שלום לכוווולם! D:
איך החופש? (;
אז ככה, קודם רציתי להגיד תודה רבה
לכל מי שהגיב לי. 96 תגובות(:
ועכשיו לפרק הראשון בסיפור...
עוד אין לו שם אבל בימים הקרובים אני אמצא לו שם
ואוסיף את הפרקים שלו ברשימה...
ואם כבר הזכרתי רשימה אז יש לי עיצוב חדש,
ומי שמעוניין להיות בקבועים אז שירשום(:
שיר לפרק:
http://www.youtube.com/watch?v=wZmvJknzLfU&feature=related
פרק 1
"לא לא! אתם לא תעשו את זה! לא!"
צעקתי בקול חנוק מדמעות.
"אני מתחננת! בבקשה תקשיבו לי! אני לא רוצה לעזוב"
מלמלתי בבכי וחיבקתי חזק את אמי שהייתה עסוקה בלהרגיע את אחותי
הקטנה שנבהלה מהבשורה.
-
אני איימי ואני בת 16 וחצי, תלמידת כיתה י'.
אני גרה בלוס אנג'לס שבארצות הברית
יחד עם הוריי ואחותי הקטנה אן.
אני בעלת שיער בצבע חום דבש ועיניים ירוקות .
אני לא כ"כ אוהבת את המראה שלי, למרות שהרבה טוענים שאני יפה...
אני חסרת ביטחון עצמי ולכן אפעם לא הייתי בין ה"מקובלות" בבית הספר.
הוריי, אריק ותמי... הם ישראלים. הם מלמדים אותי ואת אחותי הקטנה עברית,
ולכן אני כבר יכולה לדבר שותף.
לפני מספר דקות הם הודיעו לי ולאן שהם רוצים שנעבור לגור בישראל,
לא לכמה שנים אלא לתמיד.
אני ממש לא רוצה לעזוב...
אני אוהבת את הארץ שבה אני גרה, יש לי פה המון חברים
וממש כיף לי פה.
-
"איימי בבקשה אל תהפכי את המצב לקשה יותר" אימי הסתכלה עמוק בתוך עייני.
"אבל אמא..."
"איימי מספיק!" היא גערה בי.
התרגזתי. לקחתי את המעיל שלי שהיה מונח על שידה ליד
הדלת ויצאתי החוצה.
השעה כבר הייתה מאוחרת... כל הרחוב היה מואר במנורות ובשלטים זוהרים .
בצידי הכביש ישבו נערים ונערות בגילי ושתו משקאות חריפים.
התחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן... פשוט רצתי- לאיפה השהרגלים לקחו אותי.
תוך דקות ספורות מצאתי את עצמי עומדת מול דירתה של ניקול, חברה שלי.
היה קר בחוץ.
חיטטתי בכיסיי הג'ינס ושלפתי משם את הפלאפון.
'את ערה?' שלחתי לניקול
'כן' היא החזירה לי תוך שניות ספורות.
'אני פה בחוץ, תפתחי לי את הדלת'
שלחתי לה במהירות והכנסתי את ידיי אל כיסיי המעיל שלא יקפאו.
הדלת נפתחה וניקול יצאה לבושה בפיג'מה מנוקדת.
"איימי? מה את עושה פה בשעה כזאת?" ניקול אמרה לי תוך כדי
שהיא מחבקת אותי.
"אני..."
"שניה, עצרי" היא קטעה אותי.
"לא כדאי שניכנס? קפוא פה בחוץ" היא רעדה
"אממ... אפשר?" שאלתי וחיוך קטן של מבוכה עלה על פניי.
"ברור! אבל לא כדאי שנרעיש, כולם ישנים אצלי" היא אמרה
נכנסנו אל הבית שלה, עלינו בשקט אל החדר וסגרנו את הדלת.
הורדתי את המעיל והנחתי אותו על הכיסא...
"שבי" היא הציעה לי לשבת על המיטה, ולאחר מכן התיישבה גם היא.
"נו... אז מה מביא אותך אלי? " ניקול שאלה אותי בעיירנות שלא
איפיינה אותה.
"אני עוזבת את לוס אנג'לס" אמרתי בשקט והשפלתי את ראשי
"את מה!?" היא צעקה וסתמה עם ידייה את פייה כשהבינה שדיברה חזק מידי.
"את מה?" חזרה על עצמה אך הפעם בלחש.
"עוזבת..." אמרתי והרגשתי איך הדמעות מאיימות לפרוץ החוצה
"למה?" היא הסתכלה אל תוך עייני ושאלה מבוהלת.
"אני לא בדיוק יודעת" אמרתי והדמעות לא איחרו להגיע.
"לא לא אל תבכי" ניקול קמה וחיבקה אותי חזק.
"ההורים שלי רוצים שנעבור לגור בישראל" מחיתי את דמעותיי עם
שרבוליי חולצתי.
"ישראל?!" היא שאלה בלחץ
"כן... מה, למה הפרצוף? מה לא טוב בישראל?" שאלתי בדאגה
"אני לא יודעת... כל הפיגועים והסכסוכים"
"כן, מפחיד" השבתי.
הפאלפון שלי צלצל.
"ששש!" ניקול אמרה בלחץ כדי שהצלצול לא יעיר אף אחד...
"אני עונה, אני עונה" רצתי אל המעיל שהיה בפתח החדר ושלפתי
מאחד הכיסים את הפאלפון ועניתי.
"הלו" אמרתי
"איימי מותק תחזרי הביתה עכשיו! למה יצאת ככה בלי לומר מילה?"
אימי שאלה בנימת קול טיפה מודאגת.
"אני פה אצל ניקול, הכל בסדר אל תדאגי לי"
"אצל ניקול? מה פתאום בשעה כזאת?" היא כעסה
"אמא תראי אני לא יכולה לדבר עכשיו אז נדבר בבית טוב?" שאלתי אותה
"אני רוצה שתחזרי הביתה מיד" היא האיצה בי.
"אני באה" אמרתי וניתקתי.
"אני צריכה ללכת, אני מצטערת שנחתתי עליך ככה" אמרתי לניקול
"לא אל תדאגי זה בסדר, אבל מתי את טסה? אני עוד רוצה לדבר איתך!
אני לא רוצה שתעלמי לי פתאום... "
היא אמרה ועינייה הבריקו מדמעות.
"אל תדאגי" חיבקתי אותה חזק.
המשך יבוא...
בבקשה תגיבו לי ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת הסיפור(:
