לפעמים אני מתגעגעת לימים האלו ששכבנו על מזרנים מחוררים ומצעים מפוזרים בחולצות גדולות ורגליים מגולחות,

השיער היה מתפרק על הבד בעדינות והיינו מעשנות סגריה עצובה.

מדברות על הכל ומשילות שכבות של כאב,

הייתי ככ ריקה שעמוד השידרה היה חשוף,עצמותיי פקעו משם.

ברגע שהעירוי נכנס לתוך הווריד הכל התפורר ועף בחלל האוויר,

אף אחד לא התקשר לשאול,רק אחרי שבועות של ישיבה ליד הטלפון מישהו צלצל.

השיחות היו ארוכות אך חלולות כי לא נותר כבר מה לאמר,

הן רצות בשדה פתוח ונושמות אוויר ירקרק,נופלות על דשא רטוב רענן וצחוקות בצחוקן המתקתק.

ואני הייתי יושבת עם טוניקה דקה ולבנה עם סמל בפינה של בית חולים,תוקעת מזלג עמוק בעוד חלקיק של תירס ופירה שוקעת בתוך הכסא.

אז מנסים להחזיר את את החתיכות שהתרסקו,

להשיב את כל מה שהלך שולל.

 בבית קפה עם אחת היא נושפת בעורקיי,נגמרו המילים ממזמן.

היא מוציאה מראה קטנה ומתאפרת,

מה לעזאזל קרה בכל הזמן הזה

איך זה ששלוש חודשים עברו והשאירו אותי רצה ומתנשפת מאחור.

בכל פעם שאני מביטה במראה ושונאת את עצמי יותר,אותם על שהפקירו,ואלו שדחסו בי רעל שגורם לי לבכות.

אני ככ קטנה בעולם ככ מסריח.