אז יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אני אהיה האחרונה לומר שאין חשיבות לאירועים ההיסטוריים שקרו לפני שבעים שנה.
זה זמן לא ארוך כל כך, עדיין יש בינינו אנשים מהדור הזה,
וזו הייתה טראומה מטלטלת לאנושות.
ואני בכוונה אומרת לאנושות, כי אם שמים את הקלפים על השולחן,
העם היהודי לא היה היחיד שהוכנס למכונת המוות.
פשעים נגד האנושות התרחשו במלחמת העולם השניה כלפי קבוצות אתניות ולא אתניות.
הומוסקסואלים, צוענים, שחורים, נכים, קומוניסטים, סינים. (כן, כן. היפנים לא עשו להם חיים קלים).
אני רואה את השואה כתקופת משבר בזהות האנושית וכגיהנום שנפער מתחת לאנושות כולה.
ויש בעיה עם החינוך שאנחנו מקבלים בנוגע לאירועים ההסטוריים האלו.
אין ספק שזו הייתה טראומה כואבת ובלתי נסבלת.
היא כואבת לי אישית, כל יום ויום שאני נמצאת פה.
אני נכדה לניצולי שואה ומתאימה להגדרות הפסיכולוגיות של דור שני כי גדלתי אצל סבתא שלי.
אני מכירה את הכאב הזה מקרוב, יותר ממה שרב בני הדור שלי מכירים.
ויחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל זה,
ואחרי מסע מטלטל לפולין שבו איבדתי אמונה באלוהים ובבני אדם,
אני חושבת שאין מקום לספר סיפורי זוועה כאלו לילדי בית ספר יסודי, שלא לדבר על ילדי גן.
אני לא יודעת מה הדרך הנכונה לומר להם מה פירוש הצפירה והטלאי הצהוב,
אבל אני כן יודעת שזה כואב מדי בשביל נפשות צעירות כלכך.
סיפורי הזוועות האלה היו הסיפורים לפני השינה שלי מגיל שלוש או ארבע.
סבתא סיפרה לי אותם לפני השינה, בזמן האוכל (מעורר תיאבון) וסתם ככה כשיחת חולין.
המדינה שלנו היא מדינה צעירה.
בלי לחנך אותנו לציונות הזו, וליצור כור היתוך שיצר הרבה נזק וטראומה בחברה הישראלית,
היא לא הייתה מצליחה לשרוד.
היא עשתב נזק כדי לקבל רווח משמעותי. אני מבינה את זה.
היינו צריכים גיבוש. משהו שיאחד את כולנו.
הרדיפה קיבלה תפקיד חשוב.
אבל זה כבר נהיה דפוס.
כל החגים שלנו מדברים על ניסיונות רדיפה שכשלו.
אנחנו שמים את עצמנו במקום מאוד לא בריא של קורבן.
ואחנו גם שוכחים לראות את כל הצדדים במשוואה הזו.
בקיצור, אני לא בדעה שצריך לבטל את יום הזיכרון.
אבל בהחלט לצמצם את המימדים שלו.
מדינה שחיה מתוך כאב וקורבנות, לאן היא תגיע?
יש לנו מספיק כאב.
הכאב הוא חלק מאיתנו גם ככה.
צריך לחפש סיבות לשמוח, לא לכאוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
