|
קטעים בקטגוריה: Observations.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
Musing, musing on a (somewhat) recent event, and a brief update
I was very saddened to hear about Robin Williams’ death. Rather shortly beforehand I had begun to appreciate his work, both as a comedian and an actor (watch him at work in One Hour Photo and make sure your jaw lands on something soft) and was toying with the thought of how nice it would be to chat with him, should fate grant me a 1-in-a-million event of coming across him somehow. I’d definitely tell him I love his work, but that the Mass-Produced EVA IS NOT THE GOOD GUY. His death shook me up, both as a mild fan and a fellow avid fan of Neon Genesis Evangelion, which was both his favourite show and mine (still is mine, by the way; even Paranoia Agent couldn’t displace it, though maybe Utena might). This Cracked article certainly didn’t make things easier, as now I can’t listen to a comedian speaking without shuddering to think what they might be going through. (From my experience, by the way, comedy can also be a simple distraction rather than an alternative persona. Also, my apologies to anyone I’ve forever ruined comedy for.) It took me a few days to recover from this news (finding out Williams was apparently pro-circ somewhat helped) and it probably forever changed my view on comedy. Also, after finding out he had an accessible Twitter account, I find it somewhat hard to shake the thought that I should have written to him there when I still could. I consoled myself with the thought that a feeling of profound gratitude and appreciation had already driven me earlier to write to my dearly beloved directors Hayao Miyazaki and Hideaki Anno hand-written letters (I wrote to the former as a Hail Mary to convince him come to the screening of The Wind Rises I was at, and to the latter because what the heck). But in general, I think we should all show the artists whose work we care for deeply our appreciation, but not in a creepy way. Who knows how much they need it.
In a recent bout of nostalgia I found myself looking up Chiquititas again online.
For those of you who aren’t aware, Chiquititas was the creation of producer Cris Morena, with whom non-Latin Americans/Israelis might be familiar with through Teen Angels. As the show aired on Channel 6 (later Arutz haYeladim), which only those who had cable (as, I think, most of my classmates in elementary did, but not me until fifth grade) could watch, I could only start watching it when its fourth season aired here (several years after it did in its native Argentina). So I looked up its opening song, and, thanks to the wonder of YouTube, I found it here (WARNING: it’s ridiculously ‘90s and obscenely catchy, I’m still struggling to get that damned song out of my head), and, thanks to the wonders of Google, Duolingo, and Wiktionary, I was able to actually understand a great deal of the original lyrics (yeah, I know some Spanish now and I feel like bragging, bite me). Back in the day, when I was first acquinated with the series, a few boys admitted to watching it casually (as I did), as it was aimed (obviously) primarily at girls. Later on, however, especially after the season 5 reboot, the show became somewhat more stigmatised and was pretty much the exclusive domain of girls, particularly after Rincón de luz started airing (a similar process happened to Rebeldeway). As a matter of fact, this franchise, along with South American telenovelas, pretty much ‘ruined’ Spanish for me, and it took years of being exposed to other sides of the language and repeatedly remnding to myself, ‘Cervantes, Cervantes, Cervantes, Cervantes...’ Nowadays I can admit to myself there was a lot of classism and a bit of misogyny in this way of thinking.
Anyway, I asked an Argentinian friend and classmate from Holon (as opposed to me, who was raised in Hadera), who shall be nicknamed here ‘Vivaldimort’, how the series’ popularity affected him, he told me his mother was apparently popular among his friends who, curiously, were both male and female―‘Everyone loved Chiquititas.’ (In retrospect it seems a bit odd, considering how absurdly campy and cheesy this show comes across these days; case in point. Then again, I was also surprised to find out just how ridiculous and campy Batman Forever was last year.) I have no idea what that means about gender relations and class or geography or whatever. But it’s an interesting observation to note that long before there was My Little Pony: Friendship Is Magic, there was Chiquititas.
As of tomorrow morning, I will be living at the dorms of Tel-Aviv University. My dear friend Eli Björk is leaving to study in Germany and was willing to sublet his place at the dorms to me, and then I got accepted for the whole year. I am very excited to finally move out.
That’s all for now.
Unum diem...
| |
On MRAs and feminists
Ever since the Isla Vista shootings I’ve been intending to write a post on this issue, but hadn’t gotten around to it. Now I have.
Basically, I’d like to offer some perspective, my own two cents, as to why people like Rodger appear. It seems to me that Rodger equated other men with his bullies. He’d been bullied for years, partially as a result of his own actions―he would often act obnoxiously and pick fights for the sole purpose of garnering attention, feeling that negative attention was better than none―and, I presume, developed a deeply negative view of women because they preferred to associate with the kind of people who bullied him rather than with him.
I don’t think this is too outlandish a view: Western (particularly modern Western) society has conditioned women and girls to expect men to be aggressive in their pursuit of them. I once came across a post here on Israblog (I think it was recommended by the editors, actually) about a young woman who politely turned down a young man who was making a pass at her, and while he accepted it gracefully, her friend barged in, insisting she was interested and simply pretending not to be, and started to dictate her number to him. After she protested angrily, her friend was genuinely confused, believing that had she actually not wanted him, she would have rejected him aggressively. In another instance, my ex-boyfriend Jón attributed the success of the Twilight series to women’s desire to be dominated, and claimed it was not misogynistic because it was true (and he’d been with a fair share of girls before me, despite not being conventionally attractive at all). I’ve come across women and girls who expect their men to take the initiative, if not, as one Israblogger put it, ‘be a bit of a misogynist’, and read cues instead of explicitly asking consent.
This is also, I believe, a vital source of the contention many people have with generalisations used by SJWs about cisgender, heterosexual, white men (‘not all men’), even if they’re used purely for rhetorics: generalising men as being bullies enfuriates many victims of bullying, who react first and foremost to being lumped together with their oppressors. Emphasis on a gender divide may be a contributing factor to the formation of the MRA movement, who adopt this divide but place the blame for society’s ills on the opposite gender (if one were to adopt a binary gender paradigm, if only for the sake of convenience). This does not mean that reaction would not have taken place had different rhetorics been used, but it definitely did contribute to its formation in this form. (Actually, scratch that. I think using ‘too many men’ instead of ‘men’ could have saved us all a lot of trouble.)
My point is, this issue seems somewhat more complicated than individual MRAs being, as SJWs have started saying recently, massive ‘ shitlords’, but rather a more complicated, systematic flaw in society, although Rodger was a massive shitlord whose racism and misogyny went far and beyond anything that his biography could have explained. What I do agree about with SJWs about Rodger can be summed up neatly thus: I need feminism because most disapproving comments made about Elliot Rodger were about his status as a beta male rather than his rampant bigotry. While I do admit some of the jokes were funny (‘ What’s the difference between Elliot Rodger and an egg?’), and I even made one myself (‘It’s funny how his name was Rodger and he went crazy because he couldn’t’), and the comments in support of his actions were few and far between and received a lot of scorn (what feminists often ignore in this context is that violence by men against women is actually regarded as bottom-of-the-barrel behaviour in most modern Western societies while the opposite is often praised, as any experiment done on What Would You Do? has repeatedly confirmed), most comments I did see either mocked his beta male status, lamented that he never dared to approach a girl himself, or expressed puzzlement at him being single as he was fairly attractive (as a bisexual, I admit he was far from ugly), but comments about women and girls fearing for their lives after this incident were almost as rare as the comments commending him. Similarly, I’ve seen mocking remarks about militant atheists’ condescending (and often classist) attitude towards religion and religious people. What these people seem to overlook is that atheists are a minority in the world today, and in some places can actually be a threat to your well-being, including in the West (in the U.S. south, for instance), not to mentions some places outside the Western world, such as Bangladesh. I’ve seen a boastful Facebook post once by a young man about how he’d punched someone for saying they do not believe in Jesus, and his friends’ applauding reactions. I myself have been physically abused and threatened with mroe physical abuse when I expressed maltheistic views as early as sixth grade. They take pride in standing up to the oppressive view (and active oppression) of their society, and if you live somewhere where people who espouse atheist views and a generally very liberal society, you ought to check your fucking privilege. Same goes for when you criticise classism in regard to artistic taste and overlook its use as a defence mechanism, a refuge, something to cling onto for one to feel superior over their bullies and have a sense of self-worth (something I can attest to first hand). (Obviously, this does not extend to classism used to reinforce an oppressive caste system). So next time you see a condescending militant atheist posing for a photo wearing a waistcoast and holding a glass of wine, talking about his superior intellect over theists and speaking highly of the merits of ‘class’ and deriding feminism, be aware that he’s a product of something more than simple poor character.
Unum diem...
| |
Hebrew post – למה יפן?
אמרתי בתגובה לפוסט הזה של יוסי גורביץ שאני מתכון לעבור ליפן עם סיום התואר. התפתח וכוח עם מגיבים אחרים, במהלכו מישהו צין שביפן יש קסנופוביה, מיזוגניה, חלוקה למעמדות ומוזרויות באופן כללי ביפן; התגובה שלי אפוא היתה מספיק ארוכה ומופורטת כדי להכנס לבלוג הזה. אם כן: המאפינים השליליים האלה קימים, זה נכון, אבל הם קימים גם בארץ; אמנם ברמה פחות ניכרת, אבל קימת ועוד איך.
לגבי קסנופוביה: ברגע שמכירים אותך אישית הקסנופוביה נוטה להעלם. ביחוד אם יש לך שליטה טובה בשפה. מה גם שזה תלוי איפה אתה נמצא ועם מי אתה מדבר. גם אם לא, התפישה הזו של ”אאוטסיידר” לא מלווה באיבה עמוקה כמו בארץ, ויש נטיה לגלות סלחנות כלפי זרים שלא מעורים בכללי הנימוס היפניים.
לגבי מיזוגניה: כן, זה נכון שיש פערים מגדריים עמוקים בחברה היפנית, אבל בניגוד לישראל, עושה רושם שהמגמה שם הפוכה ומשתדלים לעודד שויון מגדרי כמה שאפשר. חוץ מזה, צריך לזכור שמערביים נוטים ליחס מעמד נחות לעקרות בית (ומיזוגניה כפועל יוצא מכך), אבל מבחינת היפנים העיסוק הזה בד"כ נתפש כחשוב מאין כמוהו.
לגבי מעמדות: טוב, במדד הזה ישראל לוקחת. אני מאוד אוהב את הגישה האגליטרית שיש בארץ, את הפמיליאריות שבה אפשר לדבר עם מרצים ומעסיקים, אבל זה יחסית בקטנה.
עוד דבר שצריך לזכור זה שמערביים נוטים ליחס כל מיני תכונות מופלאות ללא־מערביים תוך התעלמות ניכרת מהמאפינים שלהם עצמם: מיחסים ליפנים ולהודים איזו רוחניות נאצלת מול החומריות המערבית, תוך התעלמות בוטה מההיסטוריה החומרית של שתיהן ומשפע המנזרים והתרבות הרוחנית המערבית בכללי, ומיחסים ליפן חבה למוזרויות כשבתכל׳ס פשוט מנפחים מעבר לכל פרופורציה או תופעות שולים שנראות גם ליפנים כמוזרות, או דברים שלא יחודיים להם או סתם פיקציות תוך התעלמות בוטה מתופעות כאלה במערב שנוטות להופיע באתרים מסוג 4chan ו־Encyclopædia Dramatica. מעבר לזה, אני חושב שרוב ההבדלים כביכול בין יפנים ללא־יפנים מאוד תלויי מעמד: ישראלים מדברים על כמה שיפן נקיה וכמה שאנשים שם מנומסים, אבל זה כי הם באים בתור תירים ולא רואים את שכונות העוני – כשאני הייתי שם בקרתי בין היתר ברובע אואנו בטוקיו, שנראה בערך כמו דרום תל־אביב אבל בענק, ונתקלתי שם במישהו שעשן סיגריה תוך רכיבה על אופנים ופשוט זרק את בדל הסיגריה הגמורה לרחוב כשהוא סים – ובתור מקומיים הם מתעלמים מהמקומות ה”יוקרתיים” בארץ – השכונות הטובות של רעננה, ת״א וירושלים, למשל.
בשורה התחתונה, סדנא דארעא חד הוא, ואם ביפן היתה דת רעילה כמו היהדות האורתודוקסית ומצב מלחמתי בלתי פוסק כמו בארץ והמצב הכלכלי שלהם היה מחריד כמו בארץ, הם היו מתנהגים כמו ישראלים, ותכל׳ס ישראל הולכת לאטה למקום שבו יפן היתה בסוף תקופת אדו\תקופת מייג׳י עד סוף מלחה״ע II בערך. אבל ישראל הולכת ודוהרת לכוון הזה: אמנם החילונים הולכים ונהיים יותר חילוניים וככל הנראה מדברים היום במערכת החינוך החילונית יותר על שויון זכויות לערבים, למשל, ועל כל המקומות שבהם יש לתנ״ך פאק רציני באמינות לפי המחקר הפילולוגי, ההיסטורי והארכאולוגי, אבל החילונים הולכים ומתמעטים ככל שהפרנויה והעדר הגדרה עצמית אחרת הולכים ומחמירים; יפן, לעומתה, הולכת ומשתפרת בהיבט הכללי.
אגב, מה שהכי אהבתי כשהייתי ביפן, מבחינת האנשים שם, היתה שהתפישה של עצמם כחלק מחברה באופן כללי, הבנה שהם לא חיים בואקום וחושבים כל הזמן על איך המעשים שלהם משפיעים על הזולת, הובילה ליחס בין אישי הרבה יותר נינוח וחיובי. לא היתה האוירה הנוראית שאני נתקל בה כל הזמן בארץ של ”כל דאלים גבר”.
מעבר לזה, המנטליות שלהם באופן כללי מאוד מזכירה מנטליות של אנשים עם אספרגר, מכל מיני בחינות (יש להם את אחוז האנשים עם אספרגר הכי גבוה מבין המדינות המפותחות), וזה מאוד מדבר אלי, כי לי יש אספרגר בעצמי. כשהייתי שם הרגשתי שאני יכול להתחבר למנטליות ברמה שמערביים אחרים לא יכולים.
חוץ מזה, יפנית מאפשרת הרבה יותר חפשיות במגדור השפה בהשואה לעברית, שדורשת התאמה בינרית ברמה הדקדוקית ולא רק הפרגמטית. בתור ג׳נדרקויר, אני רואה יתרון משמעותי בחופש לדבר בשפה כזו, שבה אני לא חיב לפרט אם יש לי בן־זוג או בת־זוג ולהשתמש פשוט במלה ”koibito 恋人” (מלולית ”אדם־אהבה”, שזה בטוי הרבה יותר נוח ומכליל גם פוליאמורים בהשואה ל־”significant other” באנגלית), ולא לפרט אם אני מדבר על ”היא” או ”הוא” אלא להשתמש בבטוי המקובל והניטרלי ”anó hito あの人” (מלולית ”הבן־אדם ההוא”, מונח הרבה יותר שגור מאשר ”they” השנוי במחלוקת שאני משתמש בו באנגלית). כשאני רוצה לבטא הזדהות מגדרית אני יכול לעבור בין גרסאות שונות לכנוי גוף ראשון מ־ore 俺 הגברי במובהק דרך bóku 僕 הגברי\טומבוי המנומס יותר ל־atashi あたし הנשי במובהק. יהיו מי שירימו גבה, אבל ה”שגיאה” תהיה רק ברמה הפרגמטית ולא הדקדוקית והמעבר יהיה לגיטימי לחלוטין במעגלים החברתיים שאני כנראה אתחבר אליהם, וירגיש לי (ומרגיש לי היום) הרבה יותר טבעי מאשר מעבר ללשון נקבה בעברית.
