גם לי יש חיים

נהנתי פה מאוד , מאוד.

אבל זהו , צריך לדעת מתי להפסיק.

ואני מרגישה שאני צריכה להפסיק.

החלטתי לסגור את הבלוג.

אני כבר חושבת על זה המון זמן , אבל לא יצאה לי הזדמנות.

אם אני עוד אחזור , אני אפתח בלוג חדש.

דף חדש ונקי.

ואז , לא אעשה את הטעות הזאת. לא אתן לחברים שלי את הבלוג.

ככה אוכל לכתוב את מה שאני רוצה , אבל באמת.

בלי להעביר שום צנזורה.

זהו , פה זה נגמר.

כי אני לא רוצה שזה יהיה דרמטי מידי.

 את רובכם אני לא אפגוש בחטיבה.

לא נורא.

לסיום , אני באמת רוצה לפרוק כאן בפעם האחרונה.

אתמול חלמתי שאני באה לחטיבה ביום הראשון.

שאני יוצאת מהמכונית עם גל ומאיה , וכשאנחנו מסתכלות על החטיבה , הן פתאום נעלמות.

אני לא מוצאת אותן.

עומדת לבד , בין המון אנשים.

לוקחת המון אויר , בודקת בפעם האחרונה שאני נראת בסדר , ונכנסת.

עוצמת עיניים ועוברת את השער.

פותחת את העיניים והכל נראה כל כך רגיל....

כשאני נכנסת לכיתה כולם מסתכלים עלי.

אני מרגישה בודדה.

יושבת ליד שולחן , ולידי אף אחד.

אני רואה אותן. יושבות אחת ליד השניה ומצחקקות עם קבוצה גדולה של בנות.

ואני עדיין במקומי. לבד.

זהו. פה תעוררתי.

קמתי והסתכלתי במראה. נזכרתי בחלום ולחשתי לעצמי בשקט "יהיה בסדר".

אני חוזרת , זה לא יהיה דרמטי!

תודה על כל התגובות מחממות הלב , על הצחוקים , ועל הכיף.

והפעם , באמת חשוב לי שתגיבו.

רק כשאתם מגיבים , תזכרו שאני לא מתנתקת מהעולם. אני עדין פה. מבטיחה לכם. עדין פה כדי להקשיב , עדין פה כדי סתם לדבר , עדין פה. ואני אשאר פה.

אוהבת את כולכם , רוני.