כל כך הרבה שמעתי על המאכלים בהודו. על החריפות, על התבלינים. על הקארי, הכמון, הכורכום הכוסברה. כל התבלינים שאני ממש לא יכולה לאכול. האוכל בטנדורי, שחלקו אהבתי תמיד נראה לי מוכוון לישראלים...
ומה אעשה עם הטבעונות שלי?
ומה נעשה כולנו עם ההיגיינה?
אז מסתבר שהשד לא היה נורא, אלא להיפך. בסך הכל היה כייף קולינרי!
בצוות שליווה אותנו למסע היו שתי נשים מדהימות שהיו אחראיות על המנהלה, ובעזרת צוות של כמה הודים שהתלוו אלינו פינקו אותנו במאכלים לאורך כל הדרך. בכל מקום אליו הגענו, בכל חור בקצה העולם, ציפה לנו שולחן ערוך, מלא כל טוב. הגדילו לעשות בארוחה הזו:

באמצע היער, בדרך מתפתלת, עצרנו את הג'יפים. יצאנו לחלץ את עצמותינו, ולמלא את כרסנו.
היה כאן אוכל ממש בשבילי - פלאפלים, סלט ירקות, טחינה, וצ'פאטי. פשוט פלאפל טבעוני, בשבילי!
גם שאר המאכלים היו נהדרים, החל מהמרקים המחממים והמשביעים, תבשילי הירקות, המטבוחה, והכל נפלא. טעים, נעים, מנחם ומשמח לבב.
היו גם מאכלים שלא יכולתי לאכול. או שהיה בהם יוגורט או גבינה, או שהיו מתובלים בטעמים שאני לא יכולתי להכיל. אבל בסך הכל, המאכלים שהצוות הכין היו נ-ה-ד-ר-י-ם.
יצאנו מהג'יפ, פרשנו מחצלת לכל צוות, לקחנו את צלחות האלומיניום והכפות, מילאנו אותם וזללנו בכל פה. לא חסר לנו תיאבון. בהרבה מהג'יפים נשנשו גם לאורך כל הדרך, ממתקים, פירות יבשים ומה לא. הרי אמרנו - אווירה של טיול שנתי, לא? איכשהו, תודה לאל, בג'יפ שלי לא עשינו ככה. ולא נשנשנו, ולא השמנו...יופי לנו.
אחרי הארוחה - זמן שטיפת כלים!

קערה אחת עם מי סבון, שתי קערות עם מים נקיים, קערה אחת עם מי קלי לחיטוי, קור, צריך להתכופף, לשפשף (שאני אשפשף???)...איפה, איפה המדיח שלי....
בהרבה מהמקומות בהם לנו היה אוכל נחמד למדי. אורז, ירקות, דאל - עדשים, רוטב עגבניות, ולעיתים עוד דברים. כאן, טעמתי במיה.
(לידיעתכם, אני לא אוכלת במיה. זה "ה", ממש "ה" סלע המחלוקת ביני לבין חמותי, שכועסת עלי ממש שאני לא אוהבת את הבמיה שלה...אבל זה מאכל שאני ממש לא רוצה לאכול...ושם, טעמתי. ששששש. אל תספרו לה...)

העדשים היו בדרך כלל מאוד חריפות, אבל טעימות, הסלט מרענן, והאורז, והצ'פאטי, ממלאי בטן ומצויינים.
ככלל, לא הייתה לי בכלל בעיה לשבוע, לרזות שני קילו, ולהרגיש טוב כל המסע.
הנה, דבר אחד שהוכחתי לעצמי שאני לא מפונקת, והרבה הרבה יותר עמידה ממה שחשבתי על עצמי...