ידעתי שהרגע הזה יגיע.

הרגע שבו הוא ינסה ליצור קשר, שהגעגוע ישבור אותו.

והבטחתי לעצמי שעד שהרגע הזה יגיע אהיה חזקה מספיק כדי בכלל לא לענות לו.

לא לדעת, לא לשמוע, לא להקשיב ולא לנסות להבין.

הגעתי להחלטה הזו כי היו לי את כל הסיבות לבחור בה.

כשאתה נותן לאדם את כל העולם שלך, את כל האהבה והתמיכה האפשרית ממקום הכי אוהב, אפילו בלי ציפיה לקבל חזרה,

והוא בוחר לשקר לך, פוגע באמון שלך, אז כדאי לדעת שזה הזמן ללכת. 

לא מצטערת על כלום. הייתי כנראה צריכה ללמוד את זה על בשרי כדי להבין, שאם אין אמון, אין כלום. ואין מקום לעוד הזדמנות, בטח לא לשתיים.

לא מצטערת ובכל זאת, פתאום ההבנה הזאת מכה בי כ"כ חזק, מצליפה על הלב, מעמיקה את השריטות.

זו לא ההשפלה, זה לא האגו שנפגע, זה לא הלב שמדמם ככל שהכל הולך ומתבהר.

שואלת את עצמי איך איבדתי את עצמי כ"כ ולמה. איך לא ראיתי?

לא חוויתי משהו דומה במערכות יחסים קודמות, אבל הייתי צריכה לדעת יותר מתמיד איפה הגבולות שלי, עם מה אני לא אוכל להתמודד

גם אם מאוד ארצה. ותמיד ידעתי שבכל מערכת יחסים בחיים, לא רק בזוגיות, הכי חשוב האמון. אם יש לך אמון באדם תהיה שם בשבילו

בכל מצב, ואם לא - תברח!

מה גרם לי להזיז לצד את אחד הערכים המנחים בחיי? איך יכולתי לתת הזדמנות לאדם שפגע באמון שלי שוב ושוב?

מה גרם לי לסלוח לו לאחר הפעם הראשונה שזה קרה גם כשהייתי מאוד נחושה ללכת?

קשה לי להשלים עם זה שגם אם נדמה לך שאת עם יד על הדופק, האהבה מראה לך שהיא אכן יכולה לעוור בצורה קשה.

האם זה שרציתי ללכת ממנו כמה פעמים כי היה לי קשה להאמין לו הופך אותי לרעה בסיפור?

הגיוני שאני זו ששילמה בסוף על הטעויות שלה וגם על שלו?

מי היה מאמין שחודש אחרי שהוא ביקש בדמעות עוד הזדמנות, ואמר שהוא אוהב ולא יכול בלעדיי, ודקה אחרי שנחזור מחופשה

בברצלונה הוא פשוט ייעלם יום אחד. בלי שום מילה, שום הסבר. 

גם אם ידעתי בתוכי שזה לא זה ואולי שידרתי את זה גם בלי להתכוון, למה לא הגיע לי לדעת מה הוא חושב? הרי הוא ביקש הזדמנות.

גם אם זה היה הזוי שהוא ירגיש שהוא נפגע מכל הפעמים שרציתי ללכת ממנו בגלל טעויות שהוא עשה זה עדיין היה עדיף על שתיקה.

כשאתה בוחר להיעלם מהחיים של אדם שאתה כל כך חשוב לו בשתיקה רועמת, אתה לא יותר מאגואיסט ופחדן. 

ולאנשים שלא יודעים להתמודד כשמתחיל להיות קשה, שבוחרים לברוח ברגע האמת, אין מקום בחיי בכלל.

לא ברור לי עדיין למה זה "הגיע לי" אבל אני מניחה ורוצה להאמין, שיום יבוא ואבין מה היה חלקו בחיי.

שיעור לחיים, אבל גם בומרנג רציני. 

ככל שהבנתי את גודל הטעות שלי, הדחקתי יותר. הכל היה בראש ונדחק עמוק ללב שכבר עייף מכאב. 

כבר שבוע אחרי שהוא נעלם ידעתי שאני לא רוצה לדעת, לשמוע, להבין.

כל מה שיאמר לא ישנה את מה שאני חושבת עליו, עלינו.

שום מילה שיגיד לא תשנה את העובדות, לא תעלים את הכאב ולא תאחה את השבר. אז ככה שאין לי מה לנסות להקשיב.

ולמרות ההבנה הזו, שבעקבותיה החלטתי שגם אם הוא ינסה להסביר מתישהו, אני לא אהיה שם כדי להבין... בחרתי לענות לו.

שוב הרגש גבר על ההיגיון. מה עבר עליי כשבחרתי לענות לו? אני יודעת שזה היה הרצון לדעת, למרות הכל.

אומרים שהמציאות עולה על כל דמיון.

ברגעים שחשבתי לרגע מה יקרה אם אני כן אבחר לענות לו, דמיינתי אותו מנסה להסביר לי. למה זה נגמר ככה, בצורה מגעילה כ"כ.

חשבתי שהוא יבקש סליחה ויגיד שטעה. לא בבחירה ללכת, אלא בצורה שבה עשה את זה.

לא דמיינתי שהוא ינסה ליצור קשר כאילו כלום לא קרה. ישאל מה קורה ויגיד שאני חסרה. ואז יספר קצת על השגרה, ואפילו ישתף בכמה שהכל רע.

עד לפה עוד חשבתי שהוא מנסה להסביר שגם לו לא קל, והוא לא שכח. אבל אז הוא שאל ברוב חוצפה אם כבר יש לי מישהו ושהוא יודע שכן.

ולא יכולתי שלא לומר לו שזה בכלל לא עניינו ושאני כבר לא הכתובת כשעצוב ורע...

ולא תיארתי לעצמי חוצפה שכזאת, שבה הוא יזכיר לי שרציתי שנישאר חברים טובים ונתמוך אחד בשניה. למה הוא חשב לרגע שאחרי שהוא בחר

להיעלם ולשתוק, לתת לי לטבוע בים של כאב ומחשבות אני עוד אהיה שם בשבילו?

בסיוטים שלי לא דמיינתי שברגע שהוא יצוץ שוב בחיי הוא יחפש תמיכה, או שתהיה לו טענה כלשהי כלפיי.

ואחרי כל זה, גם לא היה שום הסבר. שום סליחה. שוב הבנה כמה הוא טעה וכמה זה לא הגיע לי. 

פתאום ראיתי מול העיניים אדם אחר מזה שאני הכרתי וכ"כ אהבתי. 

ורק היום אני מבינה באמת, כמה זה כואב שהאדם שאהבת כל כך, ושהענקת לו כל כך הרבה, הופך לאחר.

ויותר כואב להבין שזה לא שהוא השתנה, הוא תמיד היה כזה, ואני זו שבחרה לא לראות, להתעלם.

הבנתי מזמן מי הוא, בעיקר שאין לי למה לצפות ממנו. בטח לא לסליחה והסבר. ושאין מה להיפגע מאנשים שלא יודעים להעריך אותך.

ובכל זאת, נפגעתי.

נפגעתי כל כך, ששום מילה לא תוכל לתאר את גודל הפגיעה.

בא לי לצעוק לאלוקים שלמדתי, הבנתי, הפנמתי!!!

רק מספיק עם הכאב, כבר נגמר לי הכח.

רוצה להתחיל להתרומם ולשכוח.

לשכוח.