לפעמים ההרגשה הזאת באה שאני נהיית אובססיבית לדבר כלשהו ובדיוק כשהצלחתי לשים את היד שלי עליו , אני נתקפת הרגשה של חולי והיגעלות ואני לא מעזה להתקרב יותר אל הדבר הגועלי הזה שרק לפני רגע הייתי אובססיבית לגביו .
וכשאני אומרת "הדבר" אני מתכוונת לבני אדם . קצת עצוב כשחושבים על זה . זה היה שילוב של אובססיה וסטיה [תרתי משמע] , וההרגשה הזו הובילה לאורך שנתיים כבר. חלק מגיל ההתבגרות? נקווה .
ומה עם אותם הפעמים בהם הרגשתי צורך לפורקן , לשחרר איזשהו רגש שמערבב לי ובוחש כל כך מהר בבטן שלי , הייתי חייבת לחוש הנאה כלשהי, דרך פורקן להוציא את הרגש המעצבן הזה , גם אם זה היה רגש של אהבה מבחילה , צביעות או הכרת תודה מצד אנשים אחרים . ואם אתם תוהים האם דרכים להוצאת הרגש והצורך לפורקן נמצאו, אז כן . מצאתי דרכים שונות שכללו בעיקר אוכל מתוק , מוזיקה נוראית או צריחות ואלה היו רק כמה דוגמאות .
ואחרי שהרגשתי הקלה והצורך לפורקן כבר נעלם, הבטן שלי הייתה ריקה לגמרי מאותם רגשות , אז התחלתי להרגיש אשמה וכי השתמשתי בדרכים של מותרות והנאה , הרגשה כאילו יש שם למעלה מישהו/מישהי שאינו/אינה אוהב/אוהבת את זה וכנגד כל הכוח הזה ,אני שוחה. אז דרכים להכאיב ודרכים לחרטה כבר חשבתי על כמה , אבל אני מפחדת מההרגשה שתבוא אחרי זה .
אני מפחדת מרגשות .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