עם זאת, היו דברים שלא אהבתי בחברה היפנית כשבקרתי שם. הייתי שם כשקרה הטבח בברנוער, ואחד המארחים שלנו, בן אדם מאוד סימפטי בסה״כ, שמע במקרה על הסיפור ברדיו וסיפר לי מה קרה (בצורה משובשת להפליא: לדבריו, היתה אסיפה של הומוסקסואלים שפרצו אליה קבוצה של דוסים, פרצה תגרה ושלושה ילדים מתו), והפטיר: ”ביפן זה לא היה קורה, יפן היא מדינה שלוה.” (מישהו כנראה לא שמע על אום שינריקיו...) בשיעור יפנית באוניברסיטה שנה שעברה המורה אמרה על קטע שכתבתי, על איך שאפשר לראות את המכנה המשותף של בני האדם כשלומדים בלשנות מודרנית (כי השאיפה של המחקר היום היא למצוא מה משותף לכל השפות באופן כללי), משהו בסגנון: ”אתה אומר שכולם אותו דבר בעקרון, אבל פה בארץ לא מלמדים על אבולוציה, מלמדים על בריאת העולם ועל אדם וחוה, וביפן זה לא ככה.” עניתי לה שכשבודקים למשל את התגובות שמקבלת מהדורה אקראית של ה קוג׳יקי באמזון היפני נתקלים באמירות כגון ”היפנים צריכים לדעת מאיפה הם באו”, ככה שבתכל׳ס אנשים כאלה יש בכל מקום. עכשיו יש להם בכלל בעיה בגלל שינזו אבה המטונף, המקבילה היפנית של ביבי, וגל הלאומנות שבא בעקבותיו, אבל אני חושב שהוא יעבור בתכל׳ס – זו תופעה זמנית שנובעת מהעליה של בני דורו לשלטון. אבל בתמונה הכללית, היתרונות עולים על החסרונות באופן ניכר, ביחוד בהשואה לישראל. בהשואה למקומות אחרים (קנדה ואיסלנד בעקר), אולי לא; כרגע אני שואף לעבור ליפן, ואולי בהמשך ”לשפר תנאים”. כשיגיע הגשר, אחצה אותו.
חד יומא...
| |
More on oppression and privilege
Last Saturday I had the unnerving opportunity of bringing my four-pronged division to the test before two fully-privileged people: my father and brother. They are both straight, cisgender males whose mother tongue is Hebrew, and completely white-passing. (My grandmother on my father’s side, whose parents came from Ukraine, looks quite Asian, which I strongly believe is the result of Tatar or Altaic heritage; my father, being the eldest of three sons, does not look Asian in the least, but his middle brother has Asian-looking eyes, and the youngest has olive-ish skin; my brother and I have slightly almond-ish eyes, which often makes people think I’m part-Japanese when they hear I speak the language.)
I brought up, à propos of nothing, that Ellen Page had come out. I really love Page’s work and pretty much squee’d like a fangirl when I heard about it, so I asked them if they’d heard about it. First off, they were irritated by my apparently implied assumption that they’d know who Page was (the latest reference I could give was ‘the girl from Juno’, although I was much more impressed with her work in Hard Candy), and by my assumption that they could have come across on the popular Israeli portals Walla! or YNet, finding it rather far-fetched (apparently, I have a tendency to overestimate what ‘common knowledge’ includes; just a few months ago I was shocked to discover the names Homer, Virgil, and Ovid are not to be assumed to be included in this category).\
Then they started talking about how pointless this information was, my father repeatedly claiming he doesn’t care with whom people sleep, and all this ‘commotion’ around this is just plain counter-productive. It took me repeated attempts, while my brother was constantly groaning about it, to make him shut up for a second and so much as accept the possibility that there definitely is an issue (despite his interjections asserting the opposite, uttered repeatedly and loudly), that acting is a profession notorious for being difficult for GSRM people (yes, I brought up race, which made them dismiss my claims even further), and that damn straight representation is important―the whole controversy regarding the lack of representation of non-Ashkenazi Jews (and, previously and currently, the lack of representation of women) on the upcoming banknotes was there for a reason. He kept insisting that the whole ‘commotion’ ( e.g. the Pride Parade; I had to explain, not at all for the first time, that it was not half as provocative as the media likes to show, and I should know―unlike him, I had actually attended one last June) was counter-productive and that obviously it would be harder for someone who ‘flaunts their sexuality’ to get work as they’d be seen as provocators; I tried to explain that I was not even talking about provocative displays, but so much as mentioning a boyfriend when everyone in the office is talking about their girlfriends (I wasn’t even talking about saying ‘Interested in [same sex]’ or a non-cis gender identity on Facebook, as even some cisgender heterosexual people don’t bother giving that information), which I doubt made any impact. It was incredibly hard for me to explain that it’s important for all the GSRM teenagers who might otherwise commit suicide (the suicide rates among GSM teens are abysmal), amidst all the silencing, and I struggled to explain what they really cared about ultimately: how this could influence me, and, more importantly, how it could influence them. It was a long, loud, circular argument I had to have with two people who seemed to refuse to reach any other conclusion save their presupposed one. They finally decided this was getting nowhere, so I retired to my brother’s and my room, finally understanding why GSRM people hate white, straight, and cisgender people the way they do; I’ve had very few encounters with NTs so incredibly stubborn they refused to understand my ‘when in Rome’ attitude towards NT behaviour, insisting instead that by clinging to the ‘Asperger’s label’ I would ‘never fit in’.
My father followed me into the room, continuing the argument there. He claimed that I was overstating the scale of the problems GSRM people face in the media, citing the famous black and gay actors in the mass media (primarily Ellen DeGeneres), and claimed that anyway, mass media wasn’t all that influential as people claim it to be, citing himself as an example (which, in retrospect, sounds incredibly ironic, given his unwavering conviction that Pride Parades were all gaudy, provocative, and disruptive, unlike, apparently, practically every large-scale demonstration in Israel ever, or at least in the past few years). It took tremendous efforts to get him to understand that it does fucking matter, even to me personally: I can’t get married in this country to a male, which he said wasn’t much of an obstacle as I could fly abroad (yes, Israel recognises civil marriage, including same-sex ones, performed abroad, but somehow it didn’t register that this is very much a hassle straight people don’t face―even straight couples who want to have a civil marriage need only to fly to nearby Cyprus, while a same-sex couple needs to fly across the fucking Atlantic, but I chose not to pursue this point), and that if I wanted to move in with my hypothetical significant other, if I showed up with a girlfriend I’d be greeted warmly, while if I showed up with a boyfriend I’d be much more likely to be rejected. To that he asked why anyone has to know, which I pointed out was a ridiculous question―of course it’s a boyfriend I’d be moving in with, what else could he be? Besides, why would I have to hide, while a heterosexual couple would not?
My brother, who was groaning about the loud argument while he was trying to do his math homework (it sounds petty, but he takes 5 units of math for his bagrut, which requires rigorous practice, and he takes it very seriously), came to weigh in, asking what the whole argument really was about. He tried to calm me down and analyse the situation, pointing out that neither of them actually cared in particular about this subject, which they don’t see as particularly relevant to them―the whole suicidal teens issue was far removed from them. I tried to point out that they should care even on the level of very basic empathy; when they tried to point out they had a limited capacity for empathy, having many other issues to attend to in their daily lives (my father, in particular, pointed out, ‘I care a lot more about divorced fathers,’ being a divorced father himself and friends with many divorced fathers who were treated poorly during and after their divorce; I said that if he mentioned a legal victory for divorced fathers, I’d empathise and share his contentedness), so I clarified I was talking about an expression as simple as watching an atrocity on the news and saying, ‘Oh, that‘s awful.’ My brother insisted that their strong reaction was due to my (repeated) assumption that something that was not common knowledge was so, which I flat-out rejected based on their unusually strong reaction, in particular to the contents of what I was saying and not the manner in which I said it. I would have been fine if it were just the manner they had issues with (to some extent; quite often they, and particularly my brother, are very irritated when I find out they have no knowledge of something that is a firm pillar of human culture, in particular Western culture, even if I don’t make a fuss and assume an error of judgement solely on my part), but their ‘everything is fine if we say it is and we don’t care if it isn’t after all’ attitude horrified and enraged me. Ultimately, after constantly pointing out that while it’s very nice that they don’t care about the issue (even though they seem to certainly do, or at least my father does, given how low he set the line between legitimate expression and ‘provocation’), it doesn’t change the fact that those are very significant issues for a lot of people. I even managed to explain that GSRM people definitely are discriminated against in the acting industry: open auditions are hardly ever open (when no race is specified, it really means the producers are looking for someone white), and white-washing is done much more frequently and with far less controversy in adaptations as opposed to when the opposite happens (I didn’t even get to bring up the most problematic issue of Monochrome Casting), and, after about an hour of constant arguing, having finally made this (in part) a personal issue of them refusing to listen to me, I managed to get my message across. My father reassured me that they weren’t trying to ignore me and went to sleep; my brother and I continued to discuss the issue. I brought up an earlier talk I had with him and my father, during which I explained to them what non-binary genders were and the very basics of the division of sex, gender, and sexual orientation, the history of the notorious sissy villain character (personally, I think many instances of the ‘sissy villain’ are, in fact, once again, a class issue, creating a contrast between the down-to-earth, rough, independent, manly, ‘all-American’ hero and the villain with the ‘refined’ upper class mannerisms that is so engrained into American culture, but that’s another issue), and we discussed the Pride Parade and other displays of GSRM-ness; he insisted that a lot of gay men deliberately ‘exaggerate’ their campness (I insisted that it’s very likely they just like it that way, they were somewhat incredulous, and we left it at that), and when I insisted that he give me examples he could only think of one kid he knew, who is very flamboyantly effeminate. I pointed out that this goes to show just how lacking his familiarity with the GSRM community is, as most gay men actually want to ‘amp up’ their masculinity and be very aversive towards camp gay men. He asked what he could do about the issues I pointed out, and I pointed out the most basic things he can do, such as boycott films and such that he knows treat women and GSRM people like shit, show support to GSRM people around him, and, on a more advanced level, he could donate money or attend protests. He asked me if what he was doing now was not enough―he’s a guide in a youth movement (roughly the equivalent of a Scout leader) and often goes to great lengths to help the kids he mentors, and there’s a limit to what he can do―and I said what he was doing was wonderful, and I took that into account when I decided to point out only the most basic things he can do (or even avoid doing). I even pointed out that this could actually be a good theme for a session with his youth movement. After that I went back to what I was doing and he went back to the living room study a little more. Then it hit me that I forgot to point out one of the main reasons he should care. I came up to him and said that aside from the prospect of having a GS(R?)M child in the future, he could never tell when he might become the oppressed group in the future, pointing out Martin Niemöller’s famous poem. I mentioned only the first line, and he got upset that I was ‘doing it again’ and that he had no idea what that poem was; after the initial shock, I recited it for him and went back to our room. Before this happened, despite my decisively and vehemently negative views of the trip to Poland (note: the language I used back then was the result of profound frustration with aspects of Jewish Israeli culture I was perpetually exposed to and my youth; I still find these aspects enfuriating, but fortunately I’m a student in TAU now, meaning I’m usually in a far more sanity-friendly environment), I was still of the opinion that he should go, as he was adamant on going for ideological reasons, and I wanted to see him stand by those ideals; now, however, I am vehemently against him going, realising that if they didn’t so much as teach them this immensely famous poem in class, there is no fucking way in Hel they wouldn’t try to brainwash him into the kind of (usually mostly unfounded) paranoia privileged people have and turn from a privileged person to an active oppressor, even if on a small scale. So yeah, I managed to raise awareness. But for fuck’s sake, it should not be this hard.
Last Monday a group of young men and women in their 20s-ish were sitting around the plaza in front of TAU. I approached them and said, ‘Considering the number of blonds here [almost all of them, if not all of them, were blond or at least sandy], I suppose you’re from somewhere in Scandinavia...?’ hoping to practice my... well, some language. It turned out I was correct; they were from Denmark, and I struck up a conversation with a group of men among them using the little bit of Danish I had learned from learning Swedish, watching Borgen, and making the necessary alterations.
It turned out they were part of a Bible study group; I asked which denomination they were from, and they said they mostly varied, but were predominantly Lutheran. I said I like how liberal the European Lutherans are, compared to their American counterparts, as the former for instance, allow same-sex marriage while the latter do not (not being well-versed in the intricate minutiæ of the Lutheran faith, that was the one example I could think of, and it turns out my data was outdated). The one person among them who did most of the talking laughed in slight embarrassment and said that while this is the official position of the Church of Denmark, he was not so convinced that it was such a good idea. At that point, I thought, ‘Alright, they’re fair game now,’ and said they should pay a visit to the department for Old Testament studies in the university and hear what they have to say about the issue, and began to point out all of the faults in their faith: the rampant plagiarism from Mid-Eastern religions (in fact, the academic consensus is that Yahweh was just another Semitic pagan god who had a particularly influential cult); the discrepancies between the philological, chronological strata of the text as opposed to its own position on when it was written―the most glaring examples are the presence and lack of provisions for the well-being of the Leviites, who were priests in various temples scattered around Palestine who lost their jobs once the worshipping was concentrated in Jerusalem during the Two Kingdoms era, in two different books in the Pentateuch, which is why the academic consensus is that this is evidence that the books were written during two separate periods during that era, several centuries after the Wandering in the Desert, when they were allegedly written, and that the oldest book in the Old Testament was actually Judges (I could have given a specific example I like in particular, namely the development of the word asher אֲשֶׁר, meaning ‘in the place where’ in Judges and ‘that, which’ later on, based on Guy Deutscher’s fantastic book The Unfolding of Language in its expanded Hebrew edition, but I assumed they didn’t speak the language); and the glaringly obvious hole in the assumption that Yahweh is an omnibenevolent, omnipotent, transcendental god who cares deeply for the poor, that somehow obscure and downright horrifying laws such as ‘if a woman accidentally touches the scrotum of a man while he’s fighting with another man, cut her hand off’ before ‘teach the poor math and geometry so that they can keep track of their finances and measure their own fields’.
He said he’d never heard of all of this before and asked if I subscribe to these beliefs, and I assured him that I did; he wanted to discuss this more, but alas, we both had to go, so I gave them this blog address, shook their hands, and dashed off.
I really, really hope this incident caused one more cisgender heterosexual white European male to realise he does not have any right to arbitrarily deny rights to another group, as he has no grounds to do so. All in all, I feel I’ve done good.
Last Tuesday I attended a screening of a documentary film about the Falun Gong’s tortures at the hands of the PRC regime, followed by a few lectures on the subject, held at TAU. The subject matter itself was obviously utterly horrifying, but that’s not what I’m going to discuss, but rather MK Moshe Feiglin giving an enfuriating speech after the documentary was over and leaving without Q&A or even staying for the lectures. He talked at length about the importance of freedom, in particular within Judaism, that prompted him to raise his voice in protest against the ghastly atrocities in the PRC, despite the massive damage that Israel might suffer for having their ties with it ruined. He went on to talk about how he was trying to promote liberalism in the Israeli political arena, and how the Old Testament was the foundation of the ideas of freedom that inspired the American Revolution and apparently whatever bullshit that happened to cross his mind at the time. All this despite the fact that he’d proudly exclaimed in a newspaper article that he was a ‘proud homophobe’ (even after meeting some GSM representatives), that his primary concern was with the rectification of Jewish law in the state (the whole ‘libertarianism’ bullshit is a fairly recent publicity stunt; I still have the fliers from his movement from before the ‘switch’ to prove it), that he’s part of the coalition, no, part of the party leading the coalition that willingly maintains ties with China for purely economic reasons despite the fact that the Bank of China financed terrorist attacks, and that the Old Testament hardly talks about freedom at all―as a matter of fact, the Founding Fathers were mostly atheists, agnostic, or deists, and the U.S. Constitution and Bill of Rights were likely inspired by European precedents and the Iroquois Constitution. Being unable to say anything (although I wish I had heckled anyway), I laughed in his face from the audience and pointed out the bullshit he was saying to my friends sitting around me. When this arsehole gets his head out of his arse and puts his money where his mouth is, namely by quitting the party he’s in in favour of founding a new one and support separation of religion and state and same-sex marriage (or, y’know, just join the fucking Green Leaf Party)―only then will I have a shred of respect for him. Until then, he’s just another arsehole yearning for more privilege and an active oppressor.
Having read a lot of the Tumblr blog For Lack of a Better World in the past month or so, I came to the conclusion that a lot of the discourse used there does not apply for Israel and other places. Aside from the issue of conscription and circumcision, there is also the issue that while Jews are the privileged people here, they have been very much oppressed elsewhere, making the whole privilege discourse more complicated; their primary oppressor in the collective memory was Germany, and, unlike slavery, ended only 69 years ago and there are still people around who remember it, but, unlike the U.S., Germany has done everything in its power to compensate the Jews (it has even stayed silent when it most certainly should have said something for years and years, for fear of being branded as anti-Semetic again), and most of the oppressors are long gone, making the historic context that is very much relevant for African-Americans mostly void for Israelis; the primary oppressed ethnic group in Israel, the Arabs, have proven themselves to be violently dangerous to Jews in Palestine in the past (and not-so-distant past), further complicating the whole privilege discourse; and much of the historic load assigned to brownface and cultural reappropriation has been gravely missing in Israeli culture. A similar case can actually be made for Japan, with a very, very low percentage of foreigners and no historic background regarding Western forms of racism, and in other fields.
