אני שונאת בתי חולים, אני שונאת להיות פה, אני שונאת לראות את כל החולים האלה.. לא מסוגלת.

אבל היא ביקשה, מה אני אומר לה תלכי לבד? 

זה מזכיר לי דברים שהייתי רוצה לשכוח.

ראיתי עכשיו בן אדם ששכב במיטה בחוץ..

אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי החוצה אחרי הניתוח ובקושי יכולתי לעמוד, שלא לדבר על לעמוד ישר או ללכת.

אני זוכרת את האחות שעודדה אותי להסתובב אבל אני רציתי שיעזבו אותי לשבת בשקט. אבל הם אמרו שאני חייבת להסתובב, שאני צריכה לזוז.

כל כך הרבה דברים, שאולי הגיע הזמן שאדבר עליהם, אלך לפסיכולוג ואפתח את הכל בפניו, אולי כך אשלים עם עצמי ועם המחלה שלי, לא יודעת.  

אני מפחדת, אני יודעת שאני חולה אבל אני בו זמנית גם לא.

מעדיפה להעמיד פנים, שונאת את עצמי לפעמים.