Life Time Story

ממש מפחיד באשדוד...

האמת היא, שקלטתי את המצב רק כשדיווחו בחדשות על כמות הפצועים מפגיעת הגראד באזור ו'. לפני כן בכלל לא חשבתי על האפשרות שהטילים ינחתו פה. 

לא בסביבה, לא באיזור, פה. ממש פה, בלב העיר שלי. אם הטיל היה נופל כמה עשרות מטרים הצידה משם, הוא היה פוגע בתחנת דלק,ואז אני בכלל לא רוצה לדמיין מה יכול היה לקרות.

אני בחדר ממ"ד, ומדי פעם אני שומעת מטוסי קרב עוברים לי מעל הראש. 

מעניין מה חושב הטייס שהולך להשמיד מטרות בעזה, ואולי בטעות להרוג כמה חפים מפשע. זה בטח מלחיץ. אלא אם כן הוא מורעל ימני קיצוני, ואז הוא מגשים את החלום הכי גדול שלו.

מה שבטוח, אנחנו די תלויים בו כרגע, לא משנה מי הוא.   

וזאת חרא של הרגשה לדעת שאתה תלוי במישהו אחר, ואין לך מה לעשות עם זה.

אבל זאת המציאות כרגע, ואנחנו פשוט נצטרך לחיות איתה.

אני יכולה להמשיך את הפוסט הזה עוד הרבה, אבל אני צריכה לישון קצת לפני ש(חס וחלילה)תתחיל עוד אזעקה.

בכל זאת, אני שמחה שיש לי איפה לפרוק.

כן, אני יודעת שנטשתי... וזה באמת לא בסדר.

החלטתי לקחת הפסקה מהבלוג לכמה זמן, אבל אני לא מפסיקה לכתוב.

הבעיה היא שאני לא כותבת את הפרקים לפי הסדר, ובגלל זה הפרקים שאני אמורה לפרסם מתעכבים לי.

אני מעדיפה לסיים לפחות את החלק הראשון של הסיפור, ואז לפרסם אותו, כדי שתדעו כל כמה זמן בדיוק מתפרסם פרק.

אם נשארו פה בכלל קוראים, והם מעונינים להמשיך לעקוב,אתם יכולים פשוט לכתוב בתגובות, וברגע שאני אתחיל לפרסם תקבלו הודעה בבלוג שלכם.

אני יודעת שזה מעצבן, אז שוב: סליחה, סליחה, סליחה, אבל זה בשביל שאני אדע שאני מפרסמת פרקים מסודרים אחרי הגהה וכל זה..