אני חוששת ממה שיבוא אחר כך. יש דברים נכונים לאין שיעור, ודברים שקצותיהם נמשכים לאין קץ, והקצוות האלה מתפוררים, כמו שכדוריות בד הן פצעים של בגד שממאנים להירפא. אחר כך יבוא קרע גדול, ועם מה שיישאר ננקה חלונות, לבטח. קרעים קרעים ילכו וימלאו אבק, וחול שנדבק לזכוכית, ולא יהיה לזה הטעם המלוח שהיה בהתחלה. הים לא יורגש בחול הזה. מכאן ומכאן ייפרמו חוטים, מכונת הכביסה לא תחוש בשינוי. העיניים ילכו מערבה, כדרכן, לראות אם חצה העיגול הגדול את קווי החשמל, ירד אל דודי השמש, נתן בהם מכת אור אחרונה.
פה ושם יגיח חתול קצוץ זנב. יקפוץ מתוך צפרדע, בלתי מודע לגיחוך שבדבר.
זו ממש שערורייה, אמר הר פרופסור, שאפשר כך להוכיח מתוך דבר אחד ועוד צעד קטן. אבל הטבעיים כולם יסתדרו בשורה. אותם זה לא מעניין. שערורייה או לא, זה מה שהם יודעים וזה מה שהם יעשו. גם האינסוף לא מעורר בהם שום יראה. הם לא צריכים לשבת ולחשוב, כמה חיים יידרשו לנו כדי להמשיך עד שם, ולמה המוות יגיע במקום כזה או אחר, ויאלץ אותנו להפסיק את הספירה. ומתוך שאינם נאבקים כל הזמן ברעיון הקץ, טוב להם להיות מונחים במקומם. ולכן שתיים לעולם לא יאמר, החיים קצרים, ואני יכול להיות שש, אז למה לי להיות שתיים. כמו שפעם חייט היה חייט וסנדלר היה סנדלר והלך השמש ובא השמש והדברים נותרו על מקומם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
