נפרדתי ממנו. שנתיים שלמות ונפרדתי ממנו. לא באסמס. הייתי צריכה לשבת מולו ולראות את המבט השמח שלו בכל פעם שהוא רואה אותי הופך למבט שחוק מעצבות ושחוק בכללי, ושחוק ממני ושחוק ומאוכזב. הוא היה על סף דמעות ואז הוא שאל, "למה?" ואפילו לא יכולתי לגמגם לו תשובה.

 איך אפשר להסביר למישהו שהיה איתך שנתיים ולמד להכיר כל תא ותא בגופך שאת פשוט לא יכולה לסבול את המגע שלו בגוף הדוחה והמגעיל שלך? איך אפשר להסביר לו שאני שונאת את עצמי כל כך ואני לא יכולה להבין למה הוא עדיין אוהב אותי? איך אפשר להגיד לו שכשהוא מחבק ומלטף זה צורב? כל יום תהיתי למה לעזאזל כל הטוב הזה מגיע לי. למה לי, עם כל הקפריזות והשגעונות והאובססיות על המשקל המזדיין הזה, המשקל המפגר הזה והגוף הדפוק הזה מגיע מישהו שיאהב ולא "למרות" אלא "בגלל"? לא יכולתי לסבול את התרחיש של "אני לא חושב שזה יעבוד בינינו יותר. את שמנה" שרץ לי כל הזמן בראש, חשבתי שימאס גם לו. נמאס לי. אני עצבנית ומתוסכלת כי הגעתי לתחתית, אף אחד כבר לא יכול לפגוע בי, הרחקתי את כולם.

 הקדמתי תרופה למכה וריפדתי טוב טוב את התחתית שלי, אפילו שרפתי את הסולם. אז למה אני עדיין מרגישה חולה, דאמ איט, למה?

 אני כל כך דפוקה ומתוסבכת, הלוואי והייתי פשוט יכולה לקחת את כל הכדורים המזדיינים האלה ולהימחק בשקט, ללחוץ על דליט, דליט, דליט. ולצלול. ולא לתת לאף אחד לפגוע בי, כי אני פוגעת בעצמי מספיק. ואין לכם מושג איך זה מרגיש. באמת.

 באמת שאין לכם מושג. וזה כל כך כואב. בחיים שלי לא חשבתי שאני אזדקק לכתף תומכת לבכות עליה, בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לבכות בכלל, אפילו אבא שלי בוכה יותר ממני. אני חסינה אמוציונלית והפעם האחרונה שבכיתי היתה כי שברתי את הרגל במחול, נחתתי לא טוב מקפיצה, והיי הרי חוסר בסידן יש לי מהצומות המשוגעים של 160 שעות שהיתי עושה בגיל 14, אז קראק אחד והכל נשבר. זה היה לפני שנה בערך.

 עכשיו אני בוכה כמו תינוקת. חזרתי הביתה ב12 בלילה. הלכתי אליו בערב, חזרתי הביתה, הלכתי עם ההורים למסעדה וכמובן שלא נגעתי בכלום. אני גם ככה מגעילה את עצמי. הרגשתי שעוד רגע ואני מקיאה לכולם על הפנים. הייתי על סף דמעות, הרגשתי שעוד מילה אחת שיוצאת לי מהפה והכל משתחרר. כמו אחרי הרגע שבולסים יותר מדי ואחרי הקאות מרובות זה עומד בגרון, ורק צריך פוש קטן והכל יוצא. ככה הרגשתי. בדיוק אותו דבר. למרות שהפעם האחרונה שאכלתי הייתה לפני 83 וחצי שעות.

חזרתי הביתה, העפתי את אמא שניסתה לדחוף לי אוכל בכוח ואף איימה באשפוז והלכתי לחדר. התיישבתי על המיטה שלי, הנחתי את הראש על הכרית, לפתתי את הבטן שלי והתחלתי לבכות כמי שלא בכתה מיימיה. בכיתי בכי חזק ואז בכי חרישי ואז שוב בכי חזק; רציתי לצעוק, רציתי לשרוט, רציתי לחתוך ממני את השומן, רציתי לקרוע לעצמי את הפנים. רציתי לחתוך לעצמי את השפתיים ולשפוך עליהן הרבה חומץ ומלח. רציתי למות.

עכשיו כבר 5 וחצי בבוקר ואני עדיין בוכה. כותבת ובוכה. ואין לי אפילו על מי להתנחם ולהישען ברגעים האלו. אבל זה בסדר, למדתי להתרגל ללבד המזופת הזה.

עכשיו כבר 5 וחצי בבוקר והדבר היחידי שאני רוצה הוא להתחבא מהעולם ושהעולם יתחבא ממני, ולרמוס כל פרח יפה ולרצוח כל איש ואישה מאושרים ולשרוף כל תינוק שמחייך כי החיים שלו יפים והוא חסר דאגות. הדבר היחיד שאני רוצה הוא להעלם כי אני כל כך דוחה את עצמי. עכשיו זה צרוב בבשרי: הקשר היחיד שיהיה לי הוא עם הפרעת האכילה שלי, וזה כואב.