מצטער...אני אוהב אותה.
רגע.. מתי איך?
אנני יכול עוד לסבול
אני הולך אחרי הלב.
ואני כך בהלם...מבקשת מתחננת, לפחות בוא נשב נדבר!
לא את תשכנעי אותי לחזור... ואנני מוכן עוד.
בבקשה תביני, איני יכול להיות איתה עוד, אני סובל יום יום, ללא חשק חוזר לבייתי, ללא רצון.
אנה בני...בוא בוא אלי לבית...לעולם לא סירבת להגיע לדבר... אני מתחננת.
כך שלשום הונחה לה הפצצה, בני בכורי החליט לעזוב, נטש ברח מאישתו, מילדו הקט...
וגם ממני ומאחיו.
ואני מנסה לעכל, רצה מכאן ולשם לחיפוש... ולבין כלתי המומה גם...
משפחתה כל הזמן מתקשרים...ולי לא מאמינים...שבאמת באמת אנני יודעת היכן הוא נמצא.
נכון מיהר להתחתן, ילד בעצמו, וכבר אבא לילדו...
נכון המצב הכללי.... מלחמה ללא סוף, לסיום החודש הקרוב.
עבודה עובד הוא בעוד ועוד משמרות כדי לכלכל בכבוד את משפחתו.
ניסה חיפש שוב ושוב עבודה אחרת לעיסוק... שנים באבטחה גבו בהחלט את המחיר.
אך ללא מקצוע ותעודה צריך להתחיל מהתחתית.
החשבונות הצטברו... יצא מצב שאת כלכלתו לקח ממני
הרגיש מושפל, הרגיש חסר יכולת גם...
אך עד כדי כך!!! מי חשב?
בליל רק סיפר לי כיצד הכיר את השניה... מילאה את החלל, מבוגרת יותר בשלה יותר
והופפפפפ הוא התאהב.
ואני כאימו מכירה ויודעת אותו... יודעת עד כמה ביקש נחמה, אך גם חסרת יכולת לקבוע במקומו...
יכולה לתת כתף, לפתוח את בייתי לחבק ולנגב את דמעותיו וכאבו.
אך עד כמה אני יכולה להתערב?
כואבת את כאב כלתי.
כואבת את כאב נכדי שאביו מחמדו כך לפתע נעלם.
כואבת את כאבו שהגיע לכזו בחירה... ברגע של יאוש או חיפוש נחמה.
חסרת עיצה...מבקשת רק לרגע אחד...
בוא בני דבר...
פתח את הלב
ואולי אולי נמצא את עמק השווה.
מסתכלת מסביב... כל יום גלגל מתהפך לו... לרגע את מעל העננים
ובין רגע הדברים נעלמים.
בנתיים נעלם נערי... מחמדי... מחפש את עצמו...מחפש נחמה לנפשו...
כציפור תועה
שבורת כנף
נפשו נודדת
לארצות זרות.
ואולי זו אני שכל הזמן הלכתי לפי צו ליבי
נתתי לו את הכוון, שהיום לו הוא מזיק?
ואולי לא?
אנני יודעת כבר.
יודעת שהוא מחפש את עצמו בדרך ללא מוצא
ואולי אולי ימצא רק נחמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