Nevertheless, there most definitely are points in which these issues are relevant everywhere, and I shall continue to immerse myself in this eye-opening discourse.
So here’s to the swift end of the patriarchy.
Unum diem...
| |
On the Subject of Oppression
I am very much busy these days with a colossal paper I am to hand in, lest my arse be handed to me. Yet, I adamantly refuse to let an entire calendar month pass by without a single update since my return, and so I shall write on a subject which I have been very much aware of in the past month or two: oppression. I have become very aware of the subject after befriending many transgender people and becoming (even) more aware of what feminism is up against, and, as a true friend or family member can, I have some poignant yet very caring and very, very sympathetic criticism to offer from my point of view:
First of all, time and time again I see in feminist writings a three-pronged division of society into oppressors, allies, and the oppressed. I see many justifications for the angry, often violent rhetoric used by non-cisgender people used to point out the hypocrisy of oppressors’ dismissive attitude towards the horrible grievances (often lethal violence, discrimination in employment and housing, and a general dismissal from society as the butt of twisted jokes) that transgender people (and, although usually not to the same extent, genderqueer people) endure, ‘die cis scum’ being the most prolific one among them (and no, no-one who uses this motto genuinely wants to kill cisgender people, just to point out to them their hypocritically dismissive attitude towards the same violence directed at transgender people). I see people defending their right to use mocking and dismissive rhetoric towards the oppressive groups in the kyriarchy they live in, often against white people, citing that their actions are entirely disproportionately small when compared to the systemic oppression they have been going through. I came across a wonderful metaphor for this, reblogged on the amazing Tumblr page For Lack of a Better World, saying that vampires should be a metaphor for the privileged and not outcasts. While I very much appreciate the sentiment and would probably feel the same way if I were one of those groups... no, wait, I am. I have Asperger’s Syndrome, and I’ve yet to see one positive and accurate portrayal of Asperger’s syndrome in any work of fiction. I can cite only two cases I’ve encountered of ‘classic’ autism being portrayed accurately: Yellow Peppers and Barfi!; the former treats autism as a horrible bane on the parents’ lives, the latter... the less said about the latter, the better. I am subject to stereotypes of all kinds―‘benign’ (‘You’re one of the smart ones, right?’), rarely neutral, usually negative (no sense of humour, no empathy, no ability to connect with other people, attention-whoring, a touch crazy and possibly a psychotic school shooter in the making, you name it). I’ve encountered some negative reactions for being bisexual as well, but it’s not even remotely as influential on my life as being an aspie is. So yes, I’ve thought and said (in jest) some mean things about neurotypical people to vent my frustration, mostly that they’re really fucking stupid (I’ve even come up with a joke about NTs that I love telling: how many NTs does it take to change a lightbulb? ‘Seriously? You wanna change the burnt lightbulb? O-kaaayyy...’). Also, the mass media also ‘reprimands’ me often for my not-entirely-male gender identity and expression. But you know what? This experience highlighted a very important concept: that the three-pronged division mentioned earlier is inaccurate, and needs to include a fourth category: uninformed privileged masses. The fact is, it’s not ‘white people’ who oppressed black people, but rather a small group of sociopaths/narcissists with power who happen to be white. As a matter of fact, this actually tends to work both ways: back in the early days of the slave trade and colonialism, powerful white people bribed local power-bearers (or power-bearers to be, in case of Iran for instance) into collaborating with them in exchange for power, sometimes with trickery, sometimes not (yes, the slave trade too: in the past, the concensus was that the black chieftains were blameless victims of pillaging white invaders, but recently researchers in the field began looking into their responsibility for this atricity); this practice quietly persists today, notably in the case of Israel, which has the nerve to trade and even sell arms to the global pariah tyranny in Eritrea. The simple coal miner from Wales had no say in the British Empire’s leaders’ decision to colonise half the fucking world; the humble Japanese villager was not the one who urged the Japanese Diet to conquer Korea; the ordinary Ashkenazi Jews, let alone (soon-to-be) Israeli Jews in Palestine were not the ones who made the notorious gesture demanding to ‘ drive [the Palestinians] out’ (and certainly not the poor, poor Ashkenazi Holocaust survivors, who were horribly stigmatised up until Eichmann’s trial); and the common American southerner did not own slaves, and most certainly did not establish the slave trade. Those people were simply lucky enough to belong to the same arbitrary groups the people in power belonged to, and kept ignorant and miserable enough to believe it was in fact the member of another arbitrary group that is the source of their woes. In many ways, this is much more of a class issue than it is a race/gender/creed issue.
Oppressed groups, the privileged are not your enemies; active oppressors are. The cisgender man who reacts in disgust at a transwoman because he doesn’t know any better is not your enemy; the cisgender man who assaults a transwoman for shits ang giggles, the police officers who refuse to take the victims seriously, and the media that actively propagates transphobia despite having been educated otherwise time and again (here in Israel, whenever the media misrepresents transpeople for the Kot-knows-how-many-eth time, they are sent guidelines for proper representation written by Nora Greenberg, former chairwoman of the Aguda, and it never seems to sink in), the legistlators who refuse to give a flying fuck about transgender people, &c.― they are your enemies. And you know what? Male gamers who protest at having a heroine wearing pragmatic, non-revealing clothing saying they can’t, and I quote, ‘fap to this’, are very much women’s enemies. Oppressors in positions of power (primarily politicians) often make new enemies by putting the masses in impossible situations: in Western countries it’s done by perpetuating neglect of oppressed minorities, oftentimes perpetuating conflict between the oppressed and a sub-category of the privileged, the underprivileged (a group with partial privilege due to belonging to the same group as the oppressors, at least to a limited extent; in the US it used to be Italian- and Irish-Americans, in Israel today it’s the non-Ashkenazi Jews); here in Israel it’s caused by constant fear-mongering, sending young men to impossible situations involving warfare against the oppressed groups until they are eroded into actively becoming their enemies, and, once again, perpetuating neglect of the underprivileged, most visibly where African refugees are forced to live. A post I came across on Tumblr, shared by the most wonderful Bow-Boy, responds to cisgender people refusing to show support for people using violent rhetorics with the retort, ‘You didn’t support me in the first place, then.’ This claim is based on lack of division between oppressors and uneducated privileged masses. The masses need to be educated and have their sense of empathy appealed to; people don’t become vegetarians because animals fight back, and refrain from taking this step not because of a desire for wanton cruelty against the defenceless but because they believe they need meat and dairy to survive. The point is to acquire their previously non-existent support. Yes, it’s true that uprisings and rights are achieved by aggressive means, but those were directed at the oppressors: the British army, the American police in the Stonewall riots, Henry Ford (who was sued by Jews for the anti-Semitic propaganda he published), and other cases I can’t think of. Aiming aggression at the masses will just reinforce the notion the oppressors condition them into adopting, namely that the oppressed are a threat to them in some way. An Israeli who lost a friend or a relative to a terrorist attack during either of the Intifádas will not be more supportive of the Palestinian cause; they will instead conclude that the Palestinians are every bit as dangerous as he was told. A man who is fiercely reprimanded for cat-calling a woman, genuinely thinking it’s a compliment, will simply dismiss the woman reprimanding him as ‘a bitch’ and not learn a thing. Treat the privileged kindly and educate them politely, but show your active oppressors you are a force to be reckoned with. On this issue: yes, the privileged masses are generally unaware of the oppression you go through. I, for example, genuinely thought in high school that oppressing women in Israel is no longer a ‘thing’, maybe just among certain groups (religious people predominantly), so I honestly thought feminist complaints on the issue was a tedious case of preaching to the choir, especially when ‘white feminists’ were discussed. So yeah, education will make a colossal difference.
Second, give apparent examples of oppression the benefit of the doubt. Seth McFarlane is an excellent example; his humour is either poking fun at stereotypes to extreme degrees, so they will no longer be taken seriously, and showing his real opinions on oppression by mocking the oppressors―Meg Griffin’s abuse is not meant to be funny because ha ha the uggo gets fucked, but rather to portray people around her as caricature-ish psychopaths. The notorious Haaretz commercial, in which a young man bemoans the poor ‘user experience’, wasn’t meant to represent women as an object to be used, but as a caricature of the man who expects to learn about the Arab Spring from having sex with a woman (another commercial from that series showed a woman with similar expectations from her 3-year-old son). Rape jokes are not meant to ‘trivialise rape’; in fact, trivialising rape would kill those jokes, as they rely on shock value based on a perceived concensus that rape is morally abhorrent, and a glaring lack of understanding of its horrific prevalence. (By the way, I keep hearing about how frequently rape goes unreported and how few charges end in conviction, while the numbers of fake charges is marginal, yet these claims are never accompanied by sources; if any of my readers have any, I would love to be able to back this claim.) Also, I would like to point out that MRAs’ claims that feminists ‘call it chivalry when they like it and sexism when they don’t’ are not entirely unfounded; there are women who adopt a vile ‘halfway’ attitude between claiming the rights feminism demands and the perks of patriarchy (protection, being paid for when dating, &c.). I’ve had the unfortunate experience of arguing with a classmate in 9th grade who asserted that ‘it’s wrong to hit girls’; when I challenged this twisted notion and said that if that’s the case, then ‘women should go back in the kitchen and never get jobs’ (i.e. ‘you can’t eat your cake and have it’), she completely ignored the message I tried to convey and claimed I’d said that women should go back in the kitchen and never get jobs. Fortunately, she was a transfer student, and none of my pre-existing classmates agreed with her original assertion (which only served to make her angrier).
Third, yes, fearing oppression working in the opposite direction is a legitimate fear. There have been many cases of racist attacks on innocent white people by black people; this is a particularly horrifying example. There have even been cases of non-heterosexual people using heterophobic violence. Some activists, notably (at least over here) Israeli activist Dan Veg, often claim that all the heterophobic/cisphobic rhetoric is harmless and does nothing more than simply offend heterosexuals/cisgender people. I disagree. Also, yes, misandry is a thing. Some of you might have the privilege of living in a Western country where there is no such thing as conscription and infant circumcision is negligible in scale; I don’t have that privilege. Had I not been able to get out of the army using my AS, I would have had to be drafted for three years, while girls my age were drafted for two. Also, while AS is grounds for release (in some cases), the IDF bureaucracy is a notoriously incompetent mess and could overlook that; I have a friend who went through several months of prolonged suffering in the IDF before someone noticed he had been diagnosed as an aspie before being drafted. Aside from that, I lost my foreskin as a baby to peer pressure, which originates from my oppressors, my sworn enemies: the state Jewish Orthodoxy. So, as an unwillingly circumcised male living in a country without public transportation on the Sabbath and without the ability to marry people of my sex or who aren’t registered as being the same religion as I am in the Ministry of Interior or were born the same sex as me without flying abroad, if you want to say something about me being intolerant or disrespectful, I not-very-kindly urge you to SHUT THE FUCK UP. As for feminists (mostly ‘white feminists’ actually) claiming that misandry isn’t a thing, as ironic as this sounds: check your privilege.
And that’s probably all I had to say, at least for now. Here’s to a month of progress to us all.
Unum diem...
(P.S.: It has recently come to my attention that people who like-like me have the tendency to binge on the archives of this five-year-old blog. I should point out for their sake that while I am flattered by the gesture, they should bear in mind that most of these past entries are old and many of them are no longer relevant and do not reflect many of my current views. If you want to know my current views on a topic I raised months or years ago, ask.)
| |
I am returned
It’s been months now, I know. I have a good reason for my prolonged absence, aside from being so busy: Israblog wouldn’t let me in for some reason. I just got IE11 (for some reason only IE ever lets me log in; other browsers won’t even save my cookies), and I think it might solve this annoying little predicament.
So here’s a little something I’ve been thinking about recently:
Throughout history we can see that the usual attributes assigned to men and women have changed constantly. If today men are supposed to be stoic and women are emotional, back in Mediæval times it was the other way around; men are supposed to look far more rugged than they did back in, say, the 18th century (we’d consider the amount of make-up and the fancy clothing they used rather gay these days, although there is a reverse trend these days), &c. Even blue and pink used to be associated with girls and boys, respectively: blue was associated with the Virgin Mary, and pink was a lighter (i.e. more youthful) variant of red, the colour of blood. So when feminists talk about men being one way or another, it’s a rather moot point, as it’s actually ‘what women and men are expected to be like today’.
However, one can consistently see that whatever the norms are, women always get the short end of the stick: if men are emotional and women are not, then men are ‘sensitive’ and ‘refined’ and women are uncivilised brutes, but if it's the other way around, men are ‘stoic’ and ‘rational’and women are ‘hysterical’; if men are violent and women are not, then men are ‘strong’ and ‘brave’ and ‘heroic’ while women are ‘weak’, but if violence is bad, then men are ‘rational’ and women are ‘catty’. Noticing this pattern made me far more aware of feminists pointing out what they refer to as ‘patriarchy’, a term which can easily come across as very misandric.
However yet again, from what I’ve seen (and Meirav Michaeli, a notable Israeli feminist activist, is a pretty good example of this), feminist discourse does not deconstruct these terms but adopts it, choosing to invert the assigning of attributes, saying, ‘Men should be more peaceful like women,’ instead of, ‘We should stop assigning attributes to genders in the first place and stop violent fighting, be it masculine of feminine.’ In a sense, this construction of patriarchy perpetuates patriarchy.
Y’all have a good one.
Unum diem...
| |
Hebrew post – בפעם האלף, למה לא ברית מילה (או: איך פראיירים אמריקאים דופקים אתכם)
הפוסט הזה הוא פוסט תגובה לבלוגר ”הגזר” ששאל לגבי ברית מילה. אני אגיד שוב: ח ד מ ש מ ע י ת ל א.
קצת היסטוריה.
מילה טקסית היתה נהוגה במזה״ת לא רק בקרב העבריים. קבר מתקופת השושלת הששית במצרים מראה שהמנהג הזה נהוג אפילו אז. זה ככל הנראה התעוד הכתוב העתיק יותר למנהג הזה. מענין לראות שם את העדות של בחור בשם אוּהה, שמספר בגאוה איך הוא נימול ביחד עם עוד איזה 100 איש ולא ציץ. המנהג הזה הגיע אח״כ גם לעמים מסביב: ”The Phoenicians and the Syrians of Palestine themselves confess that they learnt the custom of the Egyptians; and the Syrians who dwell about the rivers Thermodon and Parthenius, as well as their neighbours the Macronians, say that they have recently adopted it from the Colchians.” (”הפיניקים והסורים בני ארץ־ישראל מודים בעצמם כי למדו את המנהג מהמצרים, והסורים היושבים סביב הפרת והתרמודון, כמו־גם שכניהם יושבי מקרונס, אומרים כי הם אמצו מנהג זה לאחרונה מהקולכים.”)
נקפוץ הלאה למאה ה־19. בתקופה הזו הדעה הרווחת היתה שיש מנהג מסוים מאוד מסוכן, שנחשב נזק עצום לבריאות הפיזית והנפשית של אדם, שחיבים למנוע בכל מחיר: אוננות. ג'ון הארוי קלוג, אחד ממקימי חברת קלוג'ס, חשב שפורקן מיני הוא מסוכן בצורה מיוחדת, ותמך לא רק במילה כדי לגרום לבנים להפסיק לאונן, אלא גם בשפיכת חומצה על הדגדגן של בנות כדי לגרום להן להפסיק; למעשה, אפילו המנהג של מילת נשים תפש תאוצה בארה״ב במשך תקופה מסוימת. למעשה, הקורנפלקס הומצא כדי לגרום לאנשים להפסיק לאונן. באדן פאוול, מיסד תנועת הצופים, הקים את התנועה כדי למנוע מנערים צעירים לאונן באמצעות הסחות מתמידות.
