחת התאונות הכי מיותרות ומטופשות שאפשר להעלות על הדעת.
וכאן הסיפור היה יכול להסתיים, אלמלא התגובה שקיבלתי מאחת החברות שלי בפייסבוק - "רוני היה החבר הכי קרוב שלי כל התיכון."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
