מוסטפה-מופסה

כל יום כשאני יוצא לגבעה, אני תוהה לעצמי מה ישתנה, אבל משום מה הכל תמיד נשאר אותו דבר, שום דבר לא משתנה. אני הולך לגבעה עם השק ומתחיל לחפש אותן, אבנים. זו ממש אמנות, מגזר לא מוערך באמנות של ימינו- ברירת האבנים הזאת. הן חייבות להיות ממרקם מסויים, שלא יתפוררו, ובגוון מסויים כדי שידעו בוודאות שזו אבן ולא גוש אפר והכי הכי חשוב- בגודל מסויים, משום שאז הן סתם ינוחו להן מבלי שאף אחד יקח אותן, ותפקידן יאבד את משמעותו שכן כעת הן רק מכשול בדרך, סכנה למעידה ותו לא.

ואז, כשהשק מלא וכבד אני הולך, לפני הזריחה, כשהכל עוד שקט והטל רק מפציע, אני הולך ומפזר. גם זאת אמנות, שכן צריך לפזר בשיקול דעת, שלא יראה מלאכותי, אחרת מה הטעם? אבן אחת פה...אחת שם...שתיים פה...חמש שם...מתקדם לי, שורה שורה ומרוקן את תוכן השק, וכשזה מתרוקן העבודה עוד לא הושלמה, הרי מה יעזור רק לפזר את האבנים שאנשים יבואו להרים ולהניח על האבנים האחרות שאינן משות ממקומן, בשלב כזה או אחר, בכל שנה או בכל ביקור עוד אבן תתווסף ועוד אחת...ועוד אחת...ואולי עוד כמה, תלוי בכמות האנשים שאהבו את אותו בנאדם...עד שהאבן הגדולה שאותה לא ניתן להזיז תתמלא לחלוטין ולא יהיה מקום להניח אבנים קטנות אחרות. לכן אני עובר, אבן אחר אבן, שורה אחר שורה ואוסף לתוך השק את אותן אבנים שפיזרתי מי יודע מתי? שנה קודם? או אולי יום? וכשזה שוב מתמלא, או לחילופין כבד מידי- אני מפזר אותן שוב בחוכמה, על הקרקע, וכך הן יכולות לשכב להן בשקט, מי יודע כמה זמן...עד שיאספו אותן שוב.