אני מסתובבת במסדרונות כשהראש כבד על הכתפיים ונדמה שהרגליים מתדלדלות להן על הקרקע, שניות מלהתקפל והטיח אותי על הרצפה, חסרת אונים וחסרת תירוצים לספק לעולם.
נאנסתי בגיל 4.
נאנסתי,הושפלתי,רומיתי,נוצלתי, אבל הכי הרבה- באותו היום,בסה"כ 4 שנים אחריי שיצאתי בקושי אל אוויר העולם,קרה דבר, שארך בסך הכל כחצי שעה שרודף אותי עד היום, בגיל 17. מכביד על כל צעד וצעד שאני מצליחה איכשהו לגדוע בבית ספר שאיכשהו הצלחתי לקום בבוקר כדי להגיע אליו אחריי מבחני קבלה שאיכשהו הצלחתי לפסל תנועה אחריי תנועה שיצרו ביחד איכשהו פיתרון מספיק טוב לתנאי המוסד.
נאנסתי בגיל 4.
ואני יכולה לספר לכם מנסיון, שסטיסטית כנראה שכ-8 מתוך 10 אנשים שקוראים את זה עכשיו, חושבים שאני מגזימה,חלשה,לא ממשיכה הלאה או מרחמת על עצמי.
האדם ה-9 הוא כנראה סופר רגיש ואולי פשוט מכיר אותי מקרוב מספיק כדי לדעת שכל ארבעת התירוצים הנ"ל לא נכונים לגביי האופי שלי, וה-10 היא כנראה אחת משתי הנשים מתוך ה-10 שקראו את זה (לפי הסטיסטיקה של 1 מתוך 3) שעברה את זה בגיל צעיר ויודעת שכהגורל דואג לסדר לך פגישה עם הגיהנום כשאת עסוקה בלחפש את מקומך בעולם, לא משנה כמה שנים יעברו מאז, עדיין ישארו לך אותן משקפיים שחורות ומשחירות שידאגו להראות לך את המציאות דרך הפרטים הקטנים והלא חשובים לרוב שגורמים לך לטלטלות נפש,חרדות קיומיות,דיכאון ותסכול.
אבל זו המציאות שאני חיה בה-
מציאות שבה 8 מתוך 10 אנשים מסתכלים על העולם כשהם קמים בבוקר ורואים שהשמש זורחת, הציפורים מצייצות,אהובתם קמה איתם הבוקר,ונדמה שהמשכורת החודש תיהיה גדולה מתמיד, כאשר אני פוקחת את העיניים בתום הלילה, מסנוורת מהאור,שואלת את עצמי עד מתי ימשיכו הציפורים לשמוח ככה סתם, מתי יימאס לאהובתי לחלוק את הבקרים איתי ועסוקה בחישוב טורדני של כיצד אוכל לחסוך עוד כסף כשהכסף הנוסף שהרווחתי החודש יתבזבז על הפסיכולוגית שסוף סוף יש לי איך לשלם עליה.
אני חיה במציאות בה 8 מתוך 10 אנשים, מסתכלים עליי דרך עיניים שופטות ומזלזלות כשהם רואים אותי בהתקף חרדה,או סתם לא מבינים למה כל בוקר מחדש אני מגיעה לבית ספר עם מבט מושפל ורגליים רועדות, מנסה לגבש את עצמי כל יום מחדש ולהצליח לא להתעלף במשך יום שלם.
נאנסתי בגיל 4 וחוק ההתיישנות צוחק עליי שנזכרתי 13 שנה מאוחר מידי לרצות להכניס את אותו חלאת-אדם שבמקרה גם חולקת חלק מהDNA שלי לכלא.
אתם יודעים? זה באמת היה יכול להיות פיתרון נפלא אילו באמת אחריי 8 שנים היה חוק התיישנות שהיה בא ולוקח את אותה רוח שבאותו יום מתועב חדרה לגופך ושיבשה את נפשך וכך חייך היו ממשיכים הלאה בידיעה שעברו 8 שנים ולכן זה כבר לא רלוונטי. אבל יעידו 2 מתוך 10 האנשים שקוראים את זה,שניכר עליי שהמציאות מעט שונה.
נאנסתי בגיל 4, ואני מאמינה שהמינימום שמגיע לי מהעולם הוא טיפת הבנה.
כי זה לא שאני לא יכולה לשמוח או לצחוק, זה פשוט שזה לוקח ממני פי 10 אנרגיות ממה שזה לוקח לבן אדם טהור
וזה לא שאני בוחרת לפחד להיות בחברתכם או לחגוג עד אור-סוף-הלילה,זה פשוט שהמשקפיים שלי לא מתוכנתות להראות לי אחרת
וזה לא שאני מתעצלת לצאת מהבית ולהתנהג כמו מתבגרת נורמאלית, זה פשוט ששום דבר בעולם הזה כבר לא פשוט לי יותר מאז אותו יום ארור.
מאז סדר פסח,1999,בבייתי,כשמי שמסיבה לא ברורה נקרא "בן דוד שלי" החליט לקחת את המשחק שלנו צעד אחד קדימה ובחצי שעה ארוכה מאיי פעם להחריב את מה שבקושי אני מצליחה לקרוא לו "חיי".
אז אולי אתה, קורא יקר, תועיל בטובך להגדיל את הסטיסטיקה ל-3 מתוך 10 ולצנן את המשקפיים שלי במעט וורוד?