מעכשיו אני כותבת כאן:

http://metooltelet.blogspot.com/

סיונרה, ישרא-בלוג.

אני לא יודעת מה יש בזה, שגורם לי לחייך. כמו שפריץ של אושר ככה מידי שעה. אני חושבת על זה ומחייכת ורק אני יודעת על מה.

זה לא סיפור, באמת... אני אפילו מתביישת לומר מה זה מרוב שזה מטופש.. אבל זה שלי, זה קטן, זה בכיס. זה מה שעושה את זה כזה נעים.

לפעמים זה הדבר הזה שפשוט כיף לדעת, מה שאחרים לא רואים, לא יודעים.

אני חושבת לעבור לבלוגר. ישרא-בלוג עושה לי בעיות לאחרונה (אני לא מצליחה לעדכן או לענות לתגובות מהמחשב שלי או מהמחשב של אחותי ואז יוצא שאני מפריעה להורים שלי במחשב שלהם ורבה איתם ואז הם קוראים לי בבלוג כי הוא בהיסטוריה של הקוקיז שלהם כל הזמן ואין לי כוח למחוק אחרי כל פעם שאני בבלוג..)

הדילמה היא :

1) כל ההיסטוריה של הבלוג הזה נמצאת כאן, מה אני אעשה? אעביר את הבלוג דירה? כלומר, אעתיק את כל הפוסטים שלי לבלוגר? זה יהייה לי נורא עצוב, אני אאבד את כל התגובות, זה לא יהייה בזמן-אמת....מה אתם הייתם עושים?

2) יש לי נאמנות מוסרית לישרא-בלוג... אני כותבת כאן כבר משנת 2003... אם לא בבלוג הזה או הקודם, אז בבלוגים שונים ומגוונים שהיו לי. זה ממש צובט לי לחשוב על להעביר את עצמי לבלוגר...

מה עושים?

(כמובן שאכתוב כאן את כתובת הבלוג החדש אם אעבור...למען הסר ספק.)

Problem solved

או שלא!!  האינטרנט שנהניתי ממנו שעתיים וחצי שלמות גסס ומת מייד לאחר מכן. עכשיו זה סופי- אין לי ברירה אלא לעבור לבלוגר.

אני חושבת שאני אעשה גיבוי לקטעי הבלוג ואפסטט אותם בבלוג החדש ממש בהתחלה... כדי לא להרגיש שאני כותבת בבלוג אחר,

וחוץ מזה אני אוהבת את חצי השנה הזאת שעברה עליי כאן...

אוף. בלוגר היר איי קאם...

* אני בוכה יותר מדי מסדרות דרמה. זה פאתטי.

* אני משתעשעת ברעיון של להיפגע ממכונית באופן קצת מפחיד שהופך לאט לסטייה.

* הפיתרון האולטימטיבי לבעיית הלכלון של הבגדים בעת הציורים על הקירות הוא לצייר בלי בגדים.

* אין ליישם את הפיתרון הזה בשעה ארבע לפנות בוקר בלי חימום אלא אם כן המטרה היא מוות מדלקת ריאות, מניסיון (אם כבר מוות, שיהייה מפגיעת ממכונית)

* כל דבר עדיף כשהוא יד-שניה. יש בזה קסם שאין בשום דבר חדש.

* אני צריכה פטפון בדחיפות.

* אני חושבת יותר מדי, עושה מעט מדי.

* אני לא סובלת שמעירים לי כשמשהו משמין. אני אוכלת בידיעה שזה משמין, ועדיין, אני אוכלת. אין טעם למרר את הדבר-מה המשמין הזה בטעם של רגשות אשמה! הפיתרון: לא לבוא לסבתא בשבתות.

* יש לי משיכה בלתי מוסברת לאנשים שיש להם בלוג.

סוף התובנות.