אחרי הפרפרים והזיוני שכל.

אני רוצה לפני הכל להתחיל בהודעה:
מרלין מונרו מתה. 

אחרי שזה יצא לי מהמערכת, אני רוצה לצאת חוצץ נגד מגיפת ה"שמנה זה יפה".
המגיפה שבה חלה מגזין GO ומגזין "סגנון".

אני יושבת לי בסלון, בפנאן שלי. מעשנת נובלס וצופה בחצי עין באיזה ריאלטי נדוש.
אני מביטה אל השולחן, והנה הוא קורץ לי, מגזין "סגנון".
"גיליון שופע".

בכתבה"אמריקן ביוטי" מופיעות 6 נשים אמריקאיות מלאות. מתוכן 4 נשים הן אפרו אמריקניות ואחת ליטינית.
הלבנה היא לא אחרת מאשר בת' דיטו. מכירים?
אז הנה היפייפיה שהוצבה במגזין ממש בין קווין לטיפה לג'ניפר האדסון:




השתיקה יפה לה.
אה, ועוד הודעה חשובה אחת: רובנו הישראליות, לא כושיות. אני יודעת שאני לא אראה כמו טיירה בנקס אם אשקול 70 ק"ג, לצערי המהזה רב.

הגיליון המגוחך והקנטרני יוצא נגד הדוגמניות האנורקסיות, מוסדות האופנה ושאר חרא כזה.
למרבה הפלא,  כל הדוגמניות בדפי הפרסומת, עדיין לא עוברות את מידה 34.

הכתבה"על בטן מלאה" מגולל את סיפורה העצוב והכואב של אלונה פרידמן, איך שבגיוסה הפכה לגוש שומן מסכן.
מצטערת אלונה, אני יודעת שהיה לך קשה. אבל לא אשמתי שתקעת כל מה שיכולת בשק"ם. 
אנחנו אחראיים על עצמינו. אלונה היא לא הדוגמנית הראשונה או האחרונה שהתקשורת ירדה לה לחיים. אז היא חשבה שהיא תתקע  וופלים ותפסיק עם הדיאטה ועיתוני הרכילות ישמחו בשביל מיס פאטי החדשה? אממ.. ספק על זה.

איך העיתון בכלל מעז להשוות בין סטלה עמר לקייט מוס? יש גם דבר שנקרא יופי חברים.
וקייט מוס היא הרבה יותר מרק גוף.
שואלים אנשים מהתעשייה שאלות מכשילות כמו: "איזו סלבריטי שמנה בעיניך?", "נועה תשבי או מלאני פרס?", "איפה היית ממליץ לאישה במידה 42 לקנות בגדים?" תחשבו שנייה כמה דיפלומטיות התשובות הכנות שלכם היו יכולות להישמע.
אני לא אומרת שתעשיית האופנה סבבה אגוזים ואני לא אומרת שהם יקבלו בזרועות לגמרי פתוחות דוגמניות מעל למידה 38.
אבל הניסיון המגוחך של של המגזין לשכנע את האישה הישראלית ש"תהיי שמנה, זה היה יפה פעם" גורם לוריד המרוקאי הדמיוני שלי לבלוט.

אז מגזינים יקרים, תמשיכו לתקוע פרות בלנז'ריי , תמשיכו להגיד לנו בון אפטיט, תרדו על נינט ועל מיה דגן.
אני אמשיך לקרוא, למשוך כתפיים ולחשוב "מי המפגרת שקונה ת'לוקש הזה?".

אני ארצה להוסיף כהערת שוליים, שאין לי שום בעייה עם נשים מלאות, עם אנורקסיות, או עם בת' דיטו. אני רק אומרת, קחו את החיים בפרופורצייה.

 עכשיו אוסיף למען קוראיי כי היה לי סופשבוע נהדר, עם סקס נהדר, עם בחור נהדר.
ועל הסופ"ש אני ארחיב אולי בפוסט הבא.
וואו איך אני מתה על הזין של אובאמה:]

אוהבת,
הזונה השמנה,
redbitch.

נכתב ביום שישי: אין יותר מדי מה להגיד. הרגע עשיתי את זה, שברתי את ההתנזרות.
הוא כבר בדרך הביתה. לא, דווקא לא האקס. אני והאקס מסננים אחד את השני לסירוגין. עם האקס אני לא מדברת עכשיו.
הגעתי למסקנה שאף אחד לא ישים אותי על אש קטנה, אפילו לא הוא. כשהוא יידע מה הוא רוצה מהחיים שלי ושלו, הוא יודע מה המס' שלי.
וזה לא אשמתו שהוא ככה, הוא פשוט אוטיסט ריגשי, הוא לא יזהה אהבה אלא אם היא תצית לו את ה X-box.  אבל אני לא צריכה לסבול בגלל הנכויות שלו. ועכשיו יש לו יזיזה, ואני מודה שהיא לא אהבת חיי, אבל אפילו אני רואה כמה היא אוהבת אותו. והוא עיוור כמו שהוא היה איתי.