עכשיו נבדוק היבט אחר, באותה תקופה: רופא בשם ד״ר לואיס סייר (Lewis A. Sayre) נדרש לטפל בילד צעיר שנראה כפוף לגמרי, עם הברכים כפופות כל הזמן בזוית של 45 מעלות. אחרי שנבדקו עוד המון פתרונות אחרים, התברר שמדובר בשתוק שמקורו בערלה שמוקרן לרגלים. הוא מל את הילד, וככה הוא הצליח להתישר חזרה. לפי ויקיפדיה (יש מקור אבל בלי לינק), אחרי המקרה הזה התחילו לקשר המון בעיות שונות לערלה. המנהג תפש תאוצה ב־80 שנה הבאות בערך בבריטניה (אפשר לראות את זה בעדכונים לערך ”מילה” באנציקלופדיה בריטניקה), בארה״ב, בקנדה, באוסטרליה ובניו זילנד, והפסיק יחסית להיות פופולרי בכל המדינות האלה כמה זמן אחרי מלחה״ע II. אח״כ תפש תאוצה מחדש בארה״ב בסוף שנות ה־80, כשהארגון הרפואי האמריקאי (AMA) התחיל לפרסם מחקרים שטוענים שזה דוקא כן בריא והפכו את זה לנהוג שם שוב, עד כדי כך שבשנת 2001 התברר שרופאים לילדים לא נימולים קבלו מידע מוטעה וזלזול מהרופאים שלהם בגלל זה.
היום, בכל אופן, המנהג דועך בארה״ב מחדש. היום אין כמעט ארגונים רפואיים, וביניהם ה־AMA, מתנגדים לבצוע ההליך בתינוקות באופן סדיר כי אין מספיק עדויות שזה באמת עוזר, אם לא גורם לנזק בלתי־הפיך. לפני שנתים 18 חברות בטוח לאומי בארה״ב הפסיקו לממן את הנתוח הזה. הספור הזה שמילה מונעת איידס הוכח כבולשיט: אומרים שזה הבדל של 60%, אבל לא טורחים לצין שלא מדובר במספרים אבסולוטיים.
בקצור, מדובר במנהג ככל הנראה מצרי במקורו ששמש בין היתר כהוכחה לגבריות, שהפך פופולרי בגלל מדע בכאילו,נעלם, חזר בגלל מדע בכאילו ועכשיו מתחיל להעלם בעולם המערבי.
ועכשיו בנוגע לענין המסורת.
אחרי שראינו שלא מדובר במנהג יהודי מקורי, כדאי לשאול עוד כמה שאלות בנושא. קודם כל, איך אתם מכבדים את המסורת שלכם? אתם מעינים בפילוסופיה יהודית? אתם מכירים את ההיסטוריה והתרבות של העם שלכם ברמה מספקת? (אם עניתם כן, אני מקוה שאתם לכל הפחות מכירים את המלכה שלומציון ואת אלכסנדר ינאי, את שירת ספרד ואת עמנואל הרומי, את שבתאי צבי, את מיכ״ל ואת אדם הכהן ואת שלום שבזי, וכו׳ וכו׳.) אתם יודעים להכין חמין\צ׳ולנט או מאכלים יהודיים מסורתיים אחרים? אתם מכירים ספורי עם יהודיים? לא? אז תסבירו לי, בבקשה, מה קושר אתכם כ״כ חזק למסורת היהודית שאתם רוצים לשמר? זה שאתם מחקים מנהג מצרי בגאוה?
אז כל הכבוד. בחרתם מנהג שנוטל מחיר כבד מהבן שלכם ולא מאמץ ועומק אמתיים כדי להכיר את התרבות שלכם. הלכתם לכוון הכי פרימיטיבי שיש. אם הייתם אומרים שמדובר בתועלת רפואית או בענין דתי, הייתי אומר סבבה, הגיוני, חבל שלא ידעתם את כל הפרטים, אבל רק כי זו מסורת? זו צביעות. כדאי שתשקלו מחדש, ואולי תבחרו לעשות ברית שלום במקום.
ועכשיו לנושא הדת. ארבע מלים: יהוה היהודי לא קים.
שום ארכאולוג או היסטוריון שמכבד את עצמו לא מתיחס לתנ״ך כמקור היסטורי רציני. מדובר בתעוד הכי מסולף שקים. יש בו עוותים על עוותים והטיות על הטיות ופלגיאט ממסורות של עמים מסביב. רק צריך לפתוח ספר למוד תנ״ך לחטיבה או לתיכון ולראות מה כתוב שם: שאחאב היה מלך מעולה, שמשלי, קהלת ושיר השירים לא נכתבו ע״י שלמה המלך, שספר בראשית נכתב בכלל בימי בית שני, וכמובן―שאת ספר תהלים לא כתב דוד המלך (באמת, דוד המלך כתב שירים על הקמת בית המקדש השני?). צריכים לעשות שמיניות באויר די למצוא הסברים שאיכשהו מסברים את האוזן ומסבירים את כל זה.
אבל אתם יודעים מה? אני חושב שהערס הסקפטי עושה את העבודה הכי טובה בלהסביר למה זה הכל שקר. בתמצות: התנ״ך מדבר שטויות גמורות בכל הקשור לביולוגיה וטועה בסווג חיות כמעלות גרה או לא וכמפריסות פרסה או לא, והתלמוד מדבר בצורה בלתי משתמעת לשתי פנים ומרחיב את השגיאה הזו. שימו לב לתגובה שהוא קבל: הוא תקף רק חצי מהטעונים בהגנה שלפיה, הקביעות האלה נקבעו לפי המציאות ההלכתית ולא המציאות שאנחנו מכירים. במלים אחרות, ההלכה לא קשורה למציאות...
אז אם בכל־זאת אתם מאמינים שיש הסבר הגיוני לכל מה שכתוב בתנ״ך, אתם לא יכולים לקחת ברצינות את התלמוד. אי־אפשר להסתמך על הזועתון הזה, שרובו ככולו זוהמה רוחנית. רוצים לעבוד את יהוה? סבבה, יש די והותר אלטרנטיבות, של א מ ע ר ב ו ת ה ת ע ל ל ו ת ב ת י נ ו ק ו ת.
ודרך אגב: גם יהוה המוסלמי לא ממש מת על הרעיון. בעלי אינטרסים שמדברים בשמו דוקא כן.
(אגב, סתם הערה: בפעם הבאה שיגידו לכם שעושים ברית בגיל 8 ימים כי גלו שזה הכי פחות מזיק, תגידו שזה שקר.) עוד נקודה למחשבה: זה לא אמור להיות חוקי. בארץ קימים סעיפים 2 ו־4 בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ששומרים על הזכות לשלמות הגוף. בשנות ה־90 הוגשה עתירה לביהמ״ש להוצאת המנהג מחוץ לחוק, אבל ביהמ״ש נתן שורה של נמוקים אידיוטיים לדחות את העתירה:
- כפי שצינתי למעלה, הנתוח הזה הוא השתיכות ברמה שטחית מאוד לכל היותר למסורת היהודית. מעבר לזה, זה גם לא משהו שבן־אדם מחליט לעשות לעצמו בגיל 8 ימים אלא מ י ש ה ו כ ו פ ה ע ל י ו א ת ז ה. זו לא השתיכות מרצון. איך זה יכול לקבוע השתיכות של מישהו לקבוצה כלשהי בחברה דמוקרטית?
טעונים דתיים ל א ק ב י ל י ם ב מ ד י נ ה ד מ ו ק ר ט י ת. מה אם היו מאמצים טעונים כאלה להצדיק יחס מפלה (במקרה הטוב) כלפי נשים, להט״בים ולא־יהודים? אה, רגע. היהודים הם לא היחידים שנימולים. חוץ מהערבים ומהאמריקאים (אם כי האחרונים עושים את זה פחות היום), גם בדרום קוריאה אמצו את המנהג הזה בחום, והוא קים גם ברוב מדינות אפריקה ובקרב חלק מהעמים הילידיים באוסטרליה. עוד מידע כאן. בסוף התגובה ביהמ״ש אפילו מצין את זה בעצמו. אז מה פתאום מדובר כאן על הבדלה בגוף? ומה פתאום מדובר על הבדלה בנפש? זו גזענות מתועבת לשמה. ולא רק כלפי לא־יהודים, אלא גם (ובעקר) כלפי יהודים, שחיבים לעבור את הזועה הזו רק כי הם שיכים לעם מסוים. למה הוגי הדעות היו צריכים לתת משמעות לנתוח? אין לו משמעות משל עצמו? ואם כבר לצטט הוגה דעות, למה לצטט את הרמב״ם שאומר שעושים את זה רק מתוך אמונה עמוקה? איך, חתולים אדירים, מעז בית משפט להשתמש בטעון כמו ”ברית מילה שקולה כנגד כל המצוות” כטעון לגיטימי? ברית מילה חשובה מאסור על רצח? זה שכ״כ הרבה יהודים ”מסרו נפשם” על בצוע המנהג לא אומר שהוא חכם או טוב. אם כל החברים שלכם יקפצו מהגג וגו׳. מה פתאום העותרים צריכים להוכיח שזה לא בריא? כמעט כל הגברים בעולם נולדים עם ערלה, מי שרוצה לשנות משהו בנוגע לזה ה ו א הנושא בנטל ההוכחה. לא סתם אומרים ” ראשית כל אל תזיקו”. לומר שזה לא הליך רפואי זה טעון מתקבל, איכשהו. אבל אחת הטענות היתה שעושים את זה כי זה בריא, ומכאן שמדובר בהליך רפואי, לא דתי. ביהמ״ש, תחליט!
זה רק בהתחלה. בהמשך יש טעונים יותר הגיוניים בנוגע להגבלת הגדרת המונחים ”פגיעה”, ספציפית בילדים, בחוק הישראלי בהתאם לנסיבות, פגיעה בחופש הדת וכו'. לא קראתי את כל התגובה, אבל מהסקירה שעשיתי לא נתקלתי באזכורים למקרים (הנדירים אמנם) של סבוכים חריפים כתוצאה מהנתוח שיכולים להגמר במות. רק לפני שנה היה מקרה של תינוק בארה״ב שמת כתוצאה מהדבקות בהרפס בזמן ”מציצה בפה”, זוכרים? אז נכון, מדובר במקרים של אחד מאלף. ועדין, הייתם רוצים שזה יהיה הילד שלכם?
וכלפי הגברים שבכם: איך, קיבינימט, אתם לא מתקוממים נגד זה? מצפים מכם לעמוד בכאב עצום ממש כבר בתור תינוקות רק כי אתם זכרים, איך אתם לא מתרעמים על האפליה הבוטה הזו? מדובר במיזאנדריה לכל דבר וענין. גברים אמריקאיים שמעזים לדבר נגד זה מקבלים הרבה תגובות בסגנון ”תהיו גברים, תסתמו את הפה ותגידו תודה”. מצפים מכם להביע מינימום רגש, לצאת להלחם בשדה הקרב כדי להוכיח שאתם ”גברים”, ולעבור התעללות מינית בתור תינוקות רק כי נולדתם למין מסוים. האשה שנשלחת למטבח לפחות בטוחה בו, ומצילים את החיים שלה ושל ילדים לפני החיים של הגברים במקרים של אסון; האפליה שאנחנו סופגים שמה את החיים שלנו בסכנה אם נולדנו במקום הלא נכון. ואחרי כל זה, למה אתם חושבים שעדין תומכים בהליך הזה? התשובה מאוד פשוטה: כסף. כל נתוח כזה בארה״ב הוא מאוד יקר, והרופאים יודעים שאם הם ימצאו תרוץ כזה או אחר לעשות אותו, שהאנשים הפשוטים והבורים יהיו מוכנים לקנות, הם ירויחו המון כסף כל פעם. עד 2010 זה היה תהליך סטנדרטי שם: תינוק נולד, לוקחים אותו מיד לעבור מילה, אפילו אם ההורים אמרו לא. הורה אמריקאי היה צריך לעמוד כל הזמן ליד הילד שלו שלא יעשו לו את זה מתחת לאף בתואנה שנותנים לו זריקות ומנקים אותו; אני נתקלתי במישהו שלא רק שכמעט עשו לו את זה והוא נצל ברגע האחרון, הרופאים עוד רצו לחיב את ההורים שלו על זה, וזה רק מקרה אחד מתוך הרבה אחרים ששמעתי עליהם. אח״כ גם משקרים להורים ואומרים שהוא ישן לאורך כל התהליך. לא מאמינים? הנה רשימת צטוטים של רופאים אמריקאים שמודים בזה בפה מלא. את הטעונים האלה קונים בארץ בהתלהבות, והמגמה נמשכת. אח״כ, רופאי ילדים שבאים אליהם ילדים לא־נימולים עם בעיות בדרכי השתן אומרים שצריך למול (בעוד שבנות עם אותן בעיות בדיוק פשוט מקבלות אנטיביוטיקה), או שהם מושכים לילד אחורה את הערלה וגורמים לפעמים לנזקים עצומים (או מתוך בורות או במזיד), ואז חיבים למול, והם מקבלים את השכר שלהם על זה. במלים אחרות: אתם נדפקתם בגלל פראיירים אמריקאיים, והצלחתם לצאת עוד יותר פראיירים מהם.
ולסיום, אני חוזר שוב על הסבות למה לא לעשות את זה:
- מדובר בפגיעה רפואית: הערלה כוללת חלבון בשם ציטוקין (cytokine) שמהוה חלק מהמערכת החסונית, היא מגנה על העטרה והיא מוסיפה חכוך שמונע פציעות בזמן קיום יחסי מין. הספור הזה על סרטן שנגרם מהערלה הוא שטותי, כמו־גם הטענות על סכונים אחרים למחלות
אם הילד שלכם יצא, חס וחלילה, טרנסקסואלית (”חס וחלילה” כי זה ברוך לא נורמלי לעבור את כל התהליכים כדי לשנות את המין ומה לא, לא כי יש לי משהו נגד טרנסים), יחסרו לה חלק מהחלקים להשתמש בהם בנתוח: הערלה נוצרת מאותן רקמות עובריות כמו הערלה הדגדגנית. גם אם אתם לא מתים על הרעיון שהבן שלכם יהיה בת, לא תעדיפו שיהיו לה כל החלקים שהיא צריכה, שאם היא עושה את זה שתעשה את זה כמו שצריך? זה מכוער. זה משאיר צלקת מכוערת וצבע לא אחיד ויובש לא מושך. לא מסכימים? סבבה, זו דעתכם, ואין לכם שום זכות לכפות אותה. (ולא, אני לא כופה את שלי: מבחינתי בן־אדם שוצה לעשות את זה לעצמו מתוך החלטה מושכלת כאדם בוגר, שיבושם לו; אין לו שום זכות לגזול לילד את הזכות הזו.)
וזה, כמובן, רק קצה הקרחון. כבר דברתי מספיק בנושא בעבר. עכשיו אני מספק עוד הרבה יותר מקורות; אני מקוה שלפחות זה יגרום ליותר אנשים להקשיב.
חד יומא...
| |
Hebrew post – מה זה ”שמאל”? הגדרות יסודיות ושבירת מיתוסים בפוליטיקה הישראלית והעולמית
לאור המלחמה האחרונה ולאור הטוקבקים והוכוחים הבלתי־פוסקים בנושא מדיניות ומה לא באינטרנט שרק הולכים ומחריפים עם הזמן, הבנתי שהגיע הזמן להסביר להרבה יותר מדי אנשים כאן מה זה שמאל.
קודם כל, ההגדרות ”ימין” לעומת ”שמאל” הן מאוד בעיתיות. מקור ההגדרה הוא בפרלמנט הצרפתי מלפני הדחת המלך. לדברי ויקיפדיה: ”מקור המונחים ’ימין’ ו’שמאל’ הוא במקומות הישיבה של הסיעות השונות בפרלמנט הצרפתי שהורכב אחרי המהפכה הצרפתית אך לפני הדחתו של המלך. בפרלמנט זה, שנקרא ’האסיפה הלאומית’, ישבו הצירים שצידדו בשינויים מתונים במבנה המשטר והשלטון ובהמשך המלוכה, בימין הבית, ולעומתם היעקובינים והז׳ירונדינים, שצידדו בביטול המלוכה ובשינויים חברתיים רדיקליים, ישבו בשמאלו.”
