אז אם עד כה תהיתי, והיגגתי, וחשבתי, ופחדתי, הרי הגענו לליבה הקשה של המסע הזה. המסע בתנועה. בג'יפים, טור של ג'יפים גדולים ונוהמים, ששועטים (טוב, בל ניסחפה) נוסעים במהירות המתאפשרת מתוואי הדרך הקשה, כשבתוכם הם נושאים חבורת נשים נלהבות, שמחות, מתרגשות, לחוצות או מפחדות.
בתוכם מדברים בקשר, נוהל שיירה, שרים שירים, שומעים מוסיקה, מחליפים חוויות או חולקים סיפורים אישיים.
הג'יפים מדגם בולרו של חברת מהינדרה (...שימו לב....) לבנים עם פסים אדומים, נוהמים, רחבים, חזקים. ואנחנו, שבריריות שכמונו (טוב, סתאאאאם, למען הפיוטיות של הפוסט) התחלקנו לצוותים צוותים, שלוש או ארבע בכל צוות, ואיישנו את הג'יפים שהוקצו לנו. אני הייתי בצוות חמש. צוות חמש, הכי טוב שיש...בצוות שלנו היינו שלוש. שתי התמונות שהבאתי מראות אותי מלאת שמחה ובטחון, נשענת, כובשת את מפלצת המתכת הממנועת הזו, מבסוטה. אבל המשותף לשתי התמונות הוא, שהג'יפ כלל לא נוסע, והוא אפילו לא הותנע. הביטחון שלי ותחושת הכיבוש התערערו קצת כאשר בפועל התיישבתי על יד ההגה, כיוונתי את מרחק המושב, סידרתי את המראות, ונהגתי.
לנסוע בשיירה זה לא קל. מדי פעם הפערים בין הג'יפים גדלו. בקשר ניסינו לצמצם רווחים, להודיע על מנוע שכבה, על זינוק בעליה לא מוצלח. הג'יפ הראשון היה של המדריכות שלנו, אשר היו אלו שפגשו כל הזמן את התנועה שממול. בנחמדות רבה הן פיתו את מרבית המכוניות האוטובוסים המשאיות וכל מי שהגיע ממולנו לעצור בצד הכביש ולתת למלכות לעבור. פשוט, כי כך עדיף. לו ראיתם את התהומות לצד הדרך, את רוחבה של הדרך, ואת גודלו של הג'יפ, לו הבנתם כמה קשה לנהוג בצד הלא נכון של הכביש, הייתם מבינים שעדיף לנהגים המיומנים ההודים לתת לנו לעבור, כדי לא להיתקל בנו. כדי שלא תהיינה בעיות.
אבל לעיתים זה לא פעל. ונאלצנו להאט, לנווט, לנסוע על פי תהום, ולעבור בכל זאת. אותי זה הפחיד. מאוד.
בדינמיקה בג'יפ שלנו הייתי אני ככל הנראה הפחדנית והלחוצה. השתיים האחרות, שהיו יותר מיומנות ממני בנהיגה על ג'יפים, היו עם בטחון עצמי גדול משלי. יכול להיות שיכולתי לנהוג טוב כמותן, אבל אני חששתי. נדמה לי שאני מפקפקת ביכולות שלי הרבה יותר מדי. כאן באמת לא הייתי בטוחה בעצמי, אבל גם בדברים שאני יותר בטוחה בהם אני לא תמיד מצליחה באמת להרגיש בבטן מה שהראש אומר - אני יכולה, אני יודעת.
נהגנו הרבה שעות, ובדרכים קשות. אני נהגתי בקטעים שלא היו הקטעים הקשים ביותר. כאשר המדריכות אמרו שמבקשים את הנהגת הבטוחה ביותר בצוות, לא הייתי אני זו שישבה ליד ההגה. אבל החברות אפשרו לי לנהוג מתי שרציתי, ונהגתי. יש לי קצת תחושת החמצה. חמצמצה. התברגתי מהר מדי לתפקיד הרגיל שלי של היושבת ליד הנהג. או מאחור. ויתרתי לעצמי מהר מדי. לא הרגשתי שהעצמתי את יכולות הנהיגה שלי. אמנם נהגתי בג'יפ, בצד שמאל, עם מהלכים, אמנם נהגתי על פי תהומות, בארץ זרה, אבל...למרות כל אלו הרגשתי שאני לא ממש מתגברת על הפחד, לא ממש מצליחה להיות בתפקיד של הנהגת האמיצה פורצת הדרך.
והנה תמונה של מעברון מים שבכל זאת אני נהגתי דרכו, והג'יפ לא כבה...
אז הצלחתי? נהגתי? חוויתי את הג'יפאות? או שהשתפנתי, וויתרתי, נכנעתי לדפוסים רגילים שלי? למה כשאני נוסעת באוטו שלי, לבדי אני אמיצה ומצליחה, ואם אני במקרה הנהגת ובעלי יושב לידי אני דואגת ומפחדת שאפשל? למה אפילו באוטו שלי אם נוסעים גם אני וגם בעלי - תמיד תמיד הוא הנהג?
אז בהשוואה לכל העולם - קצת ניצחתי. בהשוואה לסטנדרטים שלי, לאמביציות שלי - כנראה קצת פישלתי, קצת החמצתי, קצת נכשלתי.
כנראה שאצטרך לנסוע שוב במסע ג'יפים כדי לתקן....
ואולי, כל אחת הצליחה יפה יחסית לנקודת ההתחלה שלה? הנהגות המנוסות יותר נסעו בדרך קשה יותר משהורגלו לה, ואני, נסעתי, בכל זאת נהגתי, בשטח, בהרים, והצלחתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
