שאלום.
היום הבלוג נפתח ואיתו גם הפרק הראשון=]
תהנו.
[אם יש כאן מישו...?]
(עוד אין שם לסיפור... מוזמנים להציע!)
פרק 1
אנג'לין חזרה מהבצפר ונכנסה הביתה, ההורים שלה ישבו בסלון.
היא אמרה: "היי" והתכוונה לעלות לחדר שלה, אבל אמא שלה אמרה:
"אה..אנג'י, תשמעי יש לנו...אה...רצינו להגיד לך משהו".
"מה רציתם להגיד?" אנג'י הסתובבה.
"אנחנו עוברים דירה" אמר אביה בשקט.
"מה?????????!" אנג'י צעקה,
"אתם לא יכולים לעשות לי את זה! דווקא עכשיו, אחרי שסוף סוף אני מתחילה להסתדר פה, אנחנו שוב עוברים דירה?, אתם פשוט....".
אנג'י לא סיימה את המשפט שלה, היא התחילה לבכות.
היא רצה אל החדר שלה וטרקה את הדלת חזק.
היא בכתה על המיטה שלה עד שנרדמה.
בבוקר השעון המעורר העיר אותה, לרגע היא לא הבינה למה היא עם הבגדים של אתמול, ואז נזכרה שבכתה, ונזכרה גם למה בכתה.
היא הלכה להתקלח וכל אותו זמן חשב על המעבר.
"מה אני אעשה?, לעזוב את טיפאני, את הכיתה, את ג'ורדן, את הבית, את הכל!, לעבור למקום שאני לא מכירה בו אף אחד". היא חשבה לעצמה.
"רגע," היא עצרה את עצמה. "אבא ואמא אפילו לא אמרו לי לאן עוברים?".
-
כשהגיעה לבצפר, פגשה את טיפאני.
"טיפאני..." אנג'י אמרה והתחילה לבכות שוב.
"אנג'י? למה את בוכה?!".
הן ייצאו מהכיתה ובדרך אנג'י בכתה וסיפרה לטיפאני על הכל.
טיפאני בכתה יחד איתה, יהיה להן קשה להיפרד, שתיהן ידעו את זה.
כשאנג'י חזרה בערב הביתה, אמא שלה אמרה לה:
"אנג'י, אני יודעת שקשה לך לעזוב, אבל אנחנו חייבים".
"למה אמא?! למה אתם עושים לי את זה?". היא השתדלה מאוד לא לבכות.
"כי אבא סוף כל סוף מצא עבודה!, את יודעת כמה זמן הוא היה מובטל, עכשיו,אחרי המון זמן שאיבדנו הרבה כסף, הוא מצא עבודה! את יודעת שלקח לו המון זמן למצוא?!" אמרה אמא שלה, מנסה לשכנע אותה.
"אבל אני לא יכולה לעזוב את כל החברים שלי! את הכיתה! עד שהתחלתי להסתדר פה, אני צריכה לנתק את כל הקשרים! עם כולם! ובכלל...לאן עוברים?!, ולמה אבא לא יכולה למצוא עבודה קרובה?! כאן!". היא דיברה מהר.
"טוב, קודם כל אנחנו עוברים להמבורג שבגרמניה, דבר שני, אבא חיפש כאן באנגליה עבודה, הוא חיפש המון זמן ולא מצא, כבר שנה הוא מחפש!. בסוף, איש אחד מגרמנייה שמע על אבא שחיפש עבודה, וייצר איתו קשר, האיש הזה נתן לאבא עבודה שמקבלים בה הרבה...הוא לא יכל לסרב אחרי שחיפש כ"כ הרבה זמן!". הסבירה אמא שלה.
"אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף" אמרה אנג'י, תוך כדי שהיא עולה אל החדר שלה.
"תתחילי לארוז!" צעקה אמא שלה מלמטה.
אנג'י נכנסה לחדר שלה והתקשרה לטיפאני:
"טיפאני?!"
"הממ..."
"את יכולה אולי לעזור לי?"
"למה?"
"נו טיפאני..."
"מה?!..טוב נו...דברי"
"יש לך רעיון איך לשכנע את "ההורים-לכאורה-שלי" כדי שלא נעבור?"
"עוד לא אמרת לי לאן את עוברת! סתוומה!"
"להמבורג...טוב?!"
"את עובדת עליי נכון?!, לא רגע, את רצינית?, די, אנג' זה לא מצחיק!"
"אני לא עובדת עלייך!...מה מיוחד בהמבורג?"
"המבורג!...את פשוט כל כך לא מבינה!, טום וביל גרים בהמבורג!, ואת הולכת לגור שם!, ואולי תפגשי אותם ותקבלי פוסטרים..ואני לא!" טיפאני דיברה מהר מדי.
"לא הבנתי כלום טיפאני! מי זה טום וביל?"
"טום וביל קאוליץ!, מטוקיו הוטל!, אלה שאני מדברת עליהם רוב הזמן!, נו...
הראסטות הסקסי!".
"אהה...זה שנראה כאילו דרסו אותו...שהולך עם שמלות... והאח שלו...אמ...נראה אם אני זוכרת...אאה! נזכרתי.. המכוער שהתחשמל עם האיפור שנראה כמו אישה..."
"האא! חצופה!.... טומי לא נראה דרוס והוא לא לובש שמלות!, וביל לא מכוער!"
"טוב טיפאני, מה שתגידי" אמרתי בשקט.
"נו דיי אנג' את ממש מבאסת, שתדעי..." אמרה טיפאני גם היא בשקט.
"די טיפאני מה אני עושה?! אני לא רוצה ללכת ולא לראות אותך ואת ג'ורדן!".
"ומה אני עושה בלעדייך, נשארת עם כל המגעילות?".
"אוף" אמרו שתיהן ביחד.
אנג'י התעוררה בבוקר והתארגנה לבצפר, היא ידעה שמחר זה היום האחרון שלה שם, היה לה ממש קשה.
היא הגיעה לבצפר וכל היום לא דיברה עם אף אחד.
טיפאני הבינה אותה, גם לה היה מאוד קשה.
- - - - - - - -
אנג'י הגיעה הביתה ונשכבה על המיטה שבחדר שלה.
פתאום צלצל הטלפון, היא ענתה:
"הלו?"
"הלו?, אנג'לין?"
"כן, מי זה?"
"אמ..זה ג'ורדן" הוא היסס.
אנג'י כמעט והתעלפה, היא לא ענתה.
"את שם?" הוא שאל בשקט.
"כן" היא אמרה בלחש.
"תשמעי אנג', שמעתי שאת עוברת להמבורג, אז רציתי לתת לך משהו..את יכולה להיפגש?"
"אמ..כן איפה?"
"במרכז,את יודעת..., עוד שעה".
"אוקיי" היא לחשה וניתקה.
אנג'י לבשה ג'ינס קרוע וחולצה שחורה והלכה לפגוש את ג'ורדן.
"היי" הוא אמר לה כשראה אותה.
"היי" היא אמרה.
"תשמעי, אנג'י אני רוצה לתת לך משהו, לפני שאת הולכת.".
היא התחילה לבכות.
הוא חיבק אותה.
"קחי" הוא נתן לה קופסה קטנה ושחורה.
היא פתחה את קופסה והתחילה לבכות עוד יותר.
המשך בקרוב...=l
.........
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא עוד טעויות- סיפור ט"ה.