בימים אלה למונחים יש המון משמעויות בהתאם לסוגיה שאליה מחילים אותן. למשל כשמדובר בדת, השמאל בד״כ בעד נתוק הדת מהמדינה, בעוד הימין מתחלק לשני חלקים: יש מי שתומכים בשמירת צביון דתי מסורתי למדינה, ויש מי שמתנגדים להתערבות הדת במדינה ולהפך מתוך אמונה שהמדינה צריכה להתערב מה שפחות בחרויות הפרט. מכאן גם נובע (בד״כ) שימנים תומכים יותר במבנה משפחתי מערבי מודרני (בעל יותר מפרנס, אשה יותר עובד בבית, ילדים של שניהם) ושמאלנים פחות (חד־הוריים, חד־מיניים, לפעמים גם פוליאמוריים) כפי שהזכרתי בפוסט הקודם, שני המחנות, תחת השמות ”מסיבת התה” (Tea Party) ו”בקתת העץ” (Log Cabin) בהתאמה, מהוים תנועות פוליטיות בתוך המפלגה הרפובליקנית בארה״ב, מה שהופך את ההצבעה לה לבעיתית מאוד (גם אצל הדמוקרטים יש בעיה דומה), אבל זה כבר נושא אחר. מעבר לכך יש גם את הנושא הכלכלי: הימין מעדיף קפיטליזם (שזה אומר פחות מסוי), השמאל מעדיף סוציאליזם (יותר מסוי, יותר שליטה של המדינה על אמצעי יצור וכו'); וכמובן, הנושא המדיני: הימין מעדיף יותר הסתגרות של כל לאום לכשעצמו, יותר דגש על הצבא, מדיניות הגירה יותר נוקשה, והשמאל בעד טשטוש הגבולות בין הלאומים השונים. תכל'ס ההגדרות האלה חסרות משמעות כמעט לחלוטין, כי אפשר למצוא אנשים שהם אנרכו־קפיטליסטים, או אנשים כמו עורכי עתון הוול סטריט ג'ורנל שמאמינים בגבולות פתוחים לצד מדיניות כלכלית קפיטליסטית, או איסלנדים (למשל) שמאמינים בהתנתקות מנאט״ו גם מטעמי התבדלות מדינית וגם מטעמים פציפיסטיים. וזה בלי להתחיל בכלל לדבר על מדיניות סוציאליסטית (לעמים עד כדי קומוניזם) שתומכות במיליטריזם וברמות כאלה ואחרות של לאומנות או התנגדות לה (בריה״מ, ישראל תחת מפא״י וכו׳).
בארץ השיח הפוליטי סובב (או לפחות סבב עד המחאות החברתיות) סביב הנושא המדיני\בטחוני, בו ”שמאל” ו”ימין” מוגדרים בצורה מאוד פשוטה: השמאל תומך ביותר שיחות שלום ומוכן לותורים על שטחים מישראל בשביל להשיג שלום, הימין הרבה פחות (ולפעמים אפילו להפך). מעבר לזה, השמאל נותן דגש חזק בהרבה על זכויות אדם ודמוקרטיה מאשר הימיןף שנותן דגש על הזכות של לאום במדינתו לבטוי תרבותי; לכן השמאל יותר חשדן ובקורתי כלפי הקרבת זכויות אדם (חופש הבטוי, הזכות לפרטיות וכו') תמורת בטוי תרבותי לאומי (בארץ זה אומר ”חנוך לציונות”, שמוש ב”התקוה” כהמנון הלאומי וכו׳) אם לא לבדלנות אתנית (אסור על נשואין בין בני דתות שונות, אסור על אמוץ ילדים מדת אחרת אלא אם ממירים להם את הדת) וכח צבאי (שזה אומר בין היתר שהצבא מרסן את עצמו פחות כדי לתקוף יעד צבאי; שמוש בנוהל שכן הוא דוגמא אידאלית לזה).
עכשיו כמה מלים על הכלכלה הישראלית. מדינת ישראל, כידוע לכל מי שזוכר את הבגרות בהיסטוריה, התחילה כמדינה מאוד סוציאליסטית. הסוציאליזם היה אלמנט כ״כ חזק במדיניות של מפא״י, שכשאחד מחבריה קנה לעצמו וילה מהכסף שהוא הרויח בעצמו, הוא הודח מהמפלגה. המדיניות הזו שונתה בהמשך, קודם בשנות השמונים (לפי הדוגמה של רייגן) ואח״כ בצורה משמעותית יותר כשביבי עלה לשלטון. ביבי בקר בחריפות את המדיניות הסוציאליסטית שהמדינה הוקמה עליה ואמר שזו היתה טעות חריפה מצדו של בן־גוריון. עם זאת, מה שביבי אמץ לא היה קפיטליזם: הוא מממן התנחלויות, מעביר כסף לישיבות ולעסקנים, הוא נותן הקלות מס בעקר לעשירים (תודה לזהבה גלאון ששאלה את זה בכנסת וגלתה שבמאיון העליון של החברות בקושי משלמים מס חברות, וטוב שהיא שאלה פעמים, כי שקרו לה בפעם הראשונה), ועל הדרך הוא מעלה מסים על הדלק, על מוצרי יסוד ואת המע״מ, בצורה שפוגעת בראש ובראשונה בעניים. מה שיוצא מזה זה שהפערים הסוציו־אקונומיים בארץ הולכים וגדלים, מחירים בשמים, אבל מעבר לקו הירוק הרבה יותר זול (אפילו התפרסם טור בנושא ב”ישראל היום”, שמתנחל כתב בגאוה!), ורוב הכח הכלכלי בארץ נמצא בידים של 18 המשפחות העשירות בישראל ועוד כמה טייקונים (לפי דו״ח ה־OECD, הרכוזיות, כלומר רכוז ההון במדינה בידים מועטות, בארץ היא מהחריפות בעולם). לדידו של ביבי, המדיניות הזו נועדה לפתח בסופו של דבר את הכלכלה בארץ: העשירים מקימים עסקים כי לא לוקחים את הכסף שהם ישקיעו בעסקים, שבהם יעבדו אנשים פחות עניים ויצליחו להקים עסק משלהם, אם הם ישקיעו בעצמם (בקצור, ככה עובדת כלכלה קפיטליסטית). התמיכה ספציפית לעשירים היא כביכול כדי למנוע מהם לעזוב עם ההון העצום שלהם.
לא נכנס לוכוח לגבי המדיניות הכלכלית הזו (בין היתר כי הוא לעולם לא יגמר, בין היתר בגלל שהוא מחולק לשתי רמות, אידאולגי לגבי הכסף לצבא ולדתיים וכלכלי\אידאולוגי לגבי ציר הקפיטליזם\סוציאליזם), הנקודה היא שהמחאה החברתית היתה נגד אותה מדיניות כלכלית, ורובה היתה בעד שנוי הכלכלה חזרה לסוציאליזם. חלק דרשו להפסיק לממן את ההתנחלויות ולהשתמש בכסף הזה לצרכים אחרים, חלק לא. הנקודה היא שבגלל הטשטוש הזה בין ההגדרות של ”ימין” ו”שמאל” (ותכל׳ס בגלל השמוש של ביבי ב־GONGO שלו ”אם תרצו” ובטוקבקיסטים חמומי מח) המחאה כולה הוגדרה כ”שמאלנית”, ולכן אבדה הרבה מהלגיטימציה שלה בעיני חלקים עצומים מהצבור הישראלי. זו רק דוגמה לכמה חשובה ההפרדה הזו.
ועכשיו כמה מלים על השמאל המדיני. את הדעות של השמאל המדיני אני חושב שאחרי כ״כ הרבה זמן שהוא מתכתש עם הימין המדיני אין באמת טעם להסביר במה השמאל המדיני דוגל, אבל לפי כל הטוקבקים שמראים אחרת, נראה שבכל־זאת כדאי להבהיר כמה דברים. בראש ובראשונה: שמאל מדיני ישראלי הוא לא ימין מדיני ערבי. השמאל המדיני רוצה לפתור סכסוכים בדרכי שלום ומתנגד לפגיעה באזרחים, בין אם במדינה שלו ובין אם במדינות זרות, כולל מדינות אויב. תמיכה ברודנים ערבים היא לא שמאל. שמאלני שתומך ברודן ערבי עושה את זה לכל היותר כ־necessary evil, משהו שחיב להעשות כדי לא להתדרדר למלחמה שתוביל לעוד שפיכות דמים. מי מכם שבאמת נסה להתוכח עם שמאלני יודע שהשמאלנים תומכים בדבור עם גורמים מתונים וחזוקם (קרי, במקרה שלנו, לדבר עם פת״ח ולא עם חמא״ס).
נקודה נוספת שחשוב להעלות היא שבמדינת ישראל אמור להיות חופש בטוי נרחב מאוד. תקדימים בנושא נותנים חופש בטוי מאוד נרחב גם כשזה מגיע להצגת הצבא ומוסדות המדינה באור מאוד, מאוד שלילי (”אפרים חוזר לצבא”), ומקפיד מאוד על המנעות להסתה לגזענות (”ברוך הגבר”). במקרה האחרון האסור על הסתה לגזענות עלה על השמירה על מקומה של הדת במדינה, אבל במקרה של ”תורת המלך” השקולים ככל הנראה התהפכו. כך או כך, למדינת ישראל יש תקדימים מאוד יפים לאורך ההיסטוריה שלה בנוגע להגנת חופש הבטוי. מעבר לזה, במדינת ישראל (כמו בכל מקום אחר בעולם) יש לחברי כנסת חסינות פרלמנטרית, שמעניקה להם את הזכות לעשות קצת יותר בשביל הפעילות הפוליטית שלהם. עכשיו אני אגיע לנקודה הכי חשובה כאן: לחברי הכנסת הערבים יש נטיה להשתמש בהתבטאויות מאוד פרובוקטיביות, אבל לגמרי במסגרת חופש הבטוי: אחמד טיבי דבר על זה שלערבים יש עור בצבא שיותר תואם את האדמה, כמתקפה על הטענות על זכותם של היהודים על הארץ (זה פחות גזעני ממה שזה נשמע: לאנשים באזורים חמים יותר יש עור כהה יותר בד״כ, ככה שעל הערבים רואים שהם כאן כבר כמה דורות). צריך לעצור ולחשוב רגע על מה שהם אומרים לפני ש”נכנסים” בהם. (או לפחות בחלקם.)
לכן אני צריך להבהיר משהו מאוד חשוב: פה בארץ נראה שהתחביב הלאומי בשנים האחרונות הוא נגוח עור של חה״כ חנין זועבי. מבקרים אותה על זה שהיא היתה על המרמרה, על התבטאויות חריפות מאוד נגד צה״ל ונגד המדינה ולאחרונה גם על זה שהיא כביכול עמדה דום לזכרו של אחמד ג'עברי. צריך אפוא להבהיר כמה נקודות:
- דבר ראשון, יש כבוש ברצועה. ישראל לא יצאה משם, ועזה עדין נדפקת מזה. מאוד.
בהשתלטות על המרמרה חילי צה״ל ירו על הספינה לפני שהם השתלטו עליה. בכדורים חיים. הרבה כדורים, בעצם, מכל מיני סוגים. הספור הזה על ”מצוידים רק באקדחי פיינטבול”? שקר. ואת ה לא אני קבעתי, את זה קבעה ועדה של האו״ם. ואל תגידו שום דבר על ועדת טירקל, הועדה ההיא היתה בדיחה. ככה שהטענה לגבי פשעי מלחמה לגיטימית לחלוטין. את הנוכחות של חה״כ זועבי לא חקרו כמו שצריך. נסו, והחקירה נתקלה בקשיים ראיתיים ומשפטיים. אין לכם מושג בתכל'ס מה היא עשתה שם; מה שכן שחררו זה קטעי וידאו ערוכים ולא קשורים, כשבאחד מהם היא משמשת כמתורגמנית, כלומר עוזרת למנוע שפיכות דמים. בהתחשב בחסינות שיש לה בתור חברת כנסת ובהתחשב במדיניות הישראלית בעזה, היתה לה הזכות המלאה להיות שם, עד שיוכח אחרת.
לגבי מוחמד ג׳עברי, צריך רק לומר לעצלנים שלא טרחו לבדוק מה נמצא בלינק שהבאתי שההפגנה היתה נגד פגיעה באזרחים פלסטינים ונגד הכבוש ולא לזכר ג׳עברי. מה גם שלא כתוב שהם שהיא הצטרפה לקריאות ”בדם ואש נפדך פלסטין” (כן, מדובר בפרשנות קצת בעיתית, אבל כל בית משפט הוגן בעולם יגדיר את הראיות להאשמה כזו כ”ראיות נסיבתיות”). מעבר לזה, לפי וואלה!חדשות, המשתתפים טענו בתוקף שמדובר במחאה על מבצע עמוד ענן (ובדוגמה מלבבת למופת עתונאי, אתם יכולים לראות מה כתבו בכותרת ובכותרת המשנה).
זכרו את זה בפעם הבאה שדני גנון מוציא את עצמו כזה טמבל.
וזו בדיוק הבעיה. מילא הטוקבקיסטים המתלהמים שככל הנראה לא זכו לשעורים נורמליים באזרחות ולא למדו לעשות fact-checking בסיסי. אבל כשאנשים שרצים לפוליטיקה מראים בורות מחפירה כזו בצורת ההתנהלות של המדינה, זה כבר נהיה מאוד מדאיג. הנה לדוגמה סרטון בו מירי רגב מדברת על הצעת חוק פשיסטית משלה, מראה בורות מזעזעת ותוקפת את חה״כ אחמד טיבי בצורה שרק מזיקה לה עוד יותר, כלומר היתה מזיקה לה אלמלא אפיו של הקהל שלה.
נספור את הבעיות אחת־אחת:
- ”יהודי” זו הגדרה עמומה מדי. זו יכולה להיות זהות דתית או זהות אתנית, וגם אז ההגדרות המדויקות לוטות מאוד בערפל (כך, למשל, מבחינת היהודי האורתודוקסי המאמין, היהודי הרפורמי אינו יהודי רק מעצם אמונתו הדתית).
