אני חיה של בוקר. קמה מוקדם. עם הנץ, עם הקץ של החושך. שעון ביולוגי פנימי ניהיליסטי, מסרב לקום מאוחר. יודע מתי השעה. גם אם זה לא בריא לפעמים או מוזר. בדקות נפלאות של בוקר, הכל עוד פתוח ואין לדעת לאן יקח אותי היום, אז רק אז אני מרשה לעצמי לנשום ולאמר תודה על הבריאה הארורה הזאת.
אבל מתי אני אמורה לאהוב אותו? הלא התקופה הזאת היא הרי בוקר היחסים שלנו. ההתחלה. כשהכל פתוח ועוד אפשר לנשום. אבל איש מאיתנו לא יודע לדבר בקיטש. עד כמה זה נורא? ברור שאנחנו נותנים לגוף לדבר בשפה. בשפה אל שפה. וזה באמת מרגיש נפלא. אבל אולי גם קצת מנותק. האם ערוץ הדיבור הדביק הוא עורק חיוני מובהק? בינתיים לא זורם בו דם. אבל הוא יצור טהור ומושלם. לא טמא בכלל. והוא חושב על גל.
אז אני מנסה לפעמים, בדרכי המסורבלת, הגמלונית. ותוהה מדוע הוצאתי לאור כאלה מילים. השפה של הגוף, הדיבור מסביב לשעון, כל אלה לא אמורים להוות משהו מספק?  למה אני מרגישה שמשהו חורק? האם הוא בא לפרוץ החוצה, או שמא הדלת נטרקת? 
לפעמים אני נוטה לשכוח, שבוקר הוא גם פרפורי גסיסה של כוכבים וירח וצבעים כהים. אולי אלה שאריות אבק כוכבים.. אולי הלילה מוחה על כך שהוא נגמר. וכל המשפטים האלה שהוא עוד לא אמר, אולי הם עוד יאמרו. וכל הסימנים שהוא לא השאיר על הצוואר, אולי הם עוד יעשו. כי אני אולי חיה של בוקר, אבל מי יודע איזה מן חיה הוא.