כרגיל, בגלל אילוצים.

הייתי כאן, ולחצתי על הקישור ברשימות שהוביל לכאן.

הרבה זמן עבר מאז. חמש שנים וחצי. זה גרם לי לחשוב כמה דברים.

- יכולת ההתבטאות שלי בנסיגה מאז.

- גרוע מזה, ייתכן שזו החשיבה שלי שאינה מה שהייתה.

- חבל לי שזה מעורבב ככה, כל מה שעלה שם. התכתובת הזו עדיין חשובה לי.

- אני פחות כאן. אולי בגלל זה מתחדדים לי פחות דברים. אולי לא. אולי זה להפך בכלל. אולי פשוט אני מחדדת אותם בחוץ. אבל לא נראה לי. נראה לי שהקושי שלי להעלות על הכתב חלק מהמחשבות או מהרעיונות שעוברים לי בראש, מעיד על קושי לדייק, לזקק.

אבל לא פחות חשוב מכל זה. נראה לי שהיום אני רואה את הצורך הזה, שנכתב עליו שם, קצת אחרת. אני מאמינה שאנחנו באמת זקוקים מאוד. שאנחנו לרוב רוצים יותר ממה שמישהו יכול להעניק לנו. יותר מהכול, הצורך העיקרי הוא בקבלה מוחלטת. אבל לאו דווקא של הסבל שלנו, אלא של כל מה שיש בנו. במשך שנים השאיפה העיקרית שלי הייתה למצוא אדם שניתן לחלוק אתו כל מה שעובר לי בראש. כשהייתי ילדה, או אולי נערה, הייתה לי תקופה שבה היה לי צורך אובססיבי לומר כל מה שעובר לי בראש. כל בדל מחשבה, כל רעיון. אפילו דברים מגוחכים, כמו "בא לי מים", "קר כאן", "מעניין אותי מה יש עכשיו בטלוויזיה", "ספרתי עכשיו את ההברות במשפט הזה". באיזשהו שלב, זה הפך להיות מין רגרסיה אינסופית. "חשבתי עכשיו שאני חייבת להגיד את זה. בגלל זה אמרתי. אני חייבת להגיד כל מה שעובר לי בראש". "כן, גם את זה". מעייף. אני לא בטוחה אם הבנתי אז מאיפה הצורך הזה מגיע. היום אני מאמינה שהסיבה היא הצורך הזה. להגיד כל מה שעובר לי בראש ולוודא שהוא נקי. נקי ממחשבות רעות, נקי מסטיות, נקי מכל מה שיש בו כדי לעורר אשמה. מה יש בו ברגש הזה, שהופך אותו אולי לקשה מכולם? אנחנו לא רוצים להרגיש זרים. זרים במובן הרחב. אנחנו יכולים להיות אאוטסיידרים שם או כאן, אבל עדיין חשוב לנו להיות חלק מהחברה האנושית. המנגנון הבסיסי ביותר שמסייע לנו הוא מנגנון האשמה. יש קודים מוסריים, יש נכון ולא נכון, ראוי ושאינו ראוי. אנחנו משתדלים להיות בצד הנכון של כל אלו. הראוי ושאינו ראוי משתנים עם הגיל. יש דברים שגרמו לנו להתכווץ מבושה בגילאים המוקדמים יותר, ולאחר מכן הם נפתחים לשיחה והטאבו של נעורינו אינו בהכרח כזה בבגרותנו. למיניות, כמובן, יש תפקיד חשוב מאוד במנגנונים האלו. אם בגילאים מסוימים אוננות או צרכים מיניים ככלל הם מקור לתחושות אשם, הרי שמאוחר יותר כבר לא נתבייש בהם באותו אופן. האסור הישן יפנה את מקומו לאסור חדש. הבושה תמצא את משכנה בחללים אחרים.

לכולנו יש מקומות שלא נעים לנו אתם. מקומות שבהם אנחנו מרגישים מלוכלכים, מגעילים, סוטים, רעים, אפלים, חלשים. הצורך שלנו הוא שיקבלו אותנו שם. שמישהו יגיד לנו, דווקא על הדברים האלה, שהכול בסדר. שלא קרה כלום. שזה נורמלי, שזה רגיל, שגם עם כל אלו אנחנו ראויים להיות נאהבים. רובנו מסתובבים בעולם הזה עם סודות. עם רגשות שאינם נוחים. עם פחדים שמא כבר חצינו את הגבול, ואנחנו נמצאים כבר באזור הדמדומים הזה, שבו אין אדם אחר, או שמי שנמצא בחברתנו הם אנשים שלא היינו רוצים להיות בחברתם.