נכתב היום: אז נקרא לבחור השני "אובאמה", אל תדאגו, אתם תתרגלו.
גברים, יותר מנשים נוטים לאחר. ואין דבר שאני שונאת יותר מאיחורים והברזות. אני לא פרפקציוניסטית, אבל כשגבר אומר לי "אני עוד חצי שעה מגיע" אני מצפה ממנו להגיע בזמן. הוא הגיע כמובן כמה שעות אח"כ.
להגנתו ייאמר שהוא חשב שאני עם אנשים ולא הבין שאני מחכה לו. ויש לו זין ענק.

עד שהוא הגיע כבר כמעט אמרתי נואש והלכתי לפאב עם כמה ידידים פעורים וצעירים שלי.
הוא הגיע עם עוד כמה חברים, ישבנו בארומה, הם אכלו, אני שתיתי שוקו כ"כ מגעיל שאלוהים לא ברא.
נסענו למסיבה, כולם רקדו בפנים, הבתול[שפתחתי] כברהיה שיכור וניסה לשכנע אותנו להיכנס לרקוד. ויתרנו על ההצעה והלכנו לאוטו.
נכנסים לאוטו, הוא נועל את הדלתות.
אני רוכנת לכיוונו בצורה הכי מרומזת ועדינה שאפשר.
שתיקה.
עוברות כמה דקות מביכות שנראות כמו נצח.
"אם אנחנו לא הולכים להזדיין אז בוא לפחות נשב בחוץ" אני מציעה בעדינות.

הוא מחייך. אך איזה חיוך.
"את רוצה?"
זין. כמובן. לא הבאתי ארנק. דווקא כשאני צריכה קונדום אני לא מביאה ארנק.
"תגיד לי שיש לך קונדום." אני אומרת ואז ממלמלת את "שמע ישראל...".
אז הוא התקשר לבתול[awkward] אבל הוא היה שיכור מדי. בסוף חבר שלו[גם חבר ממש טוב של האקס כמובן] הביא לו.

"תודה לאל" אני קופצת עליו. ואז נצנזר את הקטע בו התלבטנו אם להזדיין באוטו[אני אקרובטית, אבל אני גם אמורה להינות, לא?] ונגיע ישר לקטע בו היינו כבר אצלי[היה לי טיעון מוצלח, "יש לי מיטה"].

לאף אחד אין כוח או צורך במשחק מקדים אחרי ארבעים ומשהו יום ללא סקס. בגדים מתעופפים באוויר. הוא נכנס.
ארררג איזו הרגשה קדושה.

 זין מלכותי. אני פולטת אנחה רק מההתרגשות. אני רוצה עוד. יותר עמוק, יותר חזק.
הוא מחזיק את המותניים שלי חזק חזק.
ואז זה קרה.
לא בבת אחת.
באמצע הזיון אני לא רטובה, והזין לא נכנס.
הייתי חרמנית בטירוף והפאקינג זין לא פאקינג נכנס!
הרגשתי כמו אימפוטנטית. זה
היה מאוד מביך. אז בחרתי לא להגיד "זה אף פעם לא קרה לי".

פחדתי שנפגע לו האגו. 
אבל כמובן שאובאמה לא וויתר. ואחרי רגע קל חזרנו לפעילות[שעכשיו הייתה כואבת בטירוף אבל שווה את זה].

הוא גמר [אני לא הצלחתי] ונכנסתי להתקלח.
אני לא טובה בקטע הזה של לשכב אח"כ במיטה ולהסתכל על הקורי עכביש שיש לי על התקרה.
התלבשתי והצעתי לו לשתות, ליוויתי אותו החוצה.
והוא נתן לי חיבוק כזה, מוזר. לא חיבוק של "נתראה בזיון הבא", אלא של "אני אתגעגע אלייך" כזה. חיבוק ארוך.

הבעייה עם אובאמה היא כזאת. אני יכולה להתאהב בו.
ולמרות שהוא אומר שהוא רוצה חברה, אני לא מאמינה שמשהו יוכל לקרות בינינו במישור הרציני.
ובינתיים כמובן, אין שום רגש. הוא ידיד טוב. זיון מעולה.
אבל אני צריכה לעמוד על המשמר, לפקוח עשר עיניים, להיזהר.
כי אני לא נותנת לכל אחד להיכנס לי ללב. ונמאס לי כל פעם לאסוף את השברים.

עד הפעם הבאה...