כמה קטעים מהזמן האחרון:
יש סטיגמה כלפי אנשים שיושבים באוטובוס עם אוזניות – הם מנותקים, הם
מכונסים בעולם של עצמם.
מאז גיל 12 הייתי בן אדם של מוזיקה. היא מלווה אותי בעבודה, בנהיגה, בנסיעה
בתחבורה ציבורית, בבית, במקלחת, בשינה. תמיד יש מוזיקה, וכשאין, אני מרגיש את החלל
הריק השורר בהיעדרה.
מאז שעברתי לפלורנטין, אני מתחיל את הבוקר שלי ב-20 דקות הליכה לעבודה, ומסיים את
יום העבודה בעוד 20 דקות הליכה חזרה הביתה. תחילה, הייתי משוטט ברחובות השקטים של
פלורנטין ונווה צדק עם האוזניות. כל יום ליווה אותי פסקול אחר, די כרגיל.
לאחרונה משהו השתנה. היחס שלי למוזיקה נותר כשהיה, אבל משהו ביחס שלי
לסביבה השתנה. יום אחד הבנתי שבזמן ההליכות האלה אני נהנה להקדיש את מירב תשומת
לבי לפרטים שמסביב, ושהמוזיקה מסיחה את דעתי. גיליתי שאם אני מוותר על האוזניות
והמוזיקה, אני זוכה להנות מהשקט של הסמטאות ומרחשי העיר. ההערכה הזאת התחברה לי עם
רגעים דומים שאני חווה כשאני מטייל, בארץ או בעולם. שמחתי לגלות שזה 'פלש' לי גם
לשגרה.
עוד סופ"ש במדבר, וגם פה כל כך מרגיע פשוט לשבת ולהקשיב לסביבה,
בלי מוזיקה. חושך וצרצרים מקיפים אותי ואת הלפטופ שלי בזמן שאני כותב מלים אלה.
הרוח מעבירה בי צמרמורת קלה של קור.
עמוד 200.
התחלתי לכתוב בשיטתיות מאז שחזרתי לישראל. אוקיי, אולי שיטתיות היא לא המונח
המדויק. מטרה. התחלתי לכתוב עם מטרה. הכתיבה עזרה (ועוזרת) לי להבין את תהליכי
העומק שעוברים עלי בשנים האחרונות. אני מסתכל על זה כסיפור מתפתח, שעדיין לא תם או
הגיע לשיא. אני מתבייש להודות בזה, אבל הייתי רוצה שיום אחד כל זה יראה אור כספר.
השאיפה הזאת גורמת לי להרגיש מרוכז בעצמי יתר על המידה. האם זה באמת יתר על המידה?
אולי זה בסדר, הרי זו הדרך שלי לחקור את עצמי. אני פשוט תוהה האם זו יומרנות לחשוב
שזה משהו שצריך לצאת לאור – האם אנשים יתעניינו בסיפור שלי? במה שעובר עלי? ההגיון
אומר שכן, כי התגובות החיוביות של הסובבים אותי הן ששתלו את הרעיון הזה במוחי
מלכתחילה. מצד שני, המחשבה על היומרנות לא עוזבת אותי.
יש עוד עניין משמעותי שקשור לכתיבה. אני באמת רואה את כל 'התפתחות
העלילה' בשנים האחרונות כקו מנחה שמוביל למקום מסויים. כשחזרתי לארץ והתחלתי לחשוב
על זה כך, עשיתי זאת כדי לגלות לאן הקו הזה מוביל. אני חושב שכיום, אחרי ההחלטה
שלי לנסות להיות נווד, אני כבר יודע לאן זה מוביל. טוב, לפחות לאן זה מוביל כרגע,
כי אין לדעת מה באמת יקרה ואיך האירועים יתפתחו.
זה קצת מוזר, להסתכל על החיים שלך כעלילה מתפתחת. אני תוהה מה יקרה אם באמת אחליט
שאני רוצה לפרסם ספר – האם בשלב כלשהו יראה לי הגיוני לחתוך, להחליט שעד לפה זה
ספר? זה נשמע לי מוזר, קצת כמו למתוח קו באמצע החיים שלך ולהפריד אותם לחלקים.
ומצד שני, אני כבר עושה את זה. הרי מתחתי את קו ההתחלה לעלילה הזאת. אולי מתישהו
יהיה הגיוני למתוח את קו הסיום.
בימים אלה אני מעלה את הקטעים שכתבתי לבלוג, טיפין טיפין. אבל... אני
לא מעלה הכל. אני מסנן החוצה את הדברים שפחות נעים לי להגיד על אנשים באופן פומבי,
ואת כל מה שקשור לתחומי האימון והזוגיות. העניין הראשון הוא הגיוני ואולי בלתי
נמנע, אך הסינון של כל מה שעוסק באימון ובזוגיות מתחבר לי לבעיה עצמה. גם אחרי
שעבדתי על עצמי כ"כ הרבה והבאתי את עצמי למצב בו טבעי לי לשתף ולחשוף בכתב באופן
פומבי, עדיין קשה לי לעשות זאת בנושאים הללו.
ובחיבור לנושא הקודם – איך העלילה תתפתח פה? באמת שאני לא יודע.
הפרספקטיבה שלי השתנתה לנצח. שקלים ודולרים מתורגמים אצלי בראש לרופי,
לבאט, לצ'יאט. כן, אני מתרגם כל קניה שלי פה בארץ לזמן במזרח שאותו הכסף יכול היה
לממן לי, אבל זה לא העיקר. אני מכריח את עצמי להיות מודע לסיבה שזה ככה – לרמת
המחייה במדינות הללו. כל קניה בשקלים, שלפעמים נדמה שנוזלים מבין האצבעות, מזכירה
לי מה המשמעות של כמות כסף כזאת עבור אנשים במדינות ההן.
אנחנו ברי-מזל. אנחנו בני זונות ברי-מזל. כולנו יכולים לעבוד קצת, ואז ללכת ולטייל
בעולם (כן, כולנו. הרוב בוחרים בחירה לא מודעת לא לעשות זאת). איזו פריבילגיה מטורפת.
אני מהרהר בזה רבות, בזכות הזאת שנפלה בחלקי. איך האנשים בחלקים האלו שם העולם
תופסים אותי, ה'תייר'? איזה מגה-עשיר שפוסע לרגע מעבר למפתן דלתם, מציץ אל תוך
החיים הקשים שלהם, בדרך כלל גם מכניס לא מעט בוץ הביתה. זה בלתי נסבל.
אני רוצה לאזן את זה. כבר זמן רב אני חושב על אופי אחר של טיול – להשתקע במקומות,
לעבוד תמורת שכר או תמורת מחייה (לינה ואוכל), אבל פתאום מתחוור לי שזו נקודת מבט
שמתרכזת בי.
אז לא. אני רוצה לעזור, אני רוצה להחזיר משהו ממה שאני מקבל.
אנחנו חיים עם כפית כסף בפה. הכל מוגש ונלעס, עד שאנחנו מתנוונים
ושוכחים מה חשוב באמת. כל יום בו אני נמצא בשגרה הזאת, בעבודה המשרדית והתאגידית
שלי, הוא מאבק – מאבק להבדיל בין העיקר לטפל.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