ערבי≠מוסלמי. בלבנון חצי מהאזרחים (למיטב זכרוני) נוצרים וסוריה נמצאת תחת שלטון עלאוי, וזה בלי להתחיל בכלל לדבר על מדינות מוסלמיות שאינן דוברות ערבית. חוץ מזה שרק ב־25 מדינות (ועוד מחוז אחד באינדונזיה) האסלאם הוא דת מדינה. שוב בלבול המושגים: קודם היא דברה על מדינות מוסלמיות, עכשיו היא מדברת על מדינת ”העם” היהודי. מה פתאום עם צריך להשבע אמונים לעם אחר? הערבים הם ”עם צמית” של היהודים? ”למה מפרשים רק את הדמוקרטית ולא את היהודית, רבונו של עולם?” מירי (u mad?), את באמת רוצה שנכנס כאן לכפיה הדתית על כל סוגיה שיש פה במדינה? או על הפרדת הרשויות שהיתה לוקה בחסר מיום הקמת המדינה, ועמיתיך מהצד הימני של המפה הפוליטית נסו להרוס עוד יותר עם הצעת החוק למנות את שופטי בג״ץ בכנסת? או את ההחלטה של ביבי לחבל בחוק יסוד: הכנסת כדי להעביר חוקים והחלטות כמעט לפי גחמה? או את איך שהמפלגות הדתיות (או אפילו זרמים דתיים בליכוד, ע״ע משה פייגלין) צוברים כח בקואליציה של רוה״מ הנוכחי? אולי כדאי להפסיק כאן, אני חושב שהנקודה ברורה. אבו־מאזן והמוקטעה נמצאים בראמאללה, והפרלמנט הפלסטיני נמצא בג'נין. מדוע אפוא על טיבי ועל זועבי ללכת דוקא לעזה? ”אין כאן פרוש, יש כאן עובדות”: ע״ע סעיף 5. ”אויבי ישראל”: עד הסכמי השלום אתן, גם מצרים וירדן היו ”אויבי ישראל”. כאן נכנס הנושא הזה שנקרא ”חסינות פרלמנטרית”, אבל זה כבר דיון אחר. ”יש חופש מחשבה, אבל אין חופש מעשה”: דוקא יש. קוראים לזה חסינות פרלמנטרית. כל עוד חה״כ זועבי (in your face Miri) לא קראה במפורש לרצח או להשמדת מדינת ישראל ולא נסתה לתקוף אף־אחד, לרבות חילי צה״ל (אלא אם מדובר בהגנה עצמית, וכדאי שנזכיר שלפי דו״ח האו״ם חילי צה״ל ירו על הספינה בכדורים חיים לפני שהם השתלטו עליה), היא לא עשתה שום דבר אסור. וכדאי שנזכיר עוד משהו: החקירה שבדקה מה בדיוק היא עשתה על המרמרה נתקלה בקשיים מאוד חריפים מבחינת ראיות והליכים, ולפי החומר המצולם ששוחרר דוקא נראה שהיא שמשה כמתורגמנית, כלומר נסתה למנוע עוד חכוכים. ובכל־זאת תשעה אנשים, אף־אחד מהם לא חיל צה״ל, מתו על הספינה. נראה לי שכדאי להפסיק עם הקטע של ”חסינות פרלמנטרית”, עושה רושם שמירי לא ממש מבינה אותו. ”דבר כזה צריך להיות בכנסת? [...] הוא פשוט עוכר ישראל!” ההערה על ”יהודית ודמוקרטית” נראית עכשיו קורעת מצחוק לאור היציאה האירונית הזו, שמראה שמירי לא מבינה לא בזה ולא בזה: בנוגע ל”דמוקרטיה”, מירי ככל הנראה לא מבינה את הקונספט הזה שנקרא ”אופוזיציה”. בנוגע ליהדות, מירי שכחה מי אמר למי ”האתה זה עוכר ישראל” ובאיזה הקשר; רק כדי לחדד את זכרונכם, אחאב היה זה שאמר את זה לאליהו הנביא קצת אחרי פרשת כרם נבות הישראלי, ואליהו היה זה שאמר לאחאב שהוא עוכר הישראל האמתי. אמנם לפי הממצאים הארכאולוגיים אחאב היה מלך תותח, ותכל׳ס אליהו היה רוצח המונים שארגן רצח המוני של 850 איש בגלל האמונות הדתיות שלהם, אבל לאור ההשקפה הפוליטית\דתית של מירי, נניח שהיא מצדדת באליהו ועל כן יוצאת פוסטמה. החוק הישראלי ברור מאוד בנוגע למונח ”בגידה”, שמפורט בסעיפים 97 עד 99 בחוק העונשין הישראלי, וגם לזה יש סיגים (כך, למשל, החוק על מסירת שטחים כולל סיג הנוגע להחזרת שטחים כדי להועיל למדינה). חה״כ טיבי לא עבר על אף חוק. מצחיק שדוקא מחוקקת לא יודעת את זה. טיבי יצא קצת טמבל כשהוא לא הסביר את הנקודה בנאום של אבו־מאזן לגבי ”לנוצרים ולמוסלמים”. לי זה נשמע כמו נקודה שמתיחסת לאוכלוסיה הפלסטינית, אבל לא קראתי את הנאום כולו, אז אני לא יכול לומר. סה״כ הוא עשה עבודה מצוינת בהגנה על עצמו ובקריעת פי טבעת חדש למירי.
טעונים דמגוגיים כאלה, שמעלים לרוב טוקבקיסטים ותועמלנים מהימין המדיני, שנואים עלי באופן מיוחד, וצריכים להיות שנואים למעשה על כולם, לרבות (ובעקר) על הימין המדיני בארץ, שחיב להתקומם נגד שרות הדוב המחליא הזה. כאן ראוי שנזכיר שהליכוד קבל 27 מנדטים בבחירות האחרונות; מירי רגב נמצאת במקום ה־27 ברשימת הליכוד. אילו רק.
ועכשיו כמה מלים לזכותו של החמא״ס. רובם המכריע של הישראלים לא מודעים לזה שהחמא״ס התחיל בעקר כארגון צדקה ורוחה, ועד היום מעל 90% מהפעילות שלו מוקדשת לזה. חוקר החמא״ס שלומי אלדד מספר על כמה שהחמא״ס עוזר לתושבים הפלסטיניים, וכל חוקר חמא״ס מאוד מתרשם מזה. בהתחשב בזה ובהתחשב בשחיתות הידועה לשמצה של פת״ח, אפשר להבין יפה מאוד למה הפלסטינים הצביעו חמא״ס בבחירות האחרונות. הצעדים שישראל נקטה בהם תרמה לזה: הנסיגה החד־צדדית של ישראל מהרצועה הובילה את הפלסטינים להבין שבמהלכים מדיניים לא הולך להם, באנתפאדה כן. החמא״ס השתמש בזה בקמפיין הבחירות שלו. לאור כל הפרטים האלה אפשר להבין בדיוק למה הטענה ”מגיע לפלסטינים כי הם בחרו בחמא״ס” היא התנשאות אנטי־דמוקרטית במקרה הטוב ורשעות נטו במקרה הרע. שלא לדבר על זה שהצבור הישראלי בחר ברובו במפלגות ימניות, ובראשן ביבי, שההבדל היחיד בינו לבין מירי הוא הרהיטות והכח הפוליטי, בליברמן הלאומן שביבי צריך להתנער מדי פעם מהאמירות הפוליטיות הקצוניות שלו (ועדין להשאיר אותו בתפקיד שר החוץ ובסוף להתאחד עם המפלגה שלו!) וכמובן בש״ס שזכתה ב־11 מנדטים בבחירות האחרונות. (מנגד, לזכותו של ליברמן יאמר שהוא הצביע בעד נשואין אזרחיים בישראל (שכוללים נשואין חד־מיניים) אותם הציע חה״כ ניצן הורוביץ, יחד עם התבטאויות בעבר דוגמת ”ערבי שעושה שרות לאומי הוא אזרח יותר טוב ממני”. אבל בנושא הבטחוני העמדה שלו ידועה לכל.) ונעזוב את הנושא של השואה בין פעילות האצ״ל והלח״י לזו של החמא״ס (אזכיר רק את נסים גיני או פגועים שהאצ״ל בצע בזמנו, או מקרים של טרור יהודי כמו זה שהמתנחלים מודים בו בגאוה), זה לא יגמר טוב.
ועוד מלה לגבי איראן: מתברר שבנגוד למיתוס הרווח, איראן מעולם לא אמרה שתשמיד את ישראל. מנגד, ביבי השוה בעבר את איראן לעמלק, וכולנו יודעים בדיוק מה כתוב בתורה על עמלק. ישראל אוהבת להפחיד את העולם בנוגע ליכולת גרעינית של איראן, שהכלכלה שלה קורסת בימים אלה תחת הסנקציות הבין־לאומיות, בזמן שאף־אחד לא טורח לבדוק את המתקנים הגרעיניים (ע״פ מקורות זרים) של ישראל. וכשגינטר גראס מעלה את הנקודה הזו, הוא נחשב אנטישמי ושונא ישראל. אני היחיד פה שרואה את הבעיתיות?
וכמובן שצריך להזכיר שלא כל הערבים והמוסלמים אותו דבר. לכל מדינה ערבית\מוסלמית יש תרבות יחודית לה, בדיוק כמו למדינות אירופה השונות. לערביי ארץ ישראל יש תרבות משלהם, והם רוצים מדינה בשביל הבטוי והאוטונומיה התרבותית הזו, בדיוק כמו כל מדינה אחרת בעולם. הסכסוך עם הפלסטינים הוא לא דתי (אם כי הוא מונע באופן חלקי ע״י דת) אלא לאומי. יש מי שתופשים טרמפ על הסכסוך בשביל לקדם אסלאם רדיקלי, אבל זה לא עקר הסכסוך. לכן אפשר למצוא מוסלמים, נוצרים ויהודים שנמצאים משני צדי המתרס: עזמי בשארה הנוצרי תמך בחזבאללה, חילים ערבים מתגיסים לפעמים לצה״ל, דניאל ברנבוים ותר על אזרחותו הישראלית לטובת אזרחות פלסטינית. חוץ מזה, כשארגון או אדם מסוים ממדינה או רשות כזו או אחרת אומר משהו, צריך לעשות הבדלה בין זה לבין, טוב, כל שאר המוסלמים\ערבים. מה שערבי אחד אומר בראיון אקראי מזדמן לא מיצג את כל העולם הערבי\המוסלמי המגוון מאוד. בתור בעל אספרגר לקח לי זמן להפנים את הרעיון שלאנשים אחרים יש תודעה משלהם, ואח״כ עוד זמן כדי להפנים שלכל אדם יש תודעה נפרדת לחלוטין (ביחוד לאור התקשורת הבלתי־מלולית הנרחבת שאני עדין לא מבין לגמרי). ואם אני הצלחתי לעשות את זה בסופו של דבר, קל וחומר שנוירוטיפיקלים יצליחו. אבל בשביל זה צריך לעקוב הרבה יותר בשקדנות אחרי החדשות וללמוד קצת מי שיך לאיזה ארגון ומה האידאולוגיה של כל ארגון ומה לא. זה קשה, אני יודע, אבל בשביל לחוות דעה מנומקת כראוי חיבים לעשות את זה. עד אז עדיף להיות בשקט ולא לעשות הכללות גורפות, כי זה מטומטם, בדיוק כמו שהכללות על כל היהודים בהתאם להתבטאויות של ש״סניקים זה דבר מטומטם.
אם כן, אני חושב שאחרי החפירה הארוכה הזו הבהרתי נקודה מאוד בסיסית: השמאל המדיני בארץ הוא לא רע. הוא לא מורכב מאנשים מטומטמים או שונאי ישראל, הוא יכול יפה מאוד להסביר את העמדות שלו. ידיד שלי שאל אותי למה שמאלנים שונאים את המדינה שלהם, ועניתי שזה לא ככה. הסברתי לו שאפשר לומר שהשמאלנים רואים בישראל מעין הורה עם הפרעות נפשיות שנוטה להתפרע, ודוקא בגלל שהם אוהבים אותו הם חיבים לשים לו גבולות ולרסן אותו. ובהתחשב בכל האמור לעיל, לשמאל המדיני במדינת ישראל אמורה להיות הזכות המלאה להתבטא ולפעול במסגרת אמונותיו.
עכשיו לגבי הדעה הפוליטית שלי, שאני רואה שאני חיב להסביר בדחיפות, שכן אנשים לא מפסיקים לטעות בה.
אני לא מרגיש חלק ממדינת ישראל ובטח שלא חלק מהעם היהודי. התרבות והמנטליות של שניהם זרה לי, ובמדה רבה שנואה עלי, והמדיניות בכלל בלתי־נסבלת בעיני בהרבה מקרים (אני נוטה לבטא את זה במלים חריפות מאוד, אבל זו הכונה שלי). אני חושב שהדמוקרטיה המדינה הזו הולכת ומתפוררת עם השנים, שלא לדבר על האופי המיליטריסטי, המאצ'ואיסטי, הקנאי לדת שלה שרק הולך ומחריף (הנה דוגמה מצוינת לזה). אני חושב שצה״ל הוא ארגון רע מיסודו, שכן הוא מונהג ע״י אנשים שרוצים לשמר את הכח הפוליטי שלו ואינם בוחלים בשום אמצעי לשם כך. בצה״ל, כמו במדינה באופן כללי, אפשר למצוא אנשים מצוינים, אפילו מאוד, אבל הבסיס הוא רע, ונדרשת המון עבודה כדי לתקנו, עבודה שלא נראה לי שתתבצע בזמן הקרוב. אם זה היה תלוי בי, המדינה לא היתה תומכת כלכלית בשום דת, נשואין אזרחיים וגושפנקות לפוליאמוריה היו מאושרים מיד, מדינת ישראל היתה מתנצלת בפני הפלסטינים על עולות העבר ומשיגה הסכם שלום הוגן בלי התנשאות על הפלסטינים שיתבסס על המודל של שודיה ופינלנד (בהן בכל מדינה יש מעוט עם זכויות נרחבות של המדינה השניה), התקציב הצבאי (עוד קודם להסכם השלום) היה מצומצם באופן מאוד משמעותי (כי נשבר הזין מהפרנויה) והצבא היה עובר למודל מקצועי, זכויות הדת היו מבוטלות בכל מקום בו הן מתנגשות עם זכויות אדם אחרות (למשל ברית מילה או הזכות להסתה גזענית), ישראל היתה עושה צעדים רציניים להצטרפות לאחוד האירופי... אה, וכמובן שהיתה כאן מדיניות הרבה יותר סוציאל־דמוקרטית. ותחבורה צבורית נורמלית. וחנוך גבוה חנם.
חוץ מזה אני חושב שיהדות אורתודוקסית היא רעל. בכלל, כל גרסה של הדת היהודית שהיא לא רפורמית שמתנגדת לברית מילה היא פסולה בעיני. גם דתות אחרות שיוצאות נגד זכויות אדם, אבל היהדות האורתודוקסית באופן ספציפי פוגעת בי, ואני לא מוכן לעבור על זה בשתיקה. אני לא מוכן לתת גושפנקא לדת שמטילה מום בתינוקות (במקרה הטוב, במקרה הרע מדובר בהרפס ואף במות), רודה בנשים ובהומואים ובלא יהודים ושוברת לחתיכות את הטבע האנושי בתרוצים נלוזים כאלה ואחרים. אל תגידו עכשיו שלא מדובר בכולם: בארץ יש חובה יותר חשובה להקפיד אפילו יותר על תורה ומצוות (לכן חרדים בארה״ב יכולים לשבת ליד נשים כי ”זה לא שהם בארץ הקודש”), ואמנם אנחנו עוד לא שם, אבל יום אחד עוד נגיע למצב של מדינת הלכה שמוציאה להורג מחללי שבת ומה לא. ככל שהרעל הזה יקבל סם שכנגד יותר מהר, כן ייטב, אם כי נראה לפעמים שאחרנו את המועד.
למעשה, מי שטרח לקרוא כאן מספיק שם לב שכבר פרסמתי בעבר מניפסט על הדעות הפוליטיות שלי בשם ”מניפסט השפיות”, שדגל במדיניות הגירה נוקשה יחסית שהיום אני תומך בה הרבה פחות. מי שמכיר אותי אישית יודע שדעתי הפוליטית השתנתה עם השנים מקצה אחד למשנהו ובחזרה ולכל מקום: בכתה ד׳ הייתי לאומן, בכתה ו' שמאלן, אח״כ שוב ימני יחסית, אח״כ קומוניסט (אפילו דמינתי מצב שבו כל מדינות ערב, יחד עם ישראל, תהפוכנה למעין בריה״מ בטא; טוב, כמו שאני אומר: אומרים שמי שלא היה קומוניסט עד גיל 20, אין לו לב, ומי שנשאר קומוניסט אח״כ, אין לו שכל, אז הייתי קומוניסט בגיל 14 במשך חצי שנה ושלמתי את החוב הזה), אח״כ שמאל מתון יותר, אח״כ פחות מתון, אח״כ יותר ימני, ועכשיו שוב שמאלן. כמו כל אדם שפוי, הדעות שלי השתנו במשך השנים ככל שלמדתי והשכלתי יותר, ואין לי שום בעיה להודות שתמיד החזקתי בדעה שחשבתי שהיא נכונה והודיתי בטעות אח״כ. רק עכשיו לקראת סוף מבצע עמוד ענן, בו כל הפייסבוק שלי התמלא פרופגנדה צה״לית, חזרתי בי מהעמדה המאוד בקורתית כלפי המבצע שבה החזקתי אחרי שקראתי קצת יותר על העילה שהובילה אליו, וכתבתי שישראל הובילה את עצמה למצב שהמבצע נהיה הכרחי, אבל הוא בוצע בצורה איומה שהובילה למותם של 90 אזרחים פלסטינים (לטענת האו״ם). מלבד זאת אני לא סובל רמאות ושקרנות משום צד, ולכן פרסמתי בפייסבוק המון דוגמאות לשקרים מובהקים של הפרופגנדה הפלסטינית (למשל של הילדה הפצועה מקרית מלאכי שנאמר שהיא עזתית). אני שמאלן גאה, לא ימני פלסטיני.