פסיכולוגים עושים הון מהצורך הזה. הרי רוב האנשים אומרים שהם מספרים בחדר של הפסיכולוג שלהם דברים שלא סיפרו מעולם. למה? למה אנחנו מוכנים לשלם 400 שקלים לשעה שבה נוכל סופסוף להיפטר מכל מה שעובר לנו בראש, בלי מסננים? כי אין בנו את הפחד, שהפסיכולוג יקום באמצע השעה הזו (או בסופה), ויגיד לנו שהוא מצטער, אבל אנחנו מוזרים מדי. נוראיים מדי. רעים מדי. או לחילופין, שלא יגיד כלום, אבל לאט לאט יענה לנו פחות לטלפונים. ומדי פעם יאמר שהוא לא יכול להיפגש. ולאט לאט ייצא מחיינו, וישאיר אותנו מתבוססים בחוסר האנושיות שלנו. במגעיל. ברקוב. במקום לעשות את כל אלו, הפסיכולוג עושה דבר נעים בהרבה. הוא מסביר לנו שבעצם אנחנו לא באמת באמת רוצים לשכב עם המטפלת של הבת שלנו, זה פשוט איזו אשליה שמקורה בבית הילדים בקיבוץ. ואנחנו לא באמת רוצים להכות את הבוס שלנו עד זוב דם, ולהתמוגג מצרחות הכאב. אנחנו פשוט מתוסכלים מחוסר ההערכה שלו לעבודה המצוינת שאנחנו עושים. כמה פשוט, כמה נוח. זה באמת שווה הרבה כסף. התחושות האיומות שהסתובבנו איתן שבוע שלם, נעלמו כלא היו. יש להן הסבר, ומכאן שאינן תחושות אמיתיות, אלא מטאפורה של הנפש. אין בנו תשוקות אסורות של ממש, סטיות שלא יעלו על דעתו של אדם שפוי או אלימות בלתי נשלטת. לכל היותר יש בנו חוסר סיפוק ממקום העבודה או שסבלנו מהעדר תשומת לב בילדותנו. לא נורא כל כך. שום דבר להתבייש בו. יש על זה כתבות בעיתון, על הדברים האלו, וסקרים באינטרנט, ושיחות בתי קפה. אפשר לנשום לרווחה. אנחנו שייכים לחברת בני האדם. אנחנו נורמלים. 

אבל למה פסיכולוג דווקא? הרי יכולנו לפתוח ספר, או לגלוש באינטרנט, ולמצוא הסברים מניחים את הדעת לכל מה שעובר לנו בראש. אז למה לא לספר את זה למי שקרוב אלינו? יש דברים שאנחנו כן מצליחים לספר. אבל אלו דברים שאנחנו יודעים שהם רע נפוץ ומקובל. אנחנו יכולים לספר שאנחנו נמשכים לאדם הלא נכון, או שהברזנו בתירוץ שקרי ממחויבות משפחתית. אבל למה אנחנו לא יכולים לשבת עם חבר על כוס קפה, ולהגיד לו שמדי פעם אנחנו מדמיינים את ההלוויה של ההורים שלנו? או לספר לו שכשקיבלנו את הטלפון עם בשורת האיוב, יחד עם העצב נמלאנו גם בסיפוק חולני?

למה? כי אנחנו לא בטוחים איך הוא יגיב. אנחנו מפחדים שמה שהוא חושב עלינו ישתנה. שגם אם הוא יצליח להימנע מהבעת פנים מסגירה, וימשיך להקשיב בריכוז, ייתכן שבלבו תעבור מחשבה אחרת. "מה, הוא דפוק? מה הוא מספר לי את זה עכשיו" או "אלוהים ישמור, ידעתי שהוא קצת משונה, אבל מאיפה הגיע הסיפור הזה". או שהוא יגיד לנו "לא יודע, בחיים שלי לא חשבתי על זה". ואנחנו נישאר לבד. לבד, מסוגרים בתוך התודעה החולנית שלנו, ומרגישים ריקים, חולניים, שונים. אז אנחנו נמנעים מכל זה והולכים לפסיכולוג. כי לא אכפת לנו עד כדי כך מה הוא חושב עלינו.

אבל פסיכולוג לא יכול להוות תחליף אמיתי לכל זה. הוא תחליף דמה. כמו אוננות אחרי שבן הזוג שלנו חזר מותש ונרדם, או לחם עם גבינה לבנה אחרי שארוחת השחיתות שקבענו התבטלה. זו לא הקבלה שאנחנו רוצים. היא חלקית. אנחנו רוצים את הקבלה הזו ממי שחייהם שלובים בשלנו. אנחנו רוצים שהיא תגיע מאלו שאוהבים אותנו, וגם אחרי שנספר להם את כל מה שמגעיל ורקוב, הם לא יאהבו אותנו פחות אפילו במיל. אנחנו לא רוצים שזה יבוא ממי שאנחנו פוגשים בשתיים בצהריים בכל יום שלישי, אלא ממי שאנחנו יכולים להעיר בשתיים בלילה כל יום, כי עכשיו אנחנו מרגישים אשמים ומלוכלכים ורעים וקטנים. ואנחנו רוצים שהוא יקשיב לנו. לא יהנהן בחוסר הקשבה, אלא באמת יקשיב. ויקבל. ולא ייגעל להחליף איתנו מיצי נפש. ולא ינסה להסביר לנו שזה בגלל אימא או החבר הראשון או בגלל שהלכנו לאיבוד בסופר בגיל שלוש. שפשוט יגיד לנו שזה בסדר, שאנחנו בני אדם, וככה זה בני אדם, לא תמיד זה נקי וטהור ומעביר זקנות את הכביש. ושהחיבוק הזה שבתוכו אנחנו יכולים פתאום להירדם לא יהיה חזק יותר או חלש יותר או מתכוון פחות. כי כלום לא השתנה. כי אנחנו בסדר, באמת.