שלום לכולם..לא הייתי פה די הרבה זמן כי נסעתי לחופשה בים המלח היה נחמד..
הנה קטע שכתבתי :
רק צעד אחד לסוף
עוד צעד אחד, עוד צעד וזה נגמר, נגמר לנצח.
האוויר הקר מקפיא את ליבה.
הנשמה שלה מתה, מתה ממזמן.
הרוח נושבת, מעיפה את שיערה, מקפיאה את הזמן.
הכאב החד שוב מפלח את ליבה והיא מרגישה סכינים קטנים נדקרים בה.
עוד צעד והכאב יגמר, הוא יפסיק, יפסיק לנצח.
אורות הביניינים מסנוורים אותה, לא נותנים לה תקווה.
היא שוב נאבדת בתוך הכאב המפלח את ליבה, בתוך רחמים עצמיים שלא נגמרים.
היא רואה את כל הדמויות הקטנות למטה, עם מבטים עצובים, מודאגים ומרחמים.
אף אחד לא ראה את זה בא, אף אחד לא ידע על הכאב המפלח את ליבה. גם לא הקרובים ביותר.
אף אחד לא ידע שכך חייה יגמרו, בצער ובכאב.
עוצמת את עינייה היא מתקדמת ועושה את הצעד, הצעד שמשנה הכל.
היא נופלת אל החשכה הבלתי פוסקת, בעוד שדמעות עגולות ומלוחות מתגלגלות מעייניה הקפואות.
הכאב הפסיק, החלום נגמר, ומה נשאר?
נשארו חלומות שלא התגשמו ומשאלה שלא נאמרה.
וקבוצה של דמויות עצובות, מתייפחות ובוכות, שלא מבינות מה גרם לה לעשות את מה שעשתה.
הן עומדות סביב קבר אפור, עדיין תוהות למה היא עשתה את הצעד, הצעד הנורא.
הצעד שהפריד בין החיים הכואבים למוות האפל.
הצעד כבר נעשה אבל האם הכאב נרפא?
את זה רק היא תדע...
לילה טוב :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I hate myself !