אפס. חסרת תועלת. 1593.2 קלוריות שממלאות את גופי בזוהמה. אני מרגישה כמו עורקיי היו כתעלת ביוב, ששפכים זורמים בה ומעלים אותה על גדותיה. מסריחה. אחרי 100 שעות, לעזאזל. אני בדיחה מהלכת, חבית מלאה באלכוהול, תשתו ממני ואני אהרוס לכם את הכבד.

וואו.

צום חדש.

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20

21 22 23 24 25 26 27 28 29 30 31 32 33 34 35 36 37

38 39 40 41 42 43 44 45 46 47 48 49 50 51 52 53 54

54 שעות בלי מרכיבים סותמי עורקים למיניהם. לא אכפת לי מכלום כבר, הכעס מכלה אותי, הלב שלי חדל מלפעום. אני עבד לאובססיה הזאת, הפכתי את תחביב הדריכה על זכוכיות שלי לספורט. אם אתם שמכנים את עצמכם הוריי רוצים שאוכל, אתם יכולים לדחוף את זה לתחת השמן והרופס שלכם. אני אזרוק את זה מהחלון. אני כל כך עצבנית עכשיו שלא אכפת לי אפילו ליצור חור בקיר מדפיקות הראש שלי.

אצלי תמיד מתחילים מהסוף. היי, אני מאיה. בגיל 13 וחצי אובחנתי אצל פסיכיאטרית שיש לי אנורקסיה נרווזה חמורה. הרוטינה הבנאלית, פיטום-הרעבה-פיטום-הקאה-משלשלים-פיטום וחוזר חלילה, ולמרות שהייתי קרובה לאשפוז מעולם לא אושפזתי. אפילו ההורים שלי מתביישים לעזור לי. אני לא חושבת שיש לי הפרעת אכילה חמורה, אני גם לא אוהבת לכנות את "זה" כהפרעה, או אנורקסיה, ובכלל, המושג 'אנורקסיה' נראה לי רחוק ממני שנות אור, כי אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשביל לענוד לראשי את כתר ה"מופרעת אכילה". אני אף פעם לא מספיק טובה, אף פעם לא הייתי מספיק טובה, אבל אני יכולה, רק אם אתאמץ. ככה זה. צריך להתאמץ בשביל להצליח. וזה כמעט בלתי אפשרי.

הפסיכולוגית שלי מכיתה ה' כל הזמן אמרה שאני אוהבת לדבר במטאפורות כי זה משמש לי כיסוי לעצמי. אני מתחילה לחשוב שאולי היא צודקת.