חשוב לצין אני עדין רק בן 21 ולא למדתי באונ׳ את ההיסטוריה או החוק של מדינת ישראל והערבים בא״י. סביר להניח שאשנה שוב את הדעה שלי מתישהו, ולא אהסס לעשות כן אם אמצא עובדות ברורות ומהימנות שישנו אותה. אני לא מהסס להתוכח עם אנשים שונים ממני בדעתם, כל עוד הם מתוכחים אתי בצורה אינטליגנטית, הווה אומר מתוך הבנה של כל האמור לעיל, כבוד לדעות שלי והמנעות מטעוני אד הומינם (משמע: גם אם אני הכי מכוער וחסר חיים, מה שתכל׳ס אין לכם דרך להוכיח כי א. אין לכם גישה לתמונות שלי ולחיים האישיים שלי וב. מדובר במדד סוביקטיבי לחלוטין, זה לא אומר שהפרכתם את הטענות שלי כהוא זה). כמו־כן, אין שום טעם להזמין אותי לעבור לעזה: הדיכוטומיה השגויה הזו מוציאה אתכם טפשים להחריד, שהרי כל טמבל יודע שיש עוד מדינות ושטחים בעולם. ”אם אתה כ״כ אוהב ערבים לך תגור אתם” זו טענה מטומטמת בדיוק כמו ”אם אתה כ״כ אוהב גלידה תתחתן אתהװ.
ועוד פרט קטן שכדאי לזכור, גם לוכוחים אתי (כי אני מתעב בלבול מושגים) וגם להבנת המפה הפוליטית באזור ואת הדווחים התקשורתיים עליה: Palestine הוא השם הלועזי לאזור הגאוגרפי שנקרא בעברית ”ארץ־ישראל”. השם קים כבר מהתקופה בה היונים שלטו כאן; הם קראו לכל האזור ”פלסטינה” ע״ש הפלשתים שגרו באזור הים, שהיה הכי קרוב פיזית ליון, כמו שעמי המזרח (וביניהם היהודים) קראו להם על שם שבט האיונים. היום השם משמש באופן שגוי גם לרשות הפלסטינית בתקשורת הזרה, והבלבול הזה גורם לבעיות נוראיות בתרגום, כמו־גם לטענה האוילית ש”מעולם לא היתה כאן מדינה בשם פלסטין”: לא, אבל ערבים שגרו באזור היו כבר מזה שנים על שנים, אז אפשר להגדיר אותם כערבים ארץ־ישראליים (למרות שזה נשמע רע, כי זה נשמע כמו שם של חיה או צמח). עשינו סדר? יופי.
טוב, מספיק חפרתי. מקוה שעשיתי את האינטרנט הישראלי קצת יותר מפוכח.
חד יומא...
| |
Definitions
Having argued with several Jewish Orthodox people (and just plain idiots), and noticing even smarter people tend to repeat those mistakes unwittingly, let’s make things nice and sparkling clear:
When you talk about something ‘superior’ to man, you mean something beyond man’s control. In a religious debate, this entails several ideas which may or may not be interlinked.
First of all, there are the laws of science in general: biology, chemistry, physics, mathematics, working in that order of purity. You can generally call them the ‘laws of nature’. If you are an atheist, you believe the chain of causality when going back along ‘what made this, what made what made this, what made that, &c.’ stops at the laws of mathematics, which have always been there and needed no creator; if you’re a monotheist, you believe that chain stops at an omniscient, omnipotent, scient being called ‘God’ (we will not discuss here deism and polytheism, or the Buddhist concept of deities, or Jainism and its lack of deities within a religious framework). Many different religions ascribe different names and characteristics to this ‘God’ entity: the Abrahamic religion say his name is Yahweh/Jehova/whatever (according to archæologists this name has existed since long before the Pentateuch was spposed to have been originally written, if not before when Young Earth Creationists believe the world was even created, and that name referred originally to a certain Semitic deity of the polytheist pantheon of that time and place), who dictated the Pentateuch to Moses; Zoroastrians believe his name is Ahura Mazda and the official authority from which we are to learn about Him is the Avesta and some other scripture; Tenrikyo followers believe His name is Tenri-O-no-Mikoto (among other names) and that He revealed himself to a woman of rural, poor samurai origin named Nakayama Miki, who later became a living embodiment of Him and wrote a book of poetry titled Ofudesaki which outlines the tenets of His religion. Those are all fundamentally different characters, even if they serve the same role. Even when two religions adopt the same character, they do not necessarily believe in the same ideas referring to that character, or even ascribe the same scripture to Him. Qaraite Jews believe only the Pentateuch is reliable, Samaritans believe in the Book of Jesus Nave as well, ‘normal’ Jews believe in the whole Old Testament, Protestant Jews add the New Testament, Catholics add a few more books, and Muslims believe in a completely different book as binding: the Qur’án.
Even in one religion you can find huge differences between denominations, even if they adopt the same scripture. Rabbinical, Orthodox Jews see the Talmud’s interpretation as binding; Conservative Jews allow some room for advancing with time (for instance, while Orthodox Jews maim their baby boys at 8 days old, Conservative Jews often want it done at 18 years, for various reasons), and Reformed Jews are extremely critical of it and overlook entirely anything that they regard as backwards (this may or may not include maiming babies).
Even within a certain denomination there are sub-denominations: Orthodox Jews are divided into Mitnagdim, Khasidim, national-religious, &c., each with its own set of values and whatnot (read: each is scum in their own way; Mitnagdim by their clear hatred of anything other than themselves, Khasidim by their sheer stupidity and blatant xenophobia, and national-religious by being the militant cancer chipping away at this shitey little country). Even within each of these there are various rabbis with various opinions, but they tend not to deviate too much from the line they form together, for unity’s sake.
A particularly stupid Orthodox Jewish woman told me today that the people in New York failed to realise there was ‘something above them’, and when I tried challenging that retarded statement and say that’s not necessarily God but it can be nature, she said the name didn’t matter. Well, you dumb bitch, it does. What that woman did was pretty much jump from step 1/2 to 6/7: from the existence of scientific facts and facts of nature she practically concluded Jehova wants us to be pious Orthodox Jews, unless we were born gentiles, and then we have to be pious Noachides instead. (My grandfather often makes a leap from 1 to 3 without listening to anyone trying to explain to him why THAT DOES NOT WORK. But that’s a different matter.)
But the thing is, these sort of leaps between steps are very common when talking to more shameless and/or ignorant religious people. If you’re an Orthodox Jew, the existence of Jehova entails adherence to Judaism (makes sense according to their reasoning), and then more specifically Orthodox Judaism, as the Talmud is allegedly binding. This is not the case. And the worst offence? Equating between God and Jehova. Practically everyone in the Western world does this without even noticing how Abrahamic religions monopolised the concept right under their nose.
So, religious people, always remember: when you argue, you must always remember that reaching a certain step does not automatically entail the next. If you managed to convince the person you’re arguing with that there are deities, that doesn’t mean it’s just one, that its name is Jehova, or that it wants you to do X. You merely convinced that person that there are deities. The next steps will take some more work, unless you managed to find a way to skip over them (‘X happened, we agree that’s a miracle, ergo you should go get baptised’―wrong; ‘X happened, we agree that’s a miracle, ergo deities exist unless we have a better explanation for X, and now we’ll argue about which ones and how many, and once we’ve decided that we’ll argue over how to find out reliably what it/they want/s’, OR, which is far, far less likely, ‘I managed to prove beyond any reasonable doubt that this text is completely reliable evidence for the existence of the deity I believe in, its characteristcs, and its demands’―right). People who argue with religious people, always remember that.
There. I just made the internet a little bit smarter.
Unum diem...
(P.S.: I’m back for year 2 in uni. It’s fascinating. I decided to do a field research on Icelandic for Advanced Phonology, so if you’re a native speaker of Icelandic, I need you to fill a little questionnaire, record yourself reading a certain text, then talking freely for about a minute or two, then asking other native speakers as young as four years old to help too. Takk svo mikið!)
| |
Hebrew post: תסתמו, צבועים.
לאחרונה נתקלתי כמה פעמים בתגובות מאוד קשות על סרטון מסוים. יכול להיות שנתקלתם בו: מדובר במונולוג ”איך הייתם מסתדרים בלי השואה?” מתוך המחזה ”משורה ישחרר רק המות”, פרי עטה של המחזאית נטלי כהן־וקסברג.
לפני שראיתי את הסרטון הזה בעצמי הסתכלתי לרגע על התגובות שכתבו לו, בעמוד ”ראה\י נוד” בפייסבוק (חברת פייסבוק הגיבה לו). חשבתי בהתחלה שמדובר בדעות פסבדו־שמאלניות, מהסוג שיודע לבקר רק את תרבות המערב ולהעלות על נס תרבויות שאחראיות למעשי זועה נוראיים כגון אפלית נשים והומוסקסואלים, התנהלות תאוקרטית, מילת ילדות (וילדים) וכו׳ מתוך התנשאות (שכן אי־אפשר באמת לצפות שהערבושים והכושים האלה יתנהגו כמונו המערביים הלבנים הנאורים) או רגשי נחיתות (שיש בהם מדה בלתי־מבוטלת של הצדקה, לאור כל זועות הקולוניאליזם לדורותיו); בקצור, אחת מההשתיכויות הפוליטיות שנכללות בפיקציה הא־מורפית הזו שנקראת בארץ ”השמאל הקיצוני” (שאיכשהו הישראלי הממוצע לא מצליח להבדיל בינו לבין ימין ערבי קיצוני או שמאל רדיקלי, כלומר קומוניסטים או אנרכיסטים, שאת כתביהם והגותם הוא לא קרא מעולם ובכל־זאת מעביר עליהם בקורת―אבל אני סוטה כאן מהנושא).
אחרי שראיתי את הסרטון קבלתי קריזה. לא, לא על היוצרת; הסרטון הזה מאוד הצחיק אותי וחשבתי שהוא גאונות צרופה. מה שעצבן אותי היו התגובות הצבועות להרתיח בעמוד הזה. אנשים אחלו לה המון מתות משונות, קללו את ”השמאל הקיצוני”, ובעקר דברו על איך שהיא צריכה לגלח את בית השחי שלה. כתבתי תגובה ארוכה ומפורטת בזכות הטענות שהיא מעלה; מיד נחסמתי והתגובות נמחקו. נו שוין, חשבתי, מדובר בדף אחד שלא הערכתי נכון את השכל של הקוראים בו. אבל אח״כ גם בפרופיל הפייסבוק של סניה הופיע אותו סרטון, והתגובות לא היו שונות בהרבה. אפילו סניה, שטרח לכתוב משהו עניני יחסית (שהמדינה לא הוקמה כי היתה שואה, השואה היתה רק זרז), החליט להוסיף תגובה שוביניסטית (”אניייי... זיייין! אני מה שחסר לך!”).
מה יש לי לומר בנדון? בשתי מלים: תסתמו, צבועים.
אתם באמת רוצים לומר לי שלא שמעתם איך ביבי מנפנף בתכניות של אושויץ מול האו״ם? שלא ראיתם איך בטקסי יום הזכרון לשואה ולגבורה (ובשעורי היסטוריה על השואה) לא דברו אתכם על הצורך במדינה כדי שלא תלכו ”כצאן לטבח”? (אני לא אאמין שלא דברו אתכם על זה, אבל אני כן אאמין שלא שמתם לב לאירוניה בזה שכל היהודים במקום אחד ונמצאים תחת איום גרעיני איכשהו אמור למנוע שואה, או לזה שיהודים לא ”מתבוללים” כי הם גרים במדינה של יהודים במקום ”לזהם את הדם של האירופאים” זה ”נצחון על הנאצים”...) לא שמעתם את הטעון ”אתה יהודי כי היטלר היה הורג אותך בשואה”? לא שמעתם את הבקורת על אנטישמיות כתגובה לכל בקורת על ישראל? לא ראיתם שכתבו על השואה ב מ ג י ל ת ה ע צ מ א ו ת (פסקות 6, 7)? לא שמעתם אפילו את כצל׳ה שקרא ל”ארץ נהדרת” ”תעמולה של גבלס”, או מתנחלים שקראו לחילים בהתנתקות ”נאצים”? אתם באמת רוצים לומר לי שאיכשהו השמוש המסיבי הזה בשואה, עם כל הציניות הדוחה שבו, איכשהו חמק לכם מבין העינים?
אתם יודעים מה? אני אומר לכם עוד משהו שלא ימצא חן בעיניכם: השמוש של השמאל בשואה הרבה יותר מוצדק (והרבה יותר מתון) מזה של הימין. בטעונים האלה של הימין, אלה שגורמים לגודוין לבכות, פשוט אומרים: ”הם מבקרים יהודים, ותכל׳ס זה כי הם אנטישמים, ורוצים שישראל לא תגן על עצמה כדי שתהיה פה שואה והם נאצים, טפיייי.” הדמיון היחיד בין מושא הבקורת לנאצים הוא האנטישמיות (המדומינת ב־99% מהמקרים). לפחות במקרה של השמאל באמת אפשר למתוח קו בין ההתנהלות של המדינה להתנהלות הנאצית עד ועידת ואנזה: יהודי לא יכול להתחתן בארץ עם לא־יהודי, עד 2005 היה חוקי בארץ להקים ישובים ליהודים בלבד, אנשים שמסיתים לגזענות נגד ערבים ונגד הדמוקרטיה (בתנאי שמדובר ביהודים כמובן) לא מועלים לדין (רק חפשו מה קרה לרבנים שחתמו על העצומה נגד מכירת דירות לערבים, לכותבי ”תורת המלך”, לארגון להב״ה וכו׳) וכו׳, וזה בלי לדבר בכלל על תת־התנאים שהפלסטינים חיים בהם (וגם הערבים אזרחי ישראל, בעצם) בגלל ההזנחה והאפליה המכוונת של מדינת ישראל כשזה מגיע לפתוח המגזר הערבי ובגלל המדיניות המקוממת של צה״ל במהלך עשרות השנים בהן הוא שלט ברצועה ובגדה (למשל, ידעתם שהרמזור הראשון בעזה הותקן רק ב־1991?). קוראי הותיקים גם יזכרו דוגמה פחות רלונטית (אבל מקוממת לא פחות) לשמוש הציני הזה בשואה, בעדות המבזה של הניצול אפרים מול.
לגבי ההערה הביזרית על ”סביבונים בכוס של תינוקות”: אין לי מושג על מה היא דברה, אבל אני מתאר לעצמי שהיא התכונה לברית מילה. ולהזכירכם, כן, השתמשו בשואה כדי להתנגד להצעות חוק שמגבילות עד אוסרות את קיום ה”מצוה” הזו בשודיה ובגרמניה, בצורה צינית להחריד.
אתם יכולים להתוכח הרבה בנוגע לשאלה האם כהן־וקסברג צודקת או לא בהשקפות הפוליטיות שלה. אבל הבקורת הזו מופנית בראש ובראשונה נגד השמוש הציני להחריד במושג השואה בידי הימין. אתם יודעים מה? אתם יכולים גם לחשוב שכל השמוש החוזר הזה בשואה מוצדק לגמרי, אבל אתם לא יכולים שלא לכבד אותה על הדעה שלה, שיש לה די והותר תמוכין בשבילה. אם אתם רוצים להשתמש בשואה כצדוק לפעולות שלכם השכם וערב, be my guests; לכל הפחות תכירו בזה ועל תתעצבנו כשמישהו מצביע על זה.
עוד נקודה שממש העלתה לי את הסעיף היתה ההערות השוביניסטיות להחריד על הסרטון. רק תסתכלו על התגובות שהיא קבלה ביוטיוב. אתם חושבים שגבר היה מקבל כמות כזו מסיבית של הערות על המראה שלו, על היכולת שלו (או אי־היכולת) למשוך נשים? זו צביעות לשמה. מיזוגניה דוחה. גם סניה הסכים שלגבר הוא לא היה כותב: ”אניייי... כווווס!” ואף־אחד, מן הסתם, לא היה אומר לגבר לגלח את בית השחי שלו. (לשם הפרוטוקול, אני ביסקסואל, ואני שונא שער גוף באופן כללי, בין אם מדובר בגבר או באשה, אבל אני לא אומר דבר כזה כשזה לא רלונטי, למשל בתגובה על הערה פוליטית. זה אד הומינם מכוער מאין כמוהו.)
כהן־וקסברג היא לא האשה היחידה שזוכה ליחס הזה. גם שלי יחימוביץ׳, למשל, עם כל הסלידה שלי כלפי ההתנהלות שלה, זוכה לתגובות על זה ששום גבר לא ירצה אותה, ואפילו שיש לה כביכול ”קורי עכביש” באזורים מוצנעים. אתם יכולים לדמין את דב חנין מקבל הערות כאלה? את חיים אורון? מישהו? אז למה נשים כן? כל מי שכתב הערה מטופשת כזו צריך להתביש בעצמו על הצביעות שלו.
נקודה אחרונה, ומקוממת במיוחד (ומתמיהה למדי, אם לא משעשעת באופן מריר), היא העובדה שאף־אחד, אבל אף־אחד, לא שם לב שבסוף הסרטון היא מתחילה את אותו נאום כלפי הערבים, שעושים (לטענתה, אני לא מכיר את התופעה מספיק בעצמי) שמוש דומה בנכבה לצרכים הפוליטיים הציניים שלהם. איכשהו כולם היו עסוקים בהתקוממות נגד הבקורת שהופנתה כלפיהם (למרות שלמעשה, גם אם היא היתה פונה רק אליהם זה היה לגיטימי לגמרי: אצלכם היהודים כתוב ”אסיא אסי חגרתך”, לא?). אף־אחד לא שם לב לאירוניה בזה שהם נשמעים כמו ערס שהולך מכות עם ערס אחר, ובסוף המורה נוזפת בשניהם, וערסינו החביב (NOT) אומר שהמורה מענישה ר ק א ו ת ו והיא תמיד מחפשת אותו וזה לא הוגן. זה אידיוטי ורק מעלה לי את הסעיף. תגובות דומות קבל קטע אחר מאותו מחזה בשם ”הפתרון הסופי לכל הבעיות בישראל”. איכשהו אף־אחד לא הבין את הפואנטה של הסרטון: לאומנות גזענית פונדמנטליסטית מתלהמת ונלהבת נשמעת אותו דבר משני צדי המתרס (איכשהו כולם פספסו את זה שהיא קראה לאחמדינג׳אד ”ג׳וק פונדמנטליסט קטן ודוחה”), או לפחות מתקדמת במהירות לכוון הזה פה בארץ. במקום זה, לפחות לדידה של המגיבה mariagolov, היא ”באמת ההוכחה ששמאלנים משוגעים”. מיאש משהו.
לסכום, אספר לכם ספור קצר שהיה באמת. בסמסטר הקודם (הראשון שלי באוניברסיטה) הייתי מגיע להרצאות של פרופ׳ גליה צבר בקורס מבוא לאפריקה, בתור שומע חפשי. היא ספרה לנו ספור על ”ההגיון האפריקאי” והאמונה שלהם במגיה: שתי חמולות בניגריה היו במלחמה מתמדת מזה מאה שנים. הבריטים ששלטו שם לא הצליחו להפריד ביניהן, השלטון הניגרי לא הצליח במשך עשרות שנים, עד שבסוף מונתה ועדה מיוחדת לפתרון הבעיה. מה עשתה הועדה? קבעה שעז אחת כשפה את שתי החמולות וגרמה להן להלחם. שחטו את העז. זה לא עבד, אז קבעו שפשוט טעו בעז; שחטו אחרת, והם הפסיקו להלחם. ספרתי את הספור דלעיל לסטודנט מקניה שפגשתי באוניברסיטה, והוא אמר שזו פשוט דוגמה לאיך שאפריקאים לא מוכנים לקחת אחריות על המעשים שלהם, לומר: ”כן, שנאנו אלה את אלה שנאת מות, עכשיו הגיע הזמן להפסיק עם זה.” פה במזה״ת אין עזים מכשפות, לכן אתם, כולכם, צריכים להפנים מסר אחד מאוד פשוט: ק ח ו א ח ר י ו ת ע ל ה מ ע ש י ם ש ל כ ם. ועד אז: תסתמו, צבועים.
זה הכל.
חד יומא...
(ולסיום, אם כבר מדברים על צביעות, מחשבה אחרונה לסיום: כל החרדים שאומרים שנשים צריכות להשאר בבית, שזה המרחב הטבעי שלהן, וכל הדתיים שלא רוצים לשרת אם אשה תפקד עליהם – מה הם היו עושים אילו קראו להם להלחם בצבאה של המלכה שלומציון?)
| |
Dexter, or: What It Must Feel Like to Walk in Full Sunlight
I finished watching all six seasons of Dexter. It was absolutely amazing and I am still a bit obsessed with the show. I happened to like seasons 3 and 6 most, even though I know they were supposed to be awful, I’d like to seize this opportunity and explain exactly why I think season 6 was grossly underappreciated (beware of spoilers). (Season three was great mostly because they made the characters extra-relatable and amiable.) Think back to season 1. It ended with a figment of Dexter’s imagination, in which he is walking through a cheering crowd, showing their affection to him for keeping them and their children safe. In that scene, Dexter remarks, ‘This is what it must feel like to walk in full sunlight, my darkness revealed, my shadow self embraced. Yeah, they see me. I’m one of them... in my darkest dreams.’ At this point it merely seems Dexter dislikes the great inconveniences caused by having to lie and hide his true nature, but as the series progresses, we see Dexter is not at all a sociopath, as Harry had him believe; remember Dexter was never diagnosed as such (he deliberately lied in his diagnosis to ruin it), and he definitely doesn’t display the appropriate symptoms: he shows more and more empathy as the series goes on, and he is far too calm and calculated to have ASPD, which is characterised (among other things) by lack of ability to plan ahead and violent outbursts, and he does not lie compulsively but in a calculated way intended for self-defence. Thus, there must be something else to explain his social awkwardness and violent urges, and more specifically the ‘Dark Passenger’ (as I am no psychologist myself, I do not know the professional jargon term for ‘born in blood’); personally, I believe he belongs to the same prestigious club as Satoshi Tajiri, Albert Einstein, Steven Spielberg, and yours truly, especially after he said, ‘I have no idea what Hammertime is, or how it differs from regular time.’ (Jordan Chase from season 5 fits the title much more aptly; this is probably to emphasise that Dexter is not a sociopath, by showing what a sociopath actually is, when not treated properly.) This theme of Dexter’s search for his place in society is explored throughout the series, at times more seriously, and at times less so. In season 2 he remarks rather off-handedly to Doakes that he kills murderers whom the law would either never bring to justice properly or would take ages to do so, entirely free of charge, which makes him ultimately beneficial to the city (personally, I side with Dexter). In season 4 the discussion is far more pragmatical, revolving around the issue of balancing both his family and his ‘hobby’. Season 5 dealt mostly with the prospect of change, and society’s structure itself, in the series finale. (To be honest, I did not care much for season 4; John Lithgow was indeed a magnificent actor, which makes watching How I Met Your Mother very disturbing, but the last two episodes, as well as season 5’s premiere, just seem like a few people, among them Julie Benz, were trying very, very hard to get fired: somehow Trinity got a hold of Dexter’s home address, even after led to the wrong one, and for some reason he not only broke his modus operandi when killing Rita by slicing her femoral artery instead of forcing her to jump, but he did it in front of Harrison, despite his strong hatred of the idea of ruining a child’s innocence. Then later the season 5 premiere was horribly done, using the same music they’d used for the whole series for the most dramatic scenes, and Christina Robinson played Astor far worse than she usually does. But I digress.) In season 6 this theme is brought into a spectacular culmination. The theme is explored on two levels: via the prospect of change, specifically through faith, dealt with in a wonderful manner with a character who was reformed through his own willpower, and through the actual search that Dexter should have been doing for his role in society, dealt with on a more philosophical level. Notice how Dexter kidnapped Travis the same way he had kidnapped the murderer in the pilot episode, Mike Donovan; said murderer tried praying for salvation, and Dexter slapped him and said, ‘Stop, that never helped anybody!’ Now Dexter finally takes a step back and takes a better look at things; this is remarkable character development on his side. He also had time to further contemplate his morals after killing Nick and running off with his imagined late brother Brian; when he told Jonah Mitchell to ‘forgive himself’, this marked the beginning of his self-acceptance, followed by Dexter saying to Harrison before his preschool re-enactment of the Flood, ‘We’ve got an ark to get on, and that boat has room for all the animals. Not just the sheep and the zebras, but the lions too. And Dexter is a lion,’ and finally, when he kills Travis, he is completely accepts his perceived role, in his final speech to Travis: ‘Light cannot exist without darkness. Each has its purpose. And if there is a purpose to my darkness maybe it’s to bring some balance to the world. Because, let’s face it, the world is going to be a better place without you.’ When Debra sees him kill, he moves from learning at last to accept himself to testing this role and his new epiphany in the world.
Here I’d like to make a brief break and tell you about a little incident that happened to me just two days ago. As I was talking to my mum, my stepfather came into the den and asked me whether or not I knew where the bell peppers he’d bought were. I said, ‘I’ve no idea, I don’t eat bell peppers.’ ‘I didn’t ask you as someone who eats bell peppers, but as the one who put all the groceries in place.’ ‘Oh. In that case... [Here I added a brief description of where they might be]’ My mum watched the scene and was very amused. She explained to me that my response sounded like I was stating the obvious at best and added completely irrelevant details at worst, and that had it not been she and my stepfather, who could ‘translate’ what I was saying, I would have seen like a complete freak. Then she told me about how someone she knew, who was Israeli, went to McDonald’s in the US, and asked for three cups of coffee; however, being unable to pronounce the /θ/ phoneme, and not wanting to pronounce it as the markedly more different /t/ or /s/, as most Israelis do, he ultimately said, ‘I want free coffee.’ The cashier didn’t understand, and said something to the effect of, ‘...We do not serve free coffee here.’ The man then gestured the number three as he repeated his request, at which point she understood. The moral of the story was very simple: I, like said Israeli, went the extra mile; as a matter of fact, I went the extra hundred. Seven years or so beforehand I’d’ve probably just answered, ‘No.’ As an even younger child I’d probably ignored the question altogether. But here I did not just answer laconically, I tried to relate to the person who was talking to me and how he was thinking, and answer accordingly, with appropriate intonation and whatnot. And, just like the Israeli who tried to produce a more faithful representation of what he was supposed to sound like, all of my efforts would have been entirely lost on the person I was spoken to, simply labelling me a freak. In fact, being so far ahead made matters worse: while a person with a more obvious lack of neurotypical society would have been excused, I was so far ahead these minor deviations were immediately labelled as freakish. Amd this is what I hate about neurotypical society so much: they always assume the worst of people. A neurotypical encountering a scene such as the one explained above wouldn’t consider the option that there must be a good explanation for this deviation; he’d simply take a step back. Zero bloody tolerance. That is why, when I’m in a foul enough mood, I say that neurotypical people are evil. And on this basis of feeling lost in society (not just as an aspie, but also as a non-Jew and a bisexual), besides my moral views (which, judging by the contents of TV Tropes, are very unorthodox), I can relate to Dexter very deeply.
Just to finish off the bit about Dexter: I’d like you to notice a bit of the foreshadowing when Brian kills the hick threatening Dexter, and it turns out it was Dexter who killed him, and compare Debra’s expression when hugging Dexter after the session during which she was convinced she is in love with Dexter to that when she hugged Lundy after he told her he chose to work with Morgan just to avoid Masuka. Jennifer Carpenter is an excellent actress. Also, there is a huge stock of excellent quotes and whatnot, some of which really sink in only after a while. With that, I’ll leave you be. I’m really fucking tired.
Unum diem... (P.S.: I’m 21 now at last. I can drink anywhere in the world except where it’s illegal for anyone. Yet I still have to combat depression again, and contemplate the horrid idea that I am fundamentally not a happy person, and, perhaps, the prospect of change.)
| |
Recent thoughts
Yaïr Lapid is one of the most despicable people on the face of the planet. He’s pretty much on the same level as Nisim Zeëv MP (a.k.a. ‘fail mohel’ or ‘homorabbits’). Seriously, ‘I’m middle class because my daughter is autistic’? I’d slap that cunt in the face for that very, very personal insult.
Here in Israel, mind you, ‘autistic’ is used as a slur word synonymous with ‘retarded’, and he made use of the grossest prejudice around here, aimed them at his daughter, for political gain. I hope they raid that fucker’s house in an angry protest and leave him in ruins.
They should make the Mother (or Earthbound) series into a film series already, Kotdamnit.
Watch Batman: Mask of the Phantasm. I watched it as a kid, and recently watched it again. It’s pretty great, despite the sloppy animation and sometimes hammy voice-acting.
Had my first test this semester in Phonology 101. We had to analyse Javanese. It was easier than I’d thought, but somewhat annoying to go back and re-analyse processes. Nevertheless I think phonology is a fascinating, fascinating field.
Unum diem...
| |
Brief update
Just because I made it a point never to miss a month.
I realised I’m not a happy person. I don’t think I ever was. I’m capable of occasional happiness, but my natural state is that of calmness before a storm. Nevertheless I live on in hope of change of state, and, notwithstanding my natural innate tendency towards morality and empathy, perhaps be a person good enough to reincarnate as something happier.
I am done defending Israel. I’ve realised it’s spiraling towards becoming a para-Fascist state quite similar to nationalist Japan (and if you don’t believe me, just read a bit about the riots and anti-Sudanese/Eritrean demonstraion that took place here, which is just the tip of the iceberg). I wholeheartedly hate this country now.
Watch the original Doctor Who. I watched the first two serials; they were brilliant. Unum diem...
| |
Amicitia magia est
Would you look at that, a new poem at last. And a rather peculiar one, at least to some of you, but quite hillarious and yet thought-provoking for the rest.
Poem penned for poignant ponies, past and present,
Who dread disasterous Discord’s day being due;
For raw reality, so opalescent
And murky, mostly masking false and true;
For camaraderie, post sun and crescent,
That bravely brazes, bidding binds adieu;
For Discord’s doom, and Harmony now present―
I, with my mere man’s mind, present to you.
And now, for fillies future and colts to come:
Lo! Legends lie low, lost within your mind,
They slowly slip from harmony you know;
So idly to ideals you succumb,
That may another hit they never find―
And make absurd vile, violent shameful show.
An Cat Dubh, 13.4.2012
Yes, I am a ‘Brony’ now. I’ve watched every episode aired so far. I find MLP:FIM an excellent show, and so do some of the brightest people I know. I find it good enough to forgive Canada for Justin Bieber.
(But to be perfectly honest, aside from the excellent writing and animation and the adult-oriented jokes, what really gripped me on the most fundamental emotional level was how Twilight moves around in the hot air balloon in the opening sequence; it reminded me of my late Persephone, whom I shall always love and miss.)
Unum diem...
| |
Maya the Student
Three days ago I was walking from uni to the train station, accompanied by two other students, one female and one male (a couple, perhaps?) who happened to have a train at approximately the same time as I did (mine was at 18:52, theirs was at 18:48, headed towards Haifa). As they were walking at the same pace as I was, I couldn’t help overhear bits and pieces from their conversation, and so I heard a brilliant quote by the female student by accident: ‘Change is shitey work [שִנוי זו עבודה מחורבנת].’ I asked her for her name, and she said it was Maya. I didn’t ask for a last name; I felt I was somewhat out of bounds as it was. I explained to her I believe in the quote ‘All who utter a saying in its sayer’s name brings salvation to the world’ (Pirkei Avot 6:6; this is the one uniquely Jewish ideal I truly admire), and told her I’d be quoting her in the future quite a lot. She was a bit startled and said it could be easily taken out of context (she was talking about how social protestors in Israel like making a racket and demanding change without realising what it entails), but I told her my friends are a smart lot, as am I (smart, not a smart lot), and she was calmed. So, Maya the Student, thank you kindly for this quote.
Unum diem...
| |
Heartwrenching things
People who can’t tell between their cultural conditioning and immorality and barbarism. Procrastination in general. Mikhael Khashin’s state after his son’s death. Societies insisting on stagnation on all levels, from the personal to the family unit through companies to state. People with no passion to learn. Maimed cats who are otherwise beautiful―as all cats are.
May we know none of these in this brave new year. Merry Christmas everyone.
Щедрик щедрик, щедрiвочка,
прилeтiла ластiвочка,
стала собi щебетати,
господаря викликати:
«Вийди, вийди, господарю,
подивися на кошару,
там овечки покотились,
а ягнички народились.
В тебе товар весь хороший,
будеш мати мiрку грошей,
В тебе товар весь хороший,
будеш мати мiрку грошей,
хоч не грошей, то полова:
в тебе жiнка чорноброва.»
Щедрик щедрик, щедрiвочка,
прилeтiла ластiвочка.
Unum diem...
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: