טבו אחרי הרבה זמן, אני ממשיכה(:
הוא לקח אותי לצד, ליד הקיר. "את יפה את יודעת" המילים שלו כבר נאבדו אצלי. "תודה " מלמלתי איפה שהוא ואז הוא נישק אותי, אפילו שהייתי שיכורה הרגשתי שזה לא נכון וזזתי אבל אז הוא תפס אותי חזק.. לא היה בי מספיק כוח. הרגשתי את הכל מסתובב וזא נזכרתי בדן. כמה אני אוהבת אותו כמה טוב לי אותו ואז מן חיוך דבילי עלה לי לפנים. "איזה חיוך איזה" הוא אמר לי. "דן?" ראיתי אותו מולי. "אופיר" הוא ענה. כאילו לא שמעתי את זה המשכתי לשאול "דן?" "יואו דן התגעגעתי אליך" חיבקתי אותו חזק והוא נישק אותי אבל משו הרגיש לא נכון. ניסיתי לזוז מבלי לפול הרבה והטשטוש שזה דן השתנה לאופיר. פאק מה עשיתי "מה?! אתה לא דן!" "ואו את ממש שיכורה הא?" "לך ממני" ברחתי ממנו נתקלת בדברים עם העקבים הלא נוחות האלה. רצתי לשירותים שכרגיל היה מפוצץ. הכל ממשיך להסתובב, נהיה לי כלכך רע. נעמדתי מול הכיור כשאני נשענת עליו כדי שאני לא אפול, מסתכלת במראה ומשהו לא נראה לי נכון. בחילה נוראית וטעם דוחה בפה. לא יכולתי לעמוד בזה יותר והקאתי. ואחרי כמה שניות ההרגשה הטובה חזרה, מן חיוך דבילי ולא מודע חזר לי לפנים. אני לא יכולה להסביר את זה, כיאלו בדם שלי היו 100% אלכוהול וברגע שיצאתי רן בא עם עוד משקה. "אווו תודה מאממי מזה?" נסיתי לדבר נורמלי "וודקה רדבול האהוב עליך" "תודהה" אמרתי כשאני לוקחת את המשקה מהיד שלו ונופלת אבל הוא תפס אותי. "בואי בואי לרקוד" הוא לקח אותי תוך כדי שאני מרוקנת את המשקה בדרך. ואז ראיתי את דניאל רוקדת כמו שאפחת לא רקדה. פתאם התחיל שיר גדול, זרמנו לרקוד כמו מפגרות הכל הסתבוב לא ראיתי אנשים לא ריאתי אפחד חוצממנה ומרן שחזר שוב עם וודקה רדבול. והכל נהיה שחור. אני מתעוררת, אני בחדר שלי. "מה?" מלמלתי. סחרחורת נוראית שלא נדבר על בחילה שגרמה לי לרצות להשאר במיטה לכל החיים אבל קמתי הסתכלתי במראה נראתי נורא. כל השחור והאיפור נמרח, והשיער שלא נדע. "אח" כאבה לי הברך הסתכלתי ושמה היה כחול ענקי. "מה לעזאזל קרה אתמול?!" מלמלתי שוב מבולבלת כלכך. "אור? התעוררת כבר? איך את מרגישה?" אני שומעת את אמא צועקת מהמטבח. הצעקות כלכך כאבו לראש. "בסדר" ניסיתי להחזיר. "בואי יש ארוחת בוקר" ברור אוכל זה מה שאני צריכה עכשיו. גררתי את עצמי לשירותים מסחוררת עדיין. שטפתי פנים ניסיתי להוריד את הזוועות שהיו עליו. צחצתי שיניים שנה נראה לי להוריד את הסירחון שיצא מהפה שלי. והבחילה הנוראית הזאת לא עוברת, ההרגשה הדוחה הזאת. "אני לא שותה יותר בחיים" מלמלתי. כן, כיאלו שזה יקרה. ואז שוב הקאתי. שטפתי שוב תפנים, צחצתי שוב שיניים וגררתי את עצמי למטבח. התישבתי בשולחן "נו אז איך היה אתמול? שמעתי חזרת נורא מאוחר" "אממ כה היה כיפ" רגע מה באמת היה אתמול, אופ אני לא זוכרת איזה הרגשה חסרת אונים היתה לי. "את רוצה טוסט? חביתה? משהו?" "לא תודה אמא יש לי בחילה, אפשר רק מיץ תפוזים או משהו" "כן שניה מותק. ובזמן שאני מחכה אני מנסה לשחזר את מאורעות אתמול, בקושי משהו עולה לי. הפרצף של רן ואופיר מביאים לי שתייה חוזר על עצמו ושל דניאל רוקדת. אבל חוצמזה ומהרגעים שלפני ששתיתי, ריק. פשוט ריק. לגמתי מהמיץ תפוזים בתקווה להעביר את התחושה המסריחה הזאת ואת הטעם הדוחה הזה. ואז שמעתי טלפון. "אור זה בשבילך!" אמא קראה . באתי "הלו?" "היי זאת דניאל איך את מרגישה?" "על הפנים ואת?" "חח גם כן שתית מלא אתמול" "כנראה, אני לא ממש זוכרת" "מה? את לא זוכרת כלום כאילו?" "אממ לא דברים חשובים בכל מקרה" "אור מה את רצינית?!" "כן דניאל את מלחיצה אותי. עשיתי פדיחות או משו? טבו בטוח שעשיתי פדיחות טיפוסי בשבילי" "אממ אור אני לא יודעת איך להגיד לך את זה" "מה? דניאל! מה?!" חשבתי כבר על הגרוע ביותר. "את קצת זרמת עם רן" "מה?! מזתומרת זרמתי!? דניאאל יש לי חבר!" "אני יודעת ראיתי את זה מאוחר מדי" "מה" הייתי בשוק. שתיקה מלחיצה שררה בטלפון. "אור את שכבת איתו" הטלפון נשמט מהידיים שלי. זה לא יכול להיות זה לא יכול להיות. אזיה סרט איזה סרט. התישיבתי על הרצפה והברך עדין כואבת. שמעתי דניאל קוראת לי בטלפון שמונח על הצרפה לידי. איך יכול להיות. איך. איך. אלוהים החיים שלי נהרסו. הרמתי את השפורפרת ודניאל ממשיכה לקרוא לי "זה לא יכול להיות" אמרתי לה. "אני מצטערת אבל.." "דניאל, אני בתולה" "מה?!" וניתקתי. איך הלילה המושלם שלי נהרס בערב אחד שלא נדבר על זהשבגדתי בדן. אוי דן! איך אני מספרת לו את זה עכשיו?! איך אני אחיה עם עצמי, שרן היה הראשון שלי. ואני אפילו לא זוכרת!. באלי למות, פשוט למות. רצתי לשירותים וננעלתי. הדמעות לא מפסיקות , ההיסטריה לא נפסקת. אני לא יכולה לנשום. רק בוכה ומתנדנת בשקט על הרצפה, מתפללת שזה חלום רע. "זה לא באמת קרה זה לא באמת קרה" אני ממלמלת לאט" בוכה היסטרית. בחיים לא הרגשתי ככה. וברגעים האלו התחילו לחזור בי פלאשבקים של רן משכר אותי, רן מנסה לנשק אותי בכוח ואני חושבת שזה דן. אני לא מאמינה איזה טיפשה הייתי. דפקתי את הראש ביקר, שוב ושוב ושוב. "אור?" נשמעה דפיקה בדלת. "זה דן" לא לא לא לא יכול להיות. לא יכלתי לענות, לדבר לא יכלתי מרוב הבכי. "אור אני יודע שאת שם! תני לי להכנס בבקשה אני אזעור לך! אור" הוא ממשיך להגיד. לא לא אני לא יכולה להסתכל עליו בכלל. והדמעות מתגברות, איך הרסתי הכל, איך . ואז נשמעה חבטה חזקה בדלת, כנראה שמע אותי בוכה וממלמלת. והוא פתח את הדלת במכה עם הגב. רואה אותי יושבת על הצרפה בוכה, אדומה, היסטרית, לא מסוגלת לנשום. "אורר" הוא קרא לי ובא לידי. "מה קרה?! מה קרה?!" ואני ממשיכה למלמל זה לא קרה זה לא קרה. "אור!" "אני לא יכולה לספר לך" "בטח שאת כןן את יכולה לספר לי הכל." "את לא תסתכל עלי אותו הדבר אני בן אדם נוראי" אני ממלמלת מדמעה לדמעה. "אור את יכולה לספר לי הכל אני מבטיח להשאר לצידך תמיד" הסתכלתי עליו על העיניים היפות שלו, יושב לידי על הרצפה הקרה ומחבק אותי, אני רואה כמה שהוא מדהים רק דרך המבט הדואג שלו וידעתי שאם אני לא אגיד לו אני לא אוכל לסהתכל לו שוב בעיניים. "אתמול" "כן.." השתתקתי. הגרון שלי חנק אותי. "שתיתי מלא ואני לא זוכרת כלום" "מה קורה אור?" הטון שלו השתנה כאילו הוא צפה את מה שאני הולכת להגיד. "ודניאל אמרה לי עכשיו" "מה??" הוא נלחץ. "ששכבתי עם רן". זה כאילו דקרתי אותו בלב, הרגשתי את